קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא התקף לב תאונת דרכים - ערעור לבית המשפט העליון: 1. לפני בקשה למתן רשות לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ש' דברת, ר' ברקאי וא' ואגו), שבמסגרתו נדחה ערעור שהגיש המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע (כבוד השופט י' פרסקי). בית משפט השלום דחה תביעה שהגיש המבקש לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). 2. בעת שהמבקש נהג ברכב איבד הוא לפתע שליטה ברכב, סטה לשולי הכביש ונעצר בשיחים שלצד הדרך. בעקבות התאונה פונה המבקש לבית החולים, ושם אובחן אצלו אוטם בשריר הלב. המחלוקת בבית משפט השלום סבה בעיקרה על השאלה אם אירוע הלב קדם לתאונת הדרכים והוא שגרם לאובדן השליטה ברכב, או שמא המבקש לקה בלבו עקב אירוע התאונה. המבקש טען כי עצירה פתאומית של הרכב שנסע לפניו, היא שגרמה לו לאבד שליטה על רכבו. בית משפט השלום קבע כממצא עובדתי כי אירוע הלב של המבקש קדם לתאונת הדרכים, ולפיכך הנזקים שקשורים בו לא נגרמו "עקב שימוש ברכב מנועי", כהגדרת סעיף 1 לחוק הפיצויים. הרכב היווה רק "זירה" מקרית שבה אירע אירוע הלב, כך נקבע. בית משפט השלום ביסס מסקנתו זו על המסמכים והעדויות שנשמעו בפניו, וביניהם: מחלת הלב הכלילית ממנה סבל המבקש עוד קודם לתאונה; עדותו של המבקש במשטרה, יומיים לאחר התאונה, בה אמר כי הרגיש "חושך בעיניים" טרם איבוד השליטה על רכבו; דבריו בפני רופא קופת חולים בביקורת שנעשתה לו זמן מה לאחר התאונה, בהם אמר כי בזמן הנסיעה הופיעו אצלו כאבים בחזה; עדותו של המבקש לא הייתה קוהרנטית וסדורה ולא נמצאה משכנעת, שכן הסברו של המבקש לקרות התאונה צץ רק לאחר הגשת התביעה ולא נטען על ידו בזמן אמת, והוא לא הצליח ליישב את גרסתו עם דבריו בפני הרופאים. גם רעייתו שנסעה עימו ברכב לא חיזקה את גרסתו שכן לטענתה "קראה תהילים" בזמן אירוע התאונה. מעבר לנדרש, קבע בית משפט השלום כי כתוצאה מהתאונה לא נגרמה למבקש נכות רפואית צמיתה, ובכך אימץ את קביעתו של המומחה מטעם בית המשפט, פרופ' כץ. 4. המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי, וביקש להשיג על הקביעה שלפיה האירוע הלבבי הוא שגרם לתאונה. המבקש הסתמך לעניין זה על משפט בחוות-דעתו של פרופ' כץ לפיו התאונה היא שגרמה לאירוע הלב. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור וקבע כי בהתאם להלכה הפסוקה, בית משפט שלערעור לא נוטה להתערב בקביעות ובממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, ומקרה זה אינו נמנה עליהם. בית המשפט המחוזי מצא את פסק-דינו של בית משפט השלום מעוגן היטב בראיות שהונחו לפניו, ומצא כי גם לגוף העניין, אין קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק שנגרם למבקש. בנוגע לחוות הדעת של פרופ' כץ, קבע בית המשפט המחוזי כי שורש האמירה בחוות הדעת עליה מסתמך המבקש הוא בדברים שאמר המבקש לפרופ' כץ, וכי במהלך חקירתו של פרופ' כץ בבית המשפט הובהר כי הוא "רחוק מלהיות נחרץ" בדעה כי התאונה היא שהובילה לאירוע הלב. 5. בבקשתו לפנינו, מעלה המבקש שלל טענות כלפי פסק-דינו של בית המשפט המחוזי. טענתו העיקרית, כך נדמה, היא כי בית המשפט המחוזי קבע הלכה חדשה שלפיה יש לבחון את הסיבה שבגינה נגרם הנזק לתובע שהיה מעורב בתאונת דרכים. לטענת המבקש, בחינת הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק תפעל בניגוד לתכליותיו של חוק הפיצויים, והיא תביא הלכה למעשה להחלת מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] על חוק הפיצויים. כן סבור המבקש כי ראוי אולי שיקוים הליך של דיון נוסף בשאלה האמורה וכי ידון בו שופט (שפרש בינתיים מכהונתו). בנוסף לאמור, מעלה המבקש בשלישית את טענותיו כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית משפט השלום. 6. המשיבות, מצידן מסתמכות על פסקי הדין של הערכאות דלמטה. לטענתן, לא נקבעה כל הלכה חדשה בפסקי הדין, אלא נערך ישום פשוט של הוראות חוק הפיצויים שבמסגרתו נדרש קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין קרות הנזק. ההלכה הפסוקה, כך נטען, יצרה הפרדה בין מקרים שבהם הרכב שימש אך כזירה להתרחשות הנזק לבין מקרים שבהם השימוש ברכב תרם באופן ממשי להתרחשותו (דנ"א 4015/99 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' מזאווי, פ"ד נז(3) 145 (2002)). רק במקרה האחרון, כך נקבע בעניין מזאווי, קיים קשר סיבתי בין השימוש ברכב לבין נזק הגוף שנגרם. במקרה שלפנינו, טוענות המשיבות, בית משפט השלום ערך בחינה עובדתית ממצה, ואין מקום להתערב בה ב"גלגול שלישי". 7. דין הבקשה להידחות. ההלכה שלפיה יש לבחון את הקשר הסיבתי בין השימוש ברכב לבין הנזק, כתנאי לזכאות על-פי חוק הפיצויים, אינה חדשה כלל ועיקר. דרישת הקשר הסיבתי מעוגנת בהגדרת תאונת הדרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה" (סעיף 1 לחוק הפיצויים; ההדגשה הוספה). בפסק-הדין בעניין שולמן (ע"א 358/83 שולמן נ' ציון חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מב(2) 844 (1988)) נקבע כי המונח "עקב" מצביע על מבחן סיבתי כפול - עובדתי ומשפטי. בפסק הדין בעניין מזאווי הועמדה לדיון מחודש שאלת תוכנו של מבחן הסיבתיות המשפטית, ונקבע כי עיקרו במבחן "הזירה", שבמסגרתו נבדק אם השימוש ברכב תרם באופן ממשי לקרות הנזק או שמא שימש אך מיקום מקרי להתרחשותו. לפיכך, לא קיימת הצדקה בענייננו לקיים הליך ערעור "בגלגול שלישי". מעבר לנדרש יצוין כי גם לגוף הדברים נראה כי ממצאיו של בית משפט השלום נטועים היטב בראיות, ומכל מקום אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה. לאור האמור, הבקשה נדחית. המבקש ישא בשכר טרחת עורך-דינן של המשיבות בסכום של 7,500 ש"ח. ערעור לעליוןהתקף לב / אוטם שריר הלבתאונת דרכיםערעורבית המשפט העליון