מהי "ועדת המאוימים" ?

ועדת המאוימים היא הגוף המוסמך לדון בבקשותיהם של פלסטינים תושבי יהודה שומרון ורצועת עזה, הטוענים כי נשקפת סכנה לחייהם באזור על רקע שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של ישראל או על רקע חשד לשיתוף פעולה שכזה. בוועדה חברים נציגים מטעם גורמי הביטחון, הצבא, המשטרה ומשרד המשפטים. הוועדה בוחנת בקשות המוגשות על-ידי מי אשר טוענים כי הם מאוימים באזור, על בסיס שני קריטריונים מרכזיים: קיומן של אינדיקציות המצביעות על סכנה לחייו של המבקש על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, וסכנה העלולה להישקף, כתוצאה משהייתו של המבקש בתחומי ישראל, לשלום הציבור בישראל ולביטחונו. היתרי השהיה המתחדשים שמוסמכת הוועדה להעניק ניתנים לפנים משורת הדין, מטעמים הומניטאריים.  קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ועדת המאוימים: השופטת ע' ארבל: 1. העותר, תושב האזור, טוען כי נשקפת סכנה לחייו בשטחי הרשות הפלסטינית מאחר שלדבריו הוא נחשד שם כסייען לישראל, בשל כך שדודיו הם סייענים של כוחות הביטחון. לדבריו, אחיו קיבל אישורי שהיה בישראל והדבר אך מגביר את החשדות הקיימים ברשות הפלסטינית ביחס לעותר. בעתירה זו מבקש הוא כי יינתן לו רישיון לישיבת קבע בישראל, כמו-גם לאפשר לו להגיש, בעבור חמש שנים, בקשה לקבלת אזרחות ישראלית. לחלופין מבקש הוא כי יונפקו לו אישורי שהיה ועבודה קבועים בישראל. עוד ביקש כי המנהלת הביטחונית לסיוע תכיר בו כזכאי לטיפול שיקומי וכי יועברו לו הקריטריונים לפיהם נקבע מי מבני משפחתם של סייענים לגורמי הביטחון של ישראל זכאים למעמד בישראל ולשיקום, בהתאם להחלטת ממשלה מס' 118/ב מיום 13.1.94. יצוין כי שתי עתירות קודמות שהגיש המשיב, בגדרן ביקש כי יינתנו לו מעמד או היתרי שהיה בישראל מכוח נישואיו הנטענים לאזרחית ישראלית ומכוח טענה כי חייו מאוימים באזור, נדחו (בג"ץ 3250/08, בג"ץ 4375/08 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הפנים (, 2.9.08)). עתירה נוספת שהגיש יחד עם אחרים בטענה כי הם מאוימים ברשות הפלסטינית נמחקה עקב אי-תשלום אגרה (בג"ץ 1925/08 פלוני נ' מדינת ישראל - ראש ממשלת ישראל (, 26.6.08)). בעת הגשת העתירה ריצה העותר עונש מאסר בגין שהות בלתי-חוקית בישראל. הוא סרב להשתחרר שחרור "מנהלי", לטענתו בשל הסכנה הנשקפת לחייו ברשות הפלסטינית. ביום 7.5.11 היה העותר אמור לסיים את תקופת מאסרו. 2. ביום 5.5.11 שמענו את טיעוני הצדדים. במעמד הדיון הודיעה המדינה כי עניינו של העותר עתיד להידון בפני ועדת המאוימים (להלן גם: הוועדה) ביום 8.5.11. לפיכך, ובהמלצת בית המשפט, הסכימו הצדדים על הארכת שהותו של העותר בכלא עד למתן החלטתה של ועדת המאוימים. צו ארעי ניתן בהתאם. 3. ביום 11.5.11 הגישה המדינה הודעה מעדכנת מטעמה, ולפיה ועדת המאוימים בחנה את עניינו של העותר, לרבות טענות נוספות שהעלה ואשר לא נטענו בדיוניה הקודמים בעניינו. הוועדה החליטה כי אין אינדיקציות למאוימות של העותר וכי לא נשקפת סכנה לחייו בשל חשדות כי הוא סייען של גורמי הביטחון של ישראל. עוד ציינה כי מהמידע שהציגו גורמי הביטחון עולה כי מתן היתרי שהיה לעותר עלול לסכן את שלום הציבור. נוכח האמור דחתה הוועדה את בקשת העותר. המשיבים סבורים כי יש לדחות את העתירה לאחר שוועדת המאוימים, כגורם המקצועי המוסמך, דנה בעניין ונתנה החלטה מבוססת וסבירה שאינה מצדיקה התערבות. המשיבים מציינים עוד כי מאז שנת 2003 ועד שנת 2010, צבר העורר לחובתו הרשעות רבות בתחום הסמים, הרכוש, האלימות ושהיה בלתי חוקית בישראל ואף ריצה ארבע תקופות מאסר. בנוסף, בידי המשטרה מידע מודיעיני המצביע על מעורבותו בפלילים. המשיבים מדגישים כי בניגוד לדודיו, העותר אינו קשור ומעולם לא היה קשור אל שירות הביטחון הכללי. הוא לא הומלץ לשיקום בידי המנהלת הביטחונית לסיוע (להלן: המנהלה) ואינו עומד בקריטריונים לטיפול על ידה. 4. העותר גורס בתגובתו כי המשיבים לא הניחו בסיס עובדתי להחלטת ועדת המאוימים ולנימוקיה ומלין על כי ההחלטה אינה מנומקת די הצורך. על כן סבור הוא כי יש לקיים דיון לצורך העמדת החלטת הוועדה לביקורת שיפוטית. הוא תמה על האבחנה בינו לבין אחיו שקיבל אישורי שהיה בישראל וסבור כי הבדיקה שערכה ועדת המאוימים אינה מעמיקה. כן הוא משיג על הקריטריונים העיקריים שבוחנת הוועדה. העותר טוען כי אין להתנות את הנפקת אישורי השהיה בישראל בשיתוף פעולה עם ישראל או בחשד לו ודי לשיטתו בכך שאדם יירדף בשטחי הרשות הפלסטינית בכל הקשר שהוא. כן טוען הוא נגד הרכב ועדת המאוימים. טענות נוספות הועלו ביחס לפעילותה של המנהלת, תוך שהעותר סבור כי אין יסוד לקביעה כי הוא מסכן את שלום הציבור, בהתחשב בכך שטענה זו לא נשמעה עת שיתף לטענתו פעולה עם משטרת ישראל. 5. דין העתירה להידחות. בטיעוניו של העותר התערבבו לא אחת נושאים הנוגעים לפעילות ועדת המאוימים עם נושאים הנוגעים לפעילות המנהלת. העותר מבקש מעמד בישראל כמאוים. בפתח הדברים ראוי לשוב ולהזכיר כי יש להבחין בין המנהלת, שאמונה על שיקום סייענים, לבין ועדת המאוימים, הבוחנת את עניינם של מי שאינם עונים על אמות המידה של המנהלה כסייענים, אך טוענים לאיום על חייהם באזור (בג"ץ 6230/08 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל (20.9.10) וההפניות שם). ועדת המאוימים היא אם כן הגוף המוסמך לדון בבקשותיהם של פלסטינים תושבי יהודה שומרון ורצועת עזה, הטוענים כי נשקפת סכנה לחייהם באזור על רקע שיתוף פעולה עם גורמי הביטחון של ישראל או על רקע חשד לשיתוף פעולה שכזה. בוועדה חברים נציגים מטעם גורמי הביטחון, הצבא, המשטרה ומשרד המשפטים. הוועדה בוחנת בקשות המוגשות על-ידי מי אשר טוענים כי הם מאוימים באזור, על בסיס שני קריטריונים מרכזיים: קיומן של אינדיקציות המצביעות על סכנה לחייו של המבקש על רקע חשד לשיתוף פעולה עם ישראל, וסכנה העלולה להישקף, כתוצאה משהייתו של המבקש בתחומי ישראל, לשלום הציבור בישראל ולביטחונו. היתרי השהיה המתחדשים שמוסמכת הוועדה להעניק ניתנים לפנים משורת הדין, מטעמים הומניטאריים.  6. ועדת המאוימים בחנה את טענותיו העדכניות של העותר ולא מצאה כי יש בהן כדי לשנות מן המסקנה אליה הגיעה בדיונים קודמים בעניינו של העותר, כי אין אינדיקציות לכך שנשקף סיכון לחייו. החלטה קודמת של הוועדה, נזכיר, הועמדה לביקורת בית משפט זה אשר לא מצא מקום להתערב בה. להערכתה של הוועדה בדבר הסיכון הנשקף לעותר באזור, כגורם המקצועי האמון על העניין, מתווספת עמדתם של גורמי הביטחון בדבר הסיכון הטמון בעותר לשלום הציבור. סיכון זה נתמך בעבר הפלילי שצבר העותר. נבהיר כי גם אם גיליון הרישום הפלילי של העותר לא הוצג בפנינו, הרי על עצם קיומו אין העותר חולק, אלא סבור הוא כי אין מדובר בעבר מכביד. הוועדה בחנה אפוא את שני ההיבטים העיקריים שמצריכה הכרעה בבקשה מעין זו שהגיש המבקש. דומה כי ההחלטה מנומקת ככל שניתן לנמק בנסיבות ולא מצאנו כי היא מצדיקה התערבות מטעמנו. 7. אשר לטענות הנוגעות לבקשת העותר להכיר בו כזכאי לשיקום על-ידי המנהלת. העותר ביקש לקבל לידיו את הקריטריונים לפיהם פועלת המנהלת. בעניין זה נפסק כבר כי אמות המידה לפיהן פועלת המנהלת הן חסויות ואף הוער כי כזה צריך להיות גם הכלל ביחס לוועדת המאוימים (בג"ץ 4458/03 פלונים נ' ראש ממשלת ישראל (, 22.6.05); בג"ץ 6230/08 הנ"ל, וההפניות שם). קביעה זו יפה גם לענייננו.  מעבר לאמור לא מצאנו כל עילה להתערבותנו. העותר, כפי שנמסר, לא היה קשור עם גורמי הביטחון של ישראל, למעט קשר מצומצם וקצר-מועד עם משטרת ישראל. כפי שנפסק כבר, עצם הקשר עם כוחות הביטחון אינו מקנה לאדם מעמד של משוקם בידי המנהלת. ההחלטה האם להכיר באדם כסייען היא החלטה מקצועית ולא עלה בידי העותר להצביע על כל הצדקה להתערבותנו. גם ככל שמבקש העותר להיבנות מסיענותם של קרובי משפחתו, אין בכך כדי לסייע לו, שהרי העיקרון המקובל עלינו הוא כי אין בני משפחתו של מי ששימש כסייען זכאים לקבל היתרי שהיה בישראל על רקע איום על חייהם באזור, אלא הדבר נתון לשיקול דעתה של ועדת המאוימים, וזו אמרה את דברה. משכך, לא מצאנו להידרש ליתר הטענות הכלליות שהועלו בעתירה. העתירה נדחית. ועדת המאוימים / משתפי פעולהשאלות משפטיות