זיוף דו''ח תנועה

מה הדין בסוגיית זיוף דו''ח שוטר ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זיוף דו''ח תנועה / זיוף סכום הקנס: א. המערער הורשע בבימ"ש השלום בת"א (כב' השופט ח' אפרתי), בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר - עבירה לפי סעיף 418לרוק חוק העונשין, התשל"ז-1977; שימוש במסמך מזוייף - עבירה על סעיף 420לחוק והפרעה לשוטר במילוי תפקידו - עבירה על סעיף 275לחוק. העובדות שלא היו שנויות במחלוקת הן כדלקמן: המערער ביצע עבירת תנועה בכך שנסע במהירות העולה על המהירות המותרת. בשל אותה עבירה, רשמה לו שוטרת הודעת תשלום קנס, ונתנה את העתקה של ההודעה בידו. הסכום שנרשם ע"י השוטרת לתשלום הינו 270, ש"ח ואכן בת/2א' שהוא עותק המקור של הודעת התשלום, מופיע בצורה חד משמעית הסכום 270ש"ח. למרבית הפלא, על העתקו של הטופס ת/2א', אשר נשאר בידי המערער לצורך תשלום (מוצג ת/2) - יש מעין כתם לבן על המשבצת שבה נרשם הסכום לתשלום. כתם לבן זה טשטש עד לבלי היכר את הספרה הראשונה בסכום הקנס (הספרה 2) באופן שסכום הקנס הוא כביכול 70ש"ח במקום 270ש"ח. סכום זה שולם ע"י המערער בסניף הדואר ברמת יצחק בתאריך .27.5.96לאחר מכן, בתאריך 6.9.96קיבל המערער הודעת תשלום כפל קנס על סכום של 470ש"ח (ת/5), זאת בהתחשב בעובדה שהסכום המקורי שהיה עליו לשלם הוא 270ש"ח ולא 70כפי ששולם. ב. המערער כפר בחובתו לשלם כפל קנס, ושלח מספר מכתבים למשטרת התנועה שבהם טען, כי הוא מוכן לשלם את 200השקלים הנוספים שהם ההפרש בין הסכום המקורי, שהיה עליו לשלם לבין מה ששילם בפועל, אולם איננו מוכן לשלם את כפל הקנס. המערער טען, כי הוא איננו אחראי לכך שהסכום של 270ש"ח לא שולם מלכתחילה. בלשונו של המערער: "למיטב הבנתי נראה לי שכתוצאה מאי הקפדה ברישום של השוטרת נוצרה חוסר התאמה בין הקנס שעלי לשלם ובין הקנס ששולם בפועל" (ראה ת/6). במהלך ההתכתבות בין המערער למשטרה, התבקש המערער להמציא למשטרה את הדו"ח שהיה בידו ואכן עשה זאת. ההתכתבות בין המערער למשטרה נמשכה עד לתאריך 12.1.97(ראה מוצגים ת/ 6עד ת/10). במכתב האחרון שנשלח למערער ע"י המשטרה, נאמר, כי: "בהודעת התשלום שצירפת למכתבך נראה בבירור כי נעשה שינוי בזדון בסכום הקנס שציין השוטר בדו"ח בספרה 2". המערער גם הוזהר, כי עליו לשלם את הקנס "אחרת נעביר את הנושא לחקירה" . המערער לא שילם. הנושא אכן הועבר לחקירה, ותוצאתה של חקירה זו משתקפת בכתב האישום. ג. כפי שניתן להבין, המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם המערער זייף את העותק שנשאר בידו (ת/2), או שמא מדובר במחיקה אקראית מסיבה בלתי ברורה בטופס, שהביא לכך שהספרה 2איננה נראית בו. בימ"ש קמא קבע, כי המערער הוא שזייף את הטופס שעל כן הרשיע אותו בכל העבירות שיוחסו לו. בהרשיעו את המערער התבסס בימ"ש קמא על הראיות הבאות: .1בחינת הטופס ב"עין בלתי מזוינת" (ראה עמ' 27), שבה ניתן לראות את אותו כתם לבן שהוזכר לעיל, במקום שבו נרשם סכום הקנס. לדעתו של כב' השופט קמא: מדובר בכתם "אשר נגרם... ע"י מחיקה וזאת לאור סוגו המיוחד של נייר המסמך דהיינו: נחה דעתי כי יד אדם בדבר ולא גורם אחר כגון בעל חיים או רוח שהעיפה חומר, כפי שניסה לטעון לכך ב"כ הנאשם בסיכומיו כאפשרות סבירה" (עמ' 27). .2חוו"ד מומחה שהונחה בפניו (ת/3), אשר בה קובעת המומחית, כי "ברישום סך הקנס בפרק ב' יש מחיקה". בעדותה בביהמ"ש הוסיפה המומחית, כי "אני לא מצאתי סיבה מסוימת שהספרה 2תהיה חלשה עד כדי כך שהיא לא תראה. בנוסף אני רואה טשטוש על גבי הנייר ת/ 2והדפוס חלש באותו מקום". .3התנהגותו של המערער במהלך החקירה. הודעתו של המערער היא ת/ 11ומה שנרשם בה הוא, כי המערער לא רוצה לדבר. המערער נשאל "יש לך סיבה למה אתה לא רוצה לענות?" ת. "לא מגיב". לכך צירף ביהמ"ש את הדו"ח ת/ 12שבו ביקש המערער, כי הדו"ח המקורי שאותו המציא בזמנו למשטרה במהלך ההתכתבות שהוזכרה. יוחזר לו. ד. בהודעת הערעור טוען ב"כ המערער, כי שגה בימ"ש קמא במסקנותיו. באשר למחיקה בטופס: לדעת ב"כ המערער מדובר במחיקות אקראיות "המתיישבות יותר עם טענתו של המערער לפיה סביר מאד כי חומר שנשפך על ת/2א' לפני או אחרי שקיבלו המערער לידו הוא שגרם למחיקתו ולא ידו הזדונית היתה במעשה". טענתו המרכזית של ב"כ המערער הינה, כי לא יעלה על הדעת שהמערער היה מביא על עצמו במו ידיו את הצרה, דהיינו: את כתב האישום. אם המערער היה מזייף את הטופס כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא, חזקה עליו כי כאשר הבין שהמשטרה גילתה את הזיוף, ונאמר לו במפורש כי אם לא ישלם את כפל הקנס, יועבר הענין לחקירה - היה מזדרז ומשלם את הסכום שהושת עליו, ומונע בכך מעצמו את כל עוגמת הנפש הכרוכה בחקירה ובכתב האישום שבעקבותיה. עוד טוען ב"כ המערער. כי המערער למעשה לא שתק בחקירה כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא. טענתו של המערער היתה כי הוא אמר דברים מסויימים אלא שאלה לא נרשמו . לדעתו, יש לכך תימוכין בעדותו של גובה ההודעה, רס"ר אלברט וקנין, שכן עד זה אישר שבמהלך החקירה ביקש ממנו המערער את הטופס ת/ 2בחזרה. גם דרישה זו לא נרשמה בהודעה ת/ 11ומכאן שהיו דברים שנאמרו ע"י המערער ולא נרשמו. ה. לא מצאנו לנכון להתערב במסקנותיו של בימ"ש קמא. באשר לזיוף עצמו: כפי שצויין כבר לעיל ניתן לראות בעין לא מזוינת אותו כתם לבן המצוי באיזור שבו נרשם סכום הקנס. המערער מצביע בהקשר זה על העובדה שגם במקומות אחרים בטופס, ולא רק במשבצת שבה נרשם הסכום, מופיע כתם לבן זהה או דומה. אכן כך. בטופס מצויים כתמים לבנים נוספים מאותו סוג. אולם, המקום היחיד שבו טשטש הכתם הלבן את הכתוב בטופס עד כדי כך שהפכו לבלתי קריא, הוא בספרה 2אשר נמחקה לחלוטין ע"י הכתם הנ"ל. בנוסף לכך, עצם מציאותם של כתמים נוספים אין בה כדי להביא למסקנה מי גרם לכתמים אלה. אם אכן זוייף הטופס במכוון, כפי שנקבע ע"י מומחית מז"פ, אשר דיברה על מחיקה, הרי מי שיצר את הכתם, יכול היה גם ליצור את הכתמים הנוספים, בין באקראי ובין במתכוון. השאלה המרכזית היא כיצד יכלו הכתמים להיווצר. לענין זה יכולות להיות שתי נקודות זמן: נקודת הזמן הראשונה היא רגע מתן הדו"ח ת/ 2לידיו של המערער. אם, כבר בשלב שנמסר הדו"ח לידיו של המערער היו קיימים בו הכתמים הנ"ל, הרי שניתן לדבר רק על פגם בנייר שגרם לכך שהרישום לא עבר מן הדו"ח המקורי ת/2א' להעתק ת/.2 אפשרות זו נשללה למעשה ע"י המומחית, אשר אמרה כי בצילום אינפרא אדום ניתן לראות את הרישום המקורי בטופס, משמע הרישום היה בו מלכתחילה ונעלם רק בשלב מאוחר יותר. המומחית דיברה במפורש על מחיקה והוסיפה כי לא מצאה סיבה שהספרה 2תהיה חלשה עד כדי כך שהיא לא תראה. האפשרות השניה היא כי הכתם נוצר לאחר שניתן ת/ 2לידיו של המערער. אפשרות זו למעשה נשללה ע"י המערער עצמו שכן המערער טוען שהכניס את המסמך לתוך תיק הניירות שלו ושם היה עד אשר שילם את הקנס. אין טענה כי נשפך חומר וכיו"ב, לכן יורדת מן הפרק האפשרות כי בעקבות פעולה אקראית כלשהי, נגרם הכתם על הטופס ת/ .2מעבר לכך נוסיף, כי קשה להעלות על הדעת אפשרות תמימה באשר לאופן היווצרות הכתם אשר מחק את הספרה .2העדרה של אפשרות מעין זו, משמיט למעשה את הקרקע מתחת טענותיו של המערער. ו. נותר עוד להתייחס לטענתו של ב"כ המערער לפיה לא יעלה על הדעת כי המערער ימשיך ויתווכח עם המשטרה כאשר הוא מודע לכך שאם לא ישלם את הקנס, יועבר הענין לחקירה. הטענה אומנם איננה משוללת הגיון, אולם אין בה כדי להביא לשינוי המסקנה. בימ"ש קמא אמר כי נראה שהמערער היה משוכנע "כי הזיוף היה מוצלח ביותר וכדי להראות שאין לו מה להסתיר הסכים להעביר את הדו"ח לידי המשטרה " . הדעת נותנת כי אכן זו היתה מחשבתו של המערער לפחות בתחילת הדרך כאשר ניגש לשלם את הקנס על סמך הטופס המזוייף, וכאשר התחיל את ההתכתבות עם המשטרה . בדיעבד, לא יכול היה המערער לעצור את התהליך והדברים התגלגלו עד לשלב שממנו כבר לא היתה חזרה. לא נראה לנו כי נפלה טעות גם במסקנתו של בימ"ש קמא באשר למשמעות העולה מהתנהגותו של המערער במהלך החקירה. לא היתה כל סיבה לכך שהמערער לא ימסור הודעה מפורטת ומדוייקת לכל פרטיה ודקדוקיה והעובדה ששתק, מחזקת אכן את הראיות האחרות שבתיק. התוצאה היא כי אנו דוחים את הערעור לענין ההרשעה. לא מצאנו סיבה להפניית המערער לקבלת תסקיר של שירות המבחן במגמה לסיים את ההליך הפלילי בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה (שזו עתירתו החלופית של ב"כ המערער). הכלל הוא, כי בגין ביצוע עבירה יש להרשיע ורק במקרים חריגים יפנה ביהמ"ש לאפשרות האחרת, של סיום ההליך ללא הרשעה. לא הוצג לנו כל נימוק לכך שהיה מקום במקרה הנוכחי לבחור בדרך החריגה ולא ללכת בדרך המלך. העובדה שמדובר באדם בן 50ללא הרשעות קודמות, אין בה בפני עצמה כדי להוות נימוק לסיום הליך ללא הרשעה. מדובר בעבירות חמורות. למערער היתה הזדמנות במהלך הטיפול המשטרתי בתיק זה להתעשת, לשלם את הקנס ולסיים בכך את הפרשה ומשבחר שלא לנקוט בדרך זו, אין לו להלין אלא על עצמו בכך שהדיון הסתיים בהרשעה. אנו דוחים את הערעור על שני חלקיו. משפט תעבורהקנס תעבורה / דוח תנועהזיוף