המוכרים עתרו בבקשה לדחיית התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, כפי שהגדירו בקשתם ועיקר טענתם, על פי הסעדים המבוקשים על ידי הקונים, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום הן מהטעם שמדובר בזכות בר רשות ולא זכות קניינית והן מהטעם שלא מדובר בזכות מקרקעין על פי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא זכות בר רשות - סמכות עניינית: 1. ביום 1.1.97 נחתם הסכם בין ה"ה לביא (להלן: "המוכרים) לבין ה"ה לנקרי (להלן: "הקונים") ולפיו, הצהירו המוכרים כי הינם ברי רשות מטעם מושב מעונה ומנהל מקרקעי ישראל להחזיק ולהשתמש במשק חלקאי במושב מעונה הידוע כמשק מס' 61 וזאת לתקופה של 3 שנים, מדי פעם. (ההדגשות שלי). המוכרים מכרו את זכויותיהם במשק בכפוף לאישור מנהל מקרקעי ישראל, הסוכנות היהודית ומוסדות אגודת המושב, כמפורט במבוא להסכם. 2. ביום 31.8.97 עתרו הקונים, בבקשה בהמרצת פתיחה, לפיה עתרו להצהרה כי ההסכם מיום 1.1.97 שריר וקיים ועל המוכרים לקיימו. ועוד נוספה עתירה לפיה יוצהר כי נסיונותיהם של המוכרים לבטל את החוזה, מהווה הפרת חוזה. 3א. המוכרים עתרו בפני בבקשה לדחית התביעה על הסף בהעדר סמכות עניינית, כפי שהגדירו בקשתם (המרצה 98 / 787) ועיקר טענתם, על פי הסעדים המבוקשים על ידי הקונים, הסמכות העניינית נתונה לבית משפט השלום הן מהטעם שמדובר בזכות בר רשות ולא זכות קניינית והן מהטעם שלא מדובר בזכות מקרקעין על פי חוק המקרקעין תשכ"ט - 1969. (זכות זו מוקנית כאן למ. מ. ישראל). ועוד, בפן השני, הכספי, מדובר בסך כספי שהינו בגדר סמכות בית משפט השלום. ב. ב"כ הקונים בתגובתו טוען כי הסמכות העניינית הינה לבית משפט זה, הן מהטעם כי מדובר באגודה שיתופית לטעמו, והן כי הרשות ל- 3 שנים אותה רכשו המבקשים, הינה בלתי פוסקת. לפיכך, עסקינן בזכות קניינית במקרקעין והסמכות העניינית נתונה לבית המשפט המחוזי. עוד מוסיף וטוען ב"כ הקונים, כי מצויים אנו בסע' 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב) - 1984 ולפי הסיפא בו, אנו מצויים בגדר "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". 4א. כמבואר, המפתח לתשובה טמון ראש וראשון, בהסכם המכר בין הצדדים. כפי המצוטט לעיל, הסכם המכר עניינו מכירת זכות בר רשות: "... להחזיק ולהשתמש באופן בלעדי לתקופה של שלוש שנים, מדי פעם, במשק חקלאי..." פשפשתי ולא מצאתי בהסכם את הנטען על ידי ב"כ הקונים ולפיו מדובר למעשה בחכירה לדורות, אין לקרוא בהסכם מה שאין בו והמילים "מדי פעם", אינן יכולות לייתר התקופה הקבועה בהסכם, דהיינו, חזקה ושימוש לשלוש שנים. אין בהסכם, ולו למצער, הסכמה לחדוש אוטומטי - קבוע אלא שלוש שנים, מדי פעם ותו לא (כך!). ראה עוד סע' 2.1 להסכם לפיו, המוכרים מצהירים כי הינם מוכרים זכויות במשק המצויות בבעלותם ועוד בסע' 4 להסכם, כי הינם מוכרים לקונים את זכויות החזקה שלהם כברי רשות והקונים קונים זכויות אלה כברי רשות. כמבואר בפתח ההסכם, זכות החזקה והשימוש נשוא המכר של המוכרים לקונים כברי רשות הינה לשלוש שנים, מדי פעם. לא למותר לציין עוד כי כפי שמציין בצדק ב"כ המוכרים כי על פי ההסכם גופו, הבעלים הינם המושב ומ. מ. ישראל ובכל מקרה צריכים הם להסכמתם. (אני רואה לציין כי איני מתעלם מההגיון המצוי אולי בטענת ב"כ הקונים, באשר להסכם המכר ככזה ואולי אף התמורה המצויינת בו, אך אין בכך כדי לבוא במקום ההסכם כפי שנוסח ונחתם על ידי הצדדים וזכויות המוכרים כפי שנמכרו). ב. לא ראיתי גם בפני "תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין" על פי סע' 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט. הסעד המבוקש הינו כפשוטו למעשה, אכיפת הסכם לשלוש שנים כפי שנחתם ביום 1.1.97, בין המוכרים-המשיבים כחברים במושב וברי רשות בו ובין הקונים אשר רכשו את זכויות המוכרים במשק ככאלה עם אפשרות לחדוש מדי פעם, כלשון ההסכם גופו. אין בפני תביעה הנוגעת למקרקעין כמאמר סיפת סע' 51 (א)(3) לחוק בתי המשפט, אין כאן תביעה לחכירה לדורות שאו אז הסמכות העניינית אכן נתונה לבית המשפט המחוזי. עסקינן בזכות חזקה ושימוש המועברת על ידי המוכרים כברי רשות ולא כבעלים, לקונים כברי רשות וזאת לשלוש שנים לחזקה ושימוש עם אפשרות לחדוש. גם כאן ראה למשל ע"א 89 / 103, פד"י מ"ה (1), עמ' 478, באשר למעמד ברי רשות וראה, פרופ' אוטלנגי, עיוני משפט ט' (התשמ"ג) 469 והמצוטט ממאמר זה בע"א 89 / 103 הנ"ל, שם בעמ' 471, באשר למעמדם המשפטי העגום של "בני רשות". ג. אנו בגדר תביעה לאכיפת הסכם חזקה ושימוש, קצוב בזמן שאינו חכירה לדורות. (אין בפני גם לא נשוא עיקר וטפל כעולה מפסק דין קלקודה הזכור לטוב, ע"א 58 / 145, קלקודה נגד "אגד" ואח', פד"י י"ג, 260). אין בית המשפט רשאי או צריך לקרוא בהסכם מה שאין בו, וניסוח קלוקל אין תרופתו בטענות טובות ככל שיהיו. ובוודאי שאין בהם להקנות מעמד קניני, מקום בו הוא חסר. 5. באשר לטענה כי מדובר באגודה שיתופית, גם דין טענה זו להדחות. ההסכם נערך בין המוכרים לקונים, לא ראיתי "אגודה שיתופית" צד להליך בפני ושוב, אין לקרוא בהסכם אשר ביסודו ועל פיו הוגשה העתירה בפני, מה שאין בו. אין מדובר במחלוקת שעיקרה או יסודה בסכסוך בין חבר באגודה לבין האגודה עצמה, מה גם שמושב מעונה אינו צד כלל בתובענה. היות המוכרים חברים באגודה והצורך בהסכמת האגודה, אינה הופכת את הסכסוך בין המוכרים לקונים לסכסוך עם האגודה. מדובר כאן בתובענה בין צדדים פרטיים. 6. בדיקת הסמכות העניינית וקביעת הפורום המתאים לדון בתביעה, צריכה לידון עפ"י הקבוע בחוק בתי המשפט ובסע' 51 (א)(3) לחוק. עסקינן בהעברת זכות שימוש וחזקה במשק כשלצדדים המעבירים, זכות כברי רשות בלבד, אין למעבירים זכות קניינית במשק, והקונים כמובן אינם יכולים לרכוש זכות כזו. הבעלות במשק נתונה למושב מעונה ולמנהל מקרקעי ישראל. הלכה היא כי יש לבחון את הסמכות העניינית על פי הסעד המבוקש, הסעד המבוקש כאן הינו, אכיפת הסכם שאינו בגדר תביעה אחרת הנוגעת למקרקעין - ראה ע"א 77 / 27, פד"י ל"א (3), עמ' 561. וגם על פי השאלה האמיתית שבמחלוקת, דהיינו אכיפת הסכם לתקופה קצובה שאינה חכירה לדורות, כמו במקרה בפני - ראה בניגוד לנשוא ע"א 77 / 613, פד"י ל"ב (1) עמ' 788, שם דובר בחכירה לדורות, בניגוד למקרה שבפני. השוואת העובדות נשוא הע"א 77 / 613 הנ"ל למקרה כאן, מלמדת על גזרת הסמכות העניינית על פי הסעד המבוקש והשאלה שבמחלוקת. 7. לפיכך ושעה שההסכם נשוא המחלוקת מתייחס לשימוש ולחזקה במקרקעין כלשון סעיף 51 (א)(3), ולתקופה של שלוש שנים מדי פעם, וכאשר הסעדים המבוקשים נוגעים לאכיפת הסכם זה ובאין בפני סכסוך נוגע לאגודה שיתופית ככזו, והסך הכספי בסמכות בית משפט השלום, אני קובע כי הסמכות נתונה לבית משפט שלום ודין הבקשה להתקבל. אני מורה, איפוא, להעביר התיק לבית משפט השלום בקרית שמונה. 8. ההוצאות ושכה"ט נשוא ההליך כאן בפני, יקבעו כמכלול בתום ההליך לגופו. סמכות ענייניתבר רשות