קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חבלה בכוונה מחמירה - שחרור ממעצר: מונחת בפני בקשה למעצר הנאשם, עד תום ההליכים נגדו, בהתאם לסעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996. כנגד הנאשם (להלן: "המשיב") הוגש כתב אישום המייחס לו שתי עבירות של חבלה בכונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"). בהתאם לנטען בכתב האישום, ביום 22.2.11 בסמוך לשעה 14:00, נסע המשיב ברכב בו נהג חברו (להלן: "לואי") והשניים עברו במהירות ליד ביתו של שכנם (להלן: "המתלונן 1"). כנטען, המתלונן 1, פנה ללואי ושאלו מדוע הוא נוהג במהירות ליד ביתם, ובתגובה יצא המשיב מהרכב כשהוא מצויד בסכין, ניגש אל המתלונן 1 ודקר אותו באמצעות הסכין בחזה שלו. בהמשך, ולנוכח צעקותיו של המתלונן 1, יצא בנו (להלן:" המתלונן 2") מהבית וניגש לעזור לאביו. אז דקר המשיב את המתלונן 2 בבטנו. כתוצאה מהמעשים, נגרם למתלונן 1 חתך בחזה שהצריך תפירה והוא אושפז ליממה בבית החולים. למתלונן 2 נגרם חור בפריטונאום ופסציה בבטן ימנית עליונה ונקב בדופן המעי הדק, והוא אושפז למשך שישה ימים. המבקשת מפנה לעיקרי טיעון שהגישה בעניינו של המשיב, בו היא טוענת לקיומם של ראיות לכאורה, מהם הודעות המתלוננים, הודעת עדת ראיה לאירוע שהינו בתו של המתלונן 1, וכן כי המשיב קושר עצמו לאירוע. בהתייחסות המבקשת לטענות ב"כ המשיב, היא מבהירה כי אכן ישנן סתירות בחלק מהעדויות כך גם עולה כי המשיב נפצע בראשו, עם זאת אין באלו לסתור העובדה כי המשיב הוא זה שדקר המתלוננים. עוד היא מבהירה כי חרף העובדה כי בדוחו"ת הרפואיים שעת הגעת המתלוננים נרשמה כשעה מאוחרת, דבר לשגישת ב"כ המשיב מצביע על כך כי המתלוננים נדקרו על ידי אדם אחר, ברם בדוח הפעולה המסומן א', ניתן לראות כי מוקדנית בית החולים מדווחת על הגעתם של המתלוננים והמשיב במרווח זמן קצר, מכאן כי טענת ההגנה לפיה מישהו אחר דקר המתלוננים אינה נתמכת בפער הזמנים בין הגעת המשיב להגעת המתלוננים. לגישת המבקשת, המעשים המיוחסים למשיב מקימים חזקת מסוכנות, בהתחשב בשימוש שנעשה בנשק קר, וכן "ביד הקלה" לאותו שימוש, עת שהסיבה שבגינה התפתח הריב הינה פעוטה. בנוסף כי קיים חשש לשיבוש הליכי משפט בהתחשב בעובדה כי המתלוננים והעדים הם בני כפר אחד, ושכניו של המשיב. כך גם לגישתה אין לראות בחלופה המוצעת כחלופה ראויה, בהתחשב בעובדה כי אמו של המשיב ואשר מוצעת לפקח על המשיב מסרה עדות בעייתית ואינה ראויה לפקח על המשיב, וכך גם אחיו של המשיב אינו ראוי לפקח על המשיב, בהתחשב בעובדה כי מסר הודעה משטרתית וסביר שיגיש עדות בבית המשפט. לנוכח האמור לגישת המבקשת יש מקום למעצר המשיב עד תום ההליכים נגדו. לגישת ב"כ המשיב, אין ראיות לכאורה, לייחוס המעשים למשיב. לגישתו קיימות סתירות רבות ומהותיות בהודעות המתלוננים שיש בהם לסתור את דבריהם ולשלול גרסתם מהיסוד. כך הוא מפנה לגרסאות השונות של המתלוננים. על אלו יש להוסיף גרסת המשיב לפיה, הייתה קטטה, בה המתלונן 1 ו 2, הכו אותו במוט בראשו ולאחר מכן הוא פונה לבית חולים. רק לאחר זאת, התפתחה קטטה נוספת, שבמהלכה שברו המתלוננים את רכבו של לואי, חברו של המשיב. בעקבות כך המתלוננים נדקרו, על ידי אדם שאינו ידוע. על כן, לגישת ב"כ המשיב, אין ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב. מעבר לאלו, ב"כ המשיב עותר לשחרור מרשו לחלופת מעצר בבקה אלג'רביה, בפיקוחם של 4 מפקחים, עת שאמו ואחיו של המשיב יקחו חלק בפיקוח, ב"כ המשיב, מבהיר כי אין לראות באם כמפקחת בעייתית לנוכח הודעתה המשטרתית, אשר לטעמו עולה בקנה אחד עם עדות המשיב ויתר ההודעות. כך גם כי אחיו של המשיב הינו מורה בבית הספר, שאך הוביל את אחיו לבית החולים ומכאן כי אין בעובדה להעדתו הפוטנציאלית בבית המשפט להקים חשש לתיאום גרסאות. דיון ומסקנות ראיות לכאורה לאחר סקירת כלל הראיות בעניינו של המשיב, ועל אף גרסתו של המשיב, לפיה הוא לא דקר את המתלוננים, הגעתי ליד מסקנה כי מתקיימות ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב. המשיב, בהודעותיו טען כי במהלך דרכו לנקודת איסוף העובדים במרכז הכפר, חסם אותו המתלונן 1, כשמוט ברזל בידו, ולאחר דין ודברים בין משיב למתלונן 1, הכה המתלונן 1 את המשיב בראשו באמצעות מוט הברזל ופצעו. המשיב שלל מכל וכל את טענת המתלוננים לפיה הוא זה שדקרם, ומסר שאינו יודע איך המתלוננים נדקרו. הוא הניח כי תלונת המתלוננים, באה על מנת למנוע מהמשיב, להגיש תלונה על המתלונן 1 בעקבות המכה שקיבל המשיב בראשו באמצעות מוט הברזל [ראו הודעותיו מסומנות 4]. דברים דומים מסרה ארוסתו של המשיב, סובחיה עמאש ואמו של המשיב. ואולם מהודעותיהם של המשיב ושל לואי, לא עולה כי ארוסת המשיב ואמו היו עמם בדרכם לעבודה. נוכחותם בזירת האירוע, עת התגרה, מוטלת בספק. לחיזוק טענתו של המשיב, מפנה בא כוחו, לדו"ח הרפואי בעניינם של המעורבים. שם מצויין כי המשיב התקבל בביה"ח בשעה 14:41 [דו"ח רפואי מסומן יט]. בעוד בדו"ח הרפואי של המתלונן 1 מצויין כי הוא התקבל בביה"ח בשעה 16:29 [דו"ח רפואי מסומן מח], ובדו"ח הרפואי של המתלונן 2 מצויין כי הוא התקבל לביה"ח בשעה 15:39 [ראו דו"ח מסומן עו]. דברים אלו יש בהם להצביע לגישת ב"כ המשיב כי לא המשיב, הוא זה שדקר את המתלוננים אלא אדם אחר, וזאת בעקבות קטטה נוספת שהתפתחה במקום, עת שהמשיב עצמו היה בביה"ח. ואולם בדו"ח הרפואי של המתלונן 2, מצויין כי הוא נדקר לפני כשעה משעת רישום הדו"ח, דבר העולה בקנה אחד עם הזמון המשוער לאירוע. וכן יש להוסיף כי בהתאם לדו"ח פעולה של המשטרה [מסומן א], המוקד הרפואי הודיע על הגעתם של המשיב והמתלונן 1 למיון ביה"ח בסביבות השעה 14:47. ובהמשך מודיעה על הגעתו של המתלונן 2 בשעה 14:57, דבר שיש בו להקהות מטענת ב"כ המשיב, לפיו היו שתי קטטות במקום, עת שהמתלוננים נדקרו על-ידי אדם אחר, כאשר המשיב עצמו היה כבר בבית החולים. עם זאת, יש בשלב הגעת המתלוננים לבית החולים, להצביע לכאורה כי המתלונן 1 והמתלונן 2 לא הגיעו לביה"ח באותו זמן, כך גם כי לא הובלו יחדיו לביה"ח, ומכאן כי עולה אפשרות סבירה לפיה המתלוננים לא נדקרו באותו זמן ובאותו מקום. יש אף מקום להניח כי לא נדקרו על ידי אותו אדם. סביר יותר להניח כי המדובר בקטטה גדולה, עם משתתפים רבים יותר, מאשר המתואר בכתב האישום. ב"כ המשיב מפנה לסתירות הקיימות בהודעות המתלוננים. בהודעה הראשונה מסר המתלונן 1 כי הוא ישב בחצר הבית עם בנו ואשתו, עת שהמשיב ולואי נסעו ברכב במהירות. לאחר שהוא העיר להם, הם יצאו מהרכב והמשיב דקר אותו ולאחר מכן דקר את בנו. בהודעתו השנייה, טען המתלונן 1 כי הוא ישב בחצר ביתו עם אשתו, בהמשך המשיב שלף סכין ודקר אותו, ולאחר מכן ולמשמע צעקות האב, ירד המתלונן 2 מביתו בקומה 2 לבניין, על מנת לעזור לאביו, ואז המשיב דקר גם אותו [הודעותיו מסומנות 3]. סתירות דומות עולות גם מהודעתו של המתלונן 2. בהודעתו הראשונה הוא טוען כי המשיב ולואי נסעו ברכבם במהירות, ולאחר שהעירו להם, לואי החל לקלל ובהמשך יצא המשיב מהאוטו ודקר את המתלונן 1. זאת עקב כך רצה המתלונן 2 לעזור לאביו ולהרימו. אז המשיב דקר גם אותו. לעומת זאת בהודעתו השנייה הוא מוסר כי לאחר שלואי והמשיב יצאו מהרכב הוא נכנס לבית להכין קפה, שמע צעקות אביו וכישצא ובא לעזור לאביו, המשיב דקר גם אותו [הודעותיו מסומנות 14]. קיומן של סתירות אלו מתווסף להודעותיהם של אחרים שהיו עדים לאירוע. כך בהודעתה של נעמאת עמאש, אשת המתלונן 1, עולה כי היא ראתה את לואי והמשיב נוסעים במהירות ברכב, ומשכך, ובהתחשב בעובדה כי הינה חולת סכרת, היא נפלה מהכיסא והתעלפה. רק לאחר שהלכה לבית החולים היא ראתה את בנה ובעלה פצועים [הודעותיה מסומן 7]. בעוד בהודעתו מוחמד הלב, הוא מוסר כי "הודע לו כי חמתו אינה מרגישה טוב", ומשכך הוא הלך לעזור לה ומצא אותה מעולפת [ראו הודעה 6א]. עם זאת הודעות אלו מעלות ספק באשר להשתלשלות גרסת המתלוננים לפיה הם נדקרו בחצר ביתם, עת שאשתו נפלה מהכיסא והתעלפה. ראשית, גרסת נעמאת אינה סבירה, לפיה היא התעלפה אך מעצם העובדה כי לואי נסע ברכב במהירות. סביר יותר להניח כי טרם שהתעלפה קרה אירוע שיש בטיבו להביא להתרגשות שבעטיה נעמאת התעלפה. שנית, הודע למוחמד לב שנעמאת התעלפה והיא לא מרגישה טוב. ברם, לא הודע לו כי המתלוננים נדקרו. זאת על אף שלגרסתם של המתלוננים הדברים אירעו באותו מקום ובאותו זמן, דבר שיש בו להעלות תהיות באשר לגרסת המתלוננים. כמו כן יש לתת הדעת לגרסתו הראשונה של מוחמד הלב [מסומן 6] לפיה כשהגיע למקום האירוע, המתלוננים היו שם, והוא לא מסר בהודעתו כי הם היו דקורים. אמנם הוא הסביר זאת שהחוקר לא הבין אותו כי הוא אינו דובר עברית ברמה טובה והבהיר כי המתלוננים לא היו בחצר עת הוא פינה את נעמאת. ברם יש להודעתו זו משקל, בייחוד לנוכח הודעתו השנייה עת נמסר לו רק שנעמאת לא מרגישה הטוב, וזאת ללא ציון העובדה כי המתלוננים נדקרו. אם כך היכן המתלוננים היו באותה עת, ואיך הם פונו לביה"ח?. מרים בתו של המתלונן 1, טענה בהודעתה כי אמה הייתה מעולפת בזמן הדקירות, לאחר מכן בא אחיה יאסר ופינה את אביה ואחיה, המתלונן 1 ו-2. מאוחר יותר בא מוחמד הלב ופינה את אמה [ראו הודעה מסומנת 10א]. עם זאת הכיצד יאסר בא ומפנה אך את המתלונן 1 ו-2 ללא שהוא מפנה את אמו, על אף שנטען שהיא הייתה מעולפת?, יאסר לכשעצמו טען כי הוא פינה את המתלונן 1 ו2 עת שאמו, שכנטען הייתה מעולפת, הצטרפה אליהם לנסיעתם [ראו הודעתו מסומנת 5]. מעבר לסתירות השוליות העולות מעדויותיהם, עולה לכאורה כי המתלוננים לא נדקרו, בחצר הבית, לאחר שנעמאת התעלפה, אלא נראה כי הם נדקרו בשלב מאוחר יותר ובמקום אחר, דבר שיש בו לסתור על פניו, את גרסת המתלוננים להשתלשלות העניינים. כך גם אאזכר את הודעתה של ראויה עמאש, אחותו של לואי חברו של המשיב, שמסרה, כי הרכב של לואי, חנה ליד חצר הבית. בהמשך בא המתלונן 1 ושבר שמשות הרכב באמצעות מוט ברזל. לאחר מכן בא בן אחיו של המתלונן 1 וקרע צמיגי הרכב באמצעות סכין - דבר שיש בו לסתור הטענה כי באותה עת המשיב שהה עם חברו ברכב, וכי הקטטה התפתחה עקב כך שלואי נהג במהירות ברכב [ראו הודעה מיום 24.2.11 מסומנת 9]. חרף סתירות אלו בגרסאות המתלוננים, לא מצאתי בטענות המשיב להשתלשלות האיורעים, משום הפרכה מוחלטת לראיות התביעה המופיעות בפניי. הלכה היא, כי בשלב זה אין בית המשפט קובע "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואין הוא עוסק בסיכום הראיות ובהכרעה באשמה. על בית המשפט להעריך את סיכויי ההרשעה וזאת בשים לב לערכן הראייתי הגולמי של הראיות שבפניו. מדובר בהערכת הסיכויים הגלומים בראיות, כאשר על בסיס כל אלה על בית המשפט להעריך את סבירות הסיכוי להרשעה. ראו לעניין זה: בש"פ 8087/95 זאדה נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 148-149 (1996); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2006); בש"פ 8303/07 ראמי בדראן נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2007); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.2.08). לאחר שעיינתי בראיות המונחות שבפניי, יש לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב. אין ספק כי המתלונן 2 נדקר בבטנו וכי המתלונן 1 נדקר בחזהו [ראו דו"ח מסומן סט ודו"ח מסומן מח]. לטענתם של המתלוננים, האחראי לדקירתם הינו המשיב, כך גם לטענתם של אחרים שהיו עדים לאירוע. אמנם, המאסה הקריטית של הראיות הינן "הודעות צד", לומר הודעות שלבעליהן אינטרס מובהק בהטיית המציאות העובדתית כפי שהתרחשה, והצגתה לטובת הצד שהוא נמנה עימו. וכן יש לתת הדעת לסתירות הרבות שעלו מדברי המתלוננים, ואלו ללא ספק מעלות ספקות לעניין אשמת המשיב. זאת בייחוד לנוכח הרקע למעשים ולמעורבותם של אחרים בתקיפה, דבר שמצריך משנה זהירות עת ההסתמכות עליהן. ברם תפקיד זה, נתון באופן מובהק לערכאה המבררת, תוך כדי הכפפת ההודעות לחקירות הפרקליטים בעת מתן העדות וכן בהצלבת העדויות ובהבחנות המתבקשות, ואלו ניתנים באופן מלא למסקנות השופט הנסמכות על התרשמותו מהעדים במעמד מתן העדות בפניו. להבדיל מכך, בשלב המעצר אין בימ"ש נדרש לשאלות של מהימנות עדים או למשקל העדויות אלא אם מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין המצביעות על כרסום ממשי בקיומן של ראיות לכאורה. [ראו לעניין זה:בש"פ 6982/10 דני ארביב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.10.10); בש"פ 8031/08 איטח נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 15.10.2008)]. בעוד שבמקרה שבפניי לא מצאתי פירכות ממשיות בחומר הראיות, אמנם יש שוני בין הגרסאות שניתנו בהודעות המשטרתיות השונות, ואני נכון להניח כי השתלשלות העיניים אינה כמתואר בכתב האישום. עם זאת שוני זה, אין בו היכולת לסתור, ובהתחשב בשלב בו נמצא ההליך, את טענת המתלוננים בדבר גרסתם לכך שהמתלונן דקר אותם, שכן בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד. ראו לעניין זה: "על מנת לכרסם כרסום של ממש בפוטנציאל הראייתי הגלום בראיות בשלב הלכאורי, אין די בהצבעה על סתירות בדברי העדים, אלא יש להראות כי הסתירות גלויות על פניהן, וכי הן מקעקעות את הגרסה באופן שלא יאפשר ליתן בה כל אמון ויציגה כמשוללת יסוד (ראו: בש"פ 385/11 ציון נ' מדינת ישראל (, 20.1.11) (להלן: עניין ציון); בש"פ 9376/09 פלוני נ' מדינת ישראל (, 1.12.09))." [בש"פ 352/11 ארז איאסי ברי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.1.11). פסקה 9 להחלטה]. לאחר סקירת ראיות אלה, ובהתחשב בטענות הסניגורים, ובטיב הראיות המצויות בפניי לפיהן המדובר בראיות של עדים בעלי אינטרס, הגעתי לכלל מסקנה כי די בראיות אלו לקיים ראיות לכאורה לייחוס המעשים למשיב בהתאם לאמור בכתב האישום. עם זאת יובא במסגרת מכלול השיקולים כל האמור לעיל בכל הנוגע לטיב הגרסאות. המסוכנות הנלמדת מהעבירות כלל הוא כי קיומן של ראיות לכאורה, בעבירות שנעשו תוך שימוש בנשק קר או חם, מקימות עילת מעצר על פי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק המעצרים"). וכן הוסברה והובהרה מידת המסוכנות העולה מהשימוש בסכין לפתרון סכסוכים, על השלכותיה השליליות של התופעה על החברה ועל הצורך במיגורה. וכך הדברים תומצתו על-ידי כב' השופט חשין שנאמרו בבש"פ 2181/95 איליה מיכאלי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.4.94): "...מציג כתב האישום לפנינו מחזה-זוועה על דרך ליישוב חילוקי דעות. יש שמכנים דרך זו "תרבות הסכין", ואילו אני אכנה אותה תת-תרבות הסכין, שלא ידעתי כיצד ניתן לזווג תרבות עם סכין. נמצא לנו כי תת-תרבות הסכין החלה לפשות במקומותינו בשנים האחרונות, ומספר האירועים בהם משמשת סכין לפתרונם של חילוקי דעות, כביכול, מתרבה והולך. דומה התופעה בעיני לחיידק שצנח אל כדור הארץ ממקומות רחוקים בחלל. בני אדם שעל פני כדור הארץ אין בגופם חיסון טבעי כנגד אותו חיידק, והמגיפה פושה במחנה. מחובתם של בתי המשפט, כך דומה עלי, להעלות את תרומתם לחיסון האוכלוסיה מפני אותו חיידק רע שאנו ניגפים בפניו, ודרך אחת היא להודיע ברבים וידעו הכל: בהעדר נסיבות יוצאות דופן במיוחד, מי שיעשה שימוש בסכין לפגיעה בחברו, דינו יהיה מעצר עד תום ההליכים." אכן הפסיקה הדגישה חוזר ושוב, את המסוכנות הרבה הנובעת מהשימוש החפוז בחפצים חדים לפציעת האחר, והכלל שנקבע הינו שביחס לתת תרבות הסכין, לא ניתן לאיין המסוכנות האמצעות חלופת מעצר, אלא בנסיבות חריגות ומיוחדות. [השוו בנוסף: בש"פ 139/10 מדינת ישראל נ' אדיר מנור (טרם פורסם, 17.1.10); בבש"פ 5506/09 מושאילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 30.7.09)]. חלופת מעצר על אף האמור לעיל בדבר חומרת תת-תרבות הסכין, ועל אף החומרה העולה מאירוע ספיציפי זה, וביד הקלה לשליפת הסכין ועשיית השימוש בו לפציעת אדם, סבור אני כי יש מקום לשקילת חלופת מעצר בעניינו של המשיב, כך כבר נקבע כי גם כשקיימות עילות מעצר, על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל, אם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק, כאמור: "האיזון הראוי בין זכות האדם לחירותו לבין הצורך להגן על שלום הציבור, המעוגן בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, מחייב שלא לעצור נאשם - על אף קיומה של עילת מעצר, לרבות חששות לשיבוש הליכי משפט ולסיכון שלום הציבור - אם ניתן להסיר חששות אלה בדרך של שחרור בתנאים מגבילים, שפגיעתם בחירותו של הנאשם חמורה פחות. ודוקו: מדובר בבדיקה אינדווידואלית בעניינו של כל נאשם ונאשם ולא בהסקת מסקנה כללית על-פי סוג העבירות המיוחס לו. יחד עם זאת, חומר הראיות שביסוד כתב-האישום משמש גם כראיה עיקרית, שעל פיה על בית-המשפט להחליט אם ניתן להסתפק בחלופת מעצר." [בש"פ 4414/97 מדינת ישראל נ' סעדה ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 17.7.97)]. עוד יש להתחשב בעובדה כי על אף שהמעשים המיוחסים למשיב הינם חמורים, הרי שאין לנתקם משאר האירוע, עת שממכלול הראיות עולה כי במקום התפתחה קטטה רבת משתתפים, שבעטיה המשיב עצמו נפגע עקב מעשיו של המתלונן 1, אשר עולה לכאורה כי הכה המשיב בראשו באמצעות מוט ברזל [ראו דו"ח רפואי מסומן יט]. עוד יש להתחשב בגרסת המשיב לפיה הוא לא דקר המתלוננים, גרסה שעליה למצוא ביטוי בשלב המעצר, במיוחד על רקע הסתירות העולות מדברי המתלוננים ומהעדים הנמנים על צד המתלוננים, המחלשים מהמקבץ הכולל של הראיות [השוו לעניין זה בש"פ 9210/03 דורון בראט נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.10.03)]. מעבר לשיקולים אלו, הרי נקבע בפסיקה ששאלת מסוכנותו של נאשם להיבחן לאור נסיבותיו האישיות ונסיבות המקרה. כך נפסק לא אחת: "בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: האחד ענינו במעשה. במסגרת זו על ביהמ"ש לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו" [בש"פ 6700/04 מדינת ישראל נ' תבאת גרה (טרם פורסם, 19.7.04); כן ראו: בש"פ 4812/05 זחאלקה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.6.05); בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"א(4) 720]. בענייננו, המדובר במשיב, שככל שידעתי מגעת, מנהל אורח חיים נורמטיבי ועובד באופן קבוע למחייתו, וכן נעדר הרשעות פליליות קודמות. משכך אין אני רואה עתה לנטוע מסמרות בדבר חוסר היכולת לשלול את מסוכנות המשיב על דרך חלופת מעצר, ועל חלופת המעצר המוצעת על-ידי המשיב להיבחן לגופה. אציין לעניין זה, כי אין אני מסכים עם המבקשת לפיה, לא ניתן לתת אמון באימו של המשיב לנוכח הודעתה המשטרתית, שממנה עולות ספקות באשר לאמיתות הדברים שנמסרו על ידה. הדברים עדיין לא התבהרו במלואם ויש בכך להצביע על גישה מגוננת כלפי בנה, ברם אין בהודעתה המשטרתית בלבד, לחרוץ את יכולתה של אם המשיב לשמש כמפקחת ועל הדברים להיבחן לגופם. באשר לטענת המבקשת בדבר החשש משיבוש הליכי משפט, על רקע העובדה כי המשיב הינו שכנם של המתלוננים ושל עדים אחרים, דומה כי גם חשש זה ניתן להפגה באמצעות חלופת מעצר מתאימה ומרוחקת. אשר על כן, בכפוף לאישור החלופה והמפקחים המוצעים שיוצעו ניתן יהיה להסדיר את שחרור המשיב ממעצר ועל אלו ניתן להוסיף פיקוח על-ידי איזוק אלקטרוני, אשר יכול לשמש כ"חיזוק" לפיקוח האנושי, וכן כפיקוח בלתי תלוי בתפקודם של המפקחים. על מנת להימנע מדחייות מיותרות, על ב"כ המשיב להציע לדיון הבא שיתקיים מחר, 22/3/11 שעה 09:30, חלופת מעצר נוספות ולזמן המפקחים הפוטנציאלים האחרים, למקרה וחלופת הפיקוח המוצעת, בבאקה אלג'רביה, תמצא לא ראויה. אדגיש בעניין זה, כי אין חלופת המעצר אלא מרחב של איזונים בין סיכונים. כך שלא ניתן לאיין באופן מוחלט כל סיכון והשאלה היא של איזון יחסי בין רמת הסיכון לחובה לשקול חלופת מעצר [ראו לעניין זה: בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם 7.9.09). פסקה 10 להחלטת השופט מלצר; בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני, (טרם פורסם, 29.3.09) פסקה ח' להחלטת כב' השופט רובינשטיין]. בכפוף לאישור חלופה ראויה ישוחרר המשיב ממעצר וישהה בחלופת המעצר שתאושר במעצר בית מלא וכל עת ישהו עימו אחד המפקחים שיאושרו לאחר בחינתם ע"י בית המשפט. כל מפקח/ת שיאושרו י/תחתום על התחייבות עצמית בגובה שייקבע ע"י בית המשפט על פי התרשמותו מהמפקחים, וזאת להבטחת התחייבותו לפקח על המשיב ולדווח אם יצא המשיב את הבית ללא אישור. על המשיב יאסר ליצור קשר עם המתלוננים או עם עדי התביעה האחרים, או לבוא במגע כלשהו עמם. כמו כן יאסר על המשיב להיכנס לכפר מגוריו. עוד יובהר למשיב, כי אם ייפר תנאי מתנאי השחרור, הוא ייעצר לאלתר. אני קובע את הבקשה להמשך דיון למחר, 22/3/11 שעה 09:30, לצורך בחינת חלופת המעצר המוצעת. בדיון תוצג בפני בית המשפט החלופה המוצעת ולאחר מכן תינתן החלטה משלימה, בכפוף להתרשמות בית המשפט מסדרי הפיקוח והמפקחים המוצעים. על הסניגור להעביר את פרטי החלופה המוצעת לפרקליטות לבחינה מוקדמת לאלתר ועוד היום. מעצרמשפט פליליאלימותחבלה בכוונה מחמירהשחרור ממעצר