חופשות אסירים 04.40.00

נושא חופשות אסירים מוסדר בפקנ"צ (פקודת הנציבות) 04.40.00, המבוססת על סעיף 36(א) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב- 1971, לפיו "השר רשאי, על פי בקשת אסיר או על פי המלצת הנציב, לתת לאסיר בתנאים שייראו לשר, חופשה מיוחדת...". על פי סעיף 1ב לפקנ"צ "חופשה אינה זכות מוקנית, אלא טובת הנאה מבין טובות ההנאה המנויות בתקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, הנתונה לשיקול דעת". ברע"ב 5570/09 אדינאייב נ' שב"ס מיום 4.2.10, נקבע כי "לאסיר אין זכות קנויה לצאת לחופשה. זכותו לחירות ולחופש תנועה הוגבלו כדין מעצם עונש המאסר שהוטל עליו לתכלית הראויה של הגנה על שלום הציבור ובטחונו. על כן, מי שהוטל עליו עונש מאסר, הטומן בחובו הגבלה מובנית של החירות, אינו בעל זכות ליציאה לחופשה כל עוד הוא נתון במאסר. החופשה ניתנת לו כטובת הנאה, כפריבילגיה, שתכליתה חיזוק הקשר בין האסיר לבין משפחתו וקהילת מגוריו, הקלה זמנית במסגרת הנוקשה של המאסר, ויצירת תמריץ להתנהגות טובה של האסיר בבית הסוהר. ציפיית האסיר לצאת לחופשה מותנית בהחלטת הגורמים המקצועיים בשב"ס להם נתון שיקול דעת רחב לשקול את עניינו של האסיר ונסיבותיו הפרטניות מול הסיכון לציבור שיציאתו לחופשה עלולה ליצור (סעיף 36 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"א-1972 (להלן: פקודת בתי הסוהר); תקנה 19 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978 (להלן: תקנות בתי הסוהר, או התקנות); סעיפים 1.ב ו-2.א. בפרק א' לפקודת נציבות בתי הסוהר בעניין חופשות אסירים (פקודה מספר 04.40.00) (להלן: פקודת הנציבות); עע"א 6481/01 אל-עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 713-717 (2003) (להלן: ענין אל-עביד))..". יחד עם זאת, הגם שאין מדובר בזכות מוקנית אלא בתוצאה של שימוש בשיקול דעת, יש להפעיל שיקול דעת זה באורח מוסדר, על פי אמות מידה, כמפורט בפקודה (רע"ב 5487/09 פלוני נ' מדינת ישראל מיום 4.11.09 , ורע"ב 5444/09 אימאן חג' יחיא נ' שירות בתי הסוהר מיום 22.1.09 ). עוד נקבע כי "גם אם במובן משפטי החופשות הן פריבילגיה הניתנת על סמך שקלולם של גורמים שונים, עדין הן מעין 'דרך המלך' לאסיר על פי ציפיות סבירות של האדם העומד באמות המידה לכך" (ר' למשל רע"ב 5745/10 ערפאת סאלח נ' שב"ס ומשטרת ישראל, מיום 21.9.10 ורע"ב 5325/07 קדוש נ' שירות בתי הסוהר ( מיום 17.6.07) : על החלטת גורמי השב"ס בדבר יציאת אסירים לחופשה, ככל החלטה מנהלית, לעמוד בכללי המשפט המינהלי ובאמות המידה שהוא מציב. ככלל, בית המשפט לא ימיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. ההתערבות השיפוטית שמורה למקרים בהם נפל פגם בולט בהחלטת הרשות, כגון אי-סבירות קיצונית, שקילת שיקולים זרים, חוסר תום לב או הפליה (רע"ב 695/09 ג'ונסון נ' שירות בתי הסוהר, , מיום 26.4.2009, ורע"ב 5570/09 אדינאייב נ' שב"ס , מיום 4.2.10). סעיף 1א' בפרק ג' לפקנ"צ 04.40.00 קובע , בין היתר, כי ניתן לשקול הוצאת אסיר לחופשה לאחר שריצה רבע מתקופת מאסרו. ביום 16.12.10 תוקנה הפקנ"צ בעניין חופשות אסירים ולפי סעיף 1 ב' לפרק ג' "על אף האמור בסעיף א' לעיל, אסיר המרצה את מאסרו השלישי וטרם חלפו שבע שנים מסיום מאסרו הקודם- הוצאתו לחופשה תישקל רק לאחר שריצה מחצית מתקופת מאסרו ובכפוף לשאר התנאים המפורטים בסעיף א' לעיל". סעיף 4 למסמך של לשכת יועמ"ש שב"ס מיום 23.3.11, קובע כי "אסיר שבמועד התיקון האמור לתוקף טרם שבר רבע מתקופת מאסרו, כמו גם מי שנקלט למשמורת כאסיר שפוט לאחר מועד התיקון, הוצאתו לחופשה תיבחן לאחר ריצוי מחצית מתקופת מאסרו ולא רבע, אם זהו מאסרו השלישי וטרם חלפו 7 שנים מסיום מאסרו הקודם". בית סוהר / כלאאסיריםחופשה לאסיר מהכלא