קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חזקת השיתוף על נכסים עסקיים: השופט י' וייס: .1לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בה"פ 666/80 (כבוד השופטת ש' וולנשטיין). התביעה לפני בית המשפט המחוזי הייתה לפסק-דין הצהרתי על איחוד משאבים בין בני הזוג, והשופטת המלומדת בפסק-דינה הצהירה, שהמערערת הינה בעלת מחצית מהנכסים, כפי שפורט בפסק הדין, כאשר לגבי חלק מהנכסים, ומדובר בנכסים עסקיים, השופטת לא החילה את חזקת השיתוף ולא הצהירה לגביהם, שהמערערת היא בעלת מחציתם, ועל כך הערעור שלפנינו. העובדות הצריכות לענייננו הן, בקצרה, כדלהלן: .2המערערת והמשיב נשואים זה לזו כדת משה וישראל מאז שנת .1944בקיץ 1977חל פירוד סופי, כאשר המשיב עזב את ביתם המשותף עקב מריבות. נישואין אלה הם הנישואין הראשונים של בני הזוג. לבני הזוג שתי בנות, שנולדו בשנים 1949ו- .1952בעת נישואיהם לא היו לאף אחד מבני הזוג נכסים כלשהם, והמשיב עבד כפקיד במחלקת הבטוחים של חברת "פלתורס". בני הזוג התגוררו בדירות שכורות, ורק בשנת 1960זכו בדירה משלהם, שבנו על גג ביתה של אם המשיב. מחצית מדירה זו נרשמה על שם האישה, וזו הדירה בה מתגוררת המערערת עד היום. אין המשיב חולק על כך, שמחצית הדירה הייתה ותמשיך להיות בבעלות המערערת. לאחר הקמת המדינה נעשה המשיב סוכן עצמאי, וב- 1950יסד חברת ביטוח בשם "גלבוע" בע"מ. בחברה זו היו למשיב % 99מהמניות ולמערערת % 1מהמניות. המערערת עבדה בתור פקידה בחברת "גלבוע" משנת 1955ועד שנת .1977 העד ניסים רודריק מעיד, כי כשהיה בא לשם היא הייתה במשרד ומילאה תפקיד של פקידה לכל דבר: העבירה ביטוחים, דרשה תשלומים וכיוצא בזה. לגבי תדירות הופעתה במשרד ולתועלת שהפיקה החברה מעבודתה נחלקו הדעות. המערערת ציינה, כי לא קיבלה משכורת עבור עבודתה, ואילו המשיב טען היפוכו של דבר. השופטת המלומדת לא ראתה צורך להכריע במחלוקת זאת. היא קבעה, שהייתה תועלת בעבודת האישה לפחות בכך, שמשכורתה נרשמה בספרים כהוצאה, וכי אין ספק, לפי חומר הראיות, שהאישה אמנם ישבה במשרד ועבדה. גם את פיצויי הפיטורין שהגיעו למערערת היא לא קיבלה, אלא הכסף הועבר למשיב. בנוסף לתרומתה זו העידה המערערת, שהבעל קיבל עזרה מאביה ומאחיה; גם אם המשיב הינו סוכן ביטוח מוצלח וכישרוני, הרי אין ספק שקשרים אלו הביאו לו לקוחות נוספים. .3בשנת 1973הקים המשיב חברת ביטוח נוספת בשם "כינון" יחד עם שותף אחר בשם אפרים קריאל, כאשר לכל אחד מהם היו % 50במניותיה. בשנת 1978רכש המשיב את חלקו של השותף השני בחברה זו, ומאז הוא מחזיק בכל מניות החברה. אחי המערערת גרם לכך, ש"גלבוע" ו"כינון" ינהלו את ענייני הביטוח של קונצרן "האחים מאיר" ויקבלו חלק במניות "איתנים", שהיא החברה המופקדת על ענייני הביטוח של הקונצרן. מאז נישואיהם ועד לפירוד ניהלה האישה את משק הבית המשותף וגידלה את שתי הבנות עד נישואיהן. למערערת ולמשיב היו חשבונות בנק נפרדים, והמשיב היה נותן למערערת כספים לניהול משק הבית.המשיב חשש, שהמערערת תבזבז כספים יותר משיכול הזוג להרשות לעצמו, ולכן לא היה להם חשבון משותף, אלא המשיב נתן למערערת כספים לניהול הבית. .4בשלב מסוים ירשה המערערת סכום כסף מאביה. לגבי רכוש זה, שלא בא מכוח מאמץ משותף, המערערת לא הייתה מעוניינת בשיתוף, וסכום זה נשאר ברשותה בלבד. הבנות של בעלי הדין נישאו, האחת ב- 1973והאחרת ב1974, ולכל אחת מן הבנות נרכשה דירה מכספי "גלבוע", אשר על שמה גם נרשמו הדירות. המשיב העיד, כי לצורך רכישת הדירות השתמש הוא "בכל הכספים שהצטברו ב,גלבוע' אותה שעה". אותה עת היה בידי המערערת אותו סכום כסף שקיבלה בירושה מאביה, והיא סירבה לתרום מסכום זה לרכישת הדירות לבנות, אולי על רקע ערעור היחסים בין בני הזוג. בהקשר זה יש לציין, שבשנת 1970חלתה המערערת במחלה, אשר גרמה וגורמת לה סבל נפשי ופיסי. אותה שנה החלה לעבוד במשרדי "גלבוע" פקידה בשם ליליאן לוי, ונקשרו יחסי ידידות בינה לבין המשיב. גב' לוי הייתה נשואה, אך לימים חלה בעלה והוא נפטר בשנת 1973 לאחר מכן התהדקו הקשרים שבין גב' לוי לבין המשיב, ולסוף הפכו היחסים ליחסי אהבה. הדבר לא נעלם מעיני המערערת, ועל רקע זה החלו מריבות בין בני הזוג. המערער נעדר לעתים קרובות מן הבית, אך יחד עם זאת המשיך להתגורר בדירת בני הזוג והאישה המשיכה לנהל את משק הבית המשותף, עד שבסוף יולי - תחילת אוגוסט 1977חל פירוד סופי בין בני הזוג, והמשיב לא חזר עוד לדירה המשותפת ועבר להתגורר בדירה, שרכשה גב' לוי ב .13.7.77בדירה זו המשיך המשיב להתגורר ביום מתן פסק-דינו של בית המשפט קמא, וככל הנראה לא חל שינוי במצב זה. כפי שעולה מפסק-דינה של השופטת המלומדת, נעזרה הגב' לוי לצורך רכישת הדירה בהלוואה, שקיבל המשיב מ"גלבוע", בסך 000, 330ל"י. לפי עדות המשיב, החזיר הלוואה זאת ל"גלבוע" כעבור שנה עד שנה וחצי, ללא ריבית והפרשי הצמדה. פרטי ההלוואה נרשמו בספרי "גלבוע". והשופטת המלומדת האמינה למשיב, כי אמנם כך היה. .5על רקע זה טענה המערערת בבית המשפט קמא לשיתוף ברכוש לפי הפירוט שמסמך שהגישה, מוצג ת/ .1כפי שכותבת השופטת המלומדת בפסקדינה (סעיף 10), לא הייתה מחלוקת בין הצדדים לגבי קיום של שיתוף ביניהם לגבי ההכנסות שנבעו מן המאמץ המשותף שלהם, כפי שהתפרש מושג זה בפסיקה, אך הם נחלקו על היקף השיתוף ועל המועד, שעד אליו יש לראותם כשותפים לנכסים שנוצרו כתוצאה מן המאמץ המשותף. טענת המשיב הייתה, כי יש להגביל את השיתוף עד שנת 1973, שבה החלו המריבות על רקע יחסיו של המשיב עם גב' לוי, בעוד שטענת המערערת הייתה, שיש לקבוע כמועד סיום השיתוף את חודש אוגוסט 1977, שבו חל הפירוד המוחלט בשל עזיבת המשיב את הבית. השופטת המלומדת, בהסתמכה על המבחנים אשר נקבעו בסוגיה זאת בפסיקה, קבעה את יום 1.8.77כמועד סיום המאמץ המשותף. קביעה זאת מקובלת עלינו ואין כל סיבה להתערב בה. לאור העובדות שפירטנו לעיל ולאור נימוקי ערעורה של המערערת וטענות באי-כוח בעלי הדין, כפי שמצאו ביטוי בעיקרי הטיעון ובטיעון לפנינו, השאלה המרכזית היא, מהו היקף הנכסים הנכללים בשיתוף, והאם נכלול הם גם נכסים עסקיים? .6נראה, שעל הזוג שלפנינו תחול חזקת השיתוף במלואה, ובכפוף לנאמר להלן, כפי שהתפרש מושג זה בפסיקה. מדובר בבני-זוג, שאלו נישואיהם הראשונים. חיי הנישואין התנהלו בצורה תקינה במשך שנים רבות, לפחות 30שנה. משנקבע, שהפירוד הסופי חל בשנת 1977, כפי שקבעה השופטת המלומדת, הרי מדובר ב- 33שנות נישואין. לעניין זה נאמר בע"א 595/69 [1], בעמ' 566מפי השופט ברנזון: "באין כוונה אחרת משתמעת מאורח חיי הנישואין שלהם ומהתנהגותם הכללית בענינים הכספיים והחמריים שלהם, חזקה על זוג נשוי הגרים ביחד ובשלום במשך תקופה ארוכה, שהם מתכוונים לשותפות בכל נכסיהם שווה בשווה...". הפסיקה הדגישה שני מרכיבים, כדי שתחול חזקת השיתוף, והם "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף". (ולעניין זה עיין במאמרו של א' רוזן-צבי, "חזקת שיתוף הנכסים בין בני זוג: בין ,אורח חיים תקין' ל,מאמץ המשותף'" עיוני משפט ז (תשל"ט-תש"ם) 486,490). לגבי הרכיב הראשון, הרי ודאי שהוא קיים אצל בני הזוג עד לשנת 1973וגם לאחר שנה זו עד לשנת 1977, שבה חל הפירוד הסופי. ניתן לומר, שמרכיב זה קיים, שכן מגמת הפסיקה היא, שהדרישה ל"אורח חיים תקין" היא מינימאלית, והכוונה להעדר קרע או פירוד של ממש, אפילו יש מריבות תכופות - עיין ע"א 888/76 [2] וכן עיין בספרו של א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) .229 .7הרכיב השני, הדרוש להחלת חזקת השיתוף, הינו "מאמץ משותף", כשהכוונה היא, שכל אחד מבני הזוג מילא את תפקידו במסגרת התא המשפחתי ותרם את תרומתו, ואין הכוונה לדרישת תרומה כספית סובסטאנטיבית או למאמצים עסקיים, אלא די בכך שהאישה מנהלת את משק ביתה ותורמת את חלקה לקיום המשפחה, לרבות חינוך הילדים. עיין בין היתר, ע"א 300/64 [3], בעמ' 246, וכן דברי השופט ברנזון בע"א 446/69 [4], בעמ' 816, בהם הוא חזר על מה שנאמר על-ידיו בע"א 135/68 [5] בעמ' 396: "גם בזמננו עדיין נפוצה מעין חלוקת עבודה טבעית ומסורתת במשפחה, שהאשה - אם אינה עובדת ומשתכרת מחוץ לבית - מקדישה את רוב מרצה וכוחה בעניני פנים, והבעל עושה בעיקר בעניני חוץ כעובד או מנהל עסקים. במקרה כזה... אפילו העסק והנכסים הנרכשים בתקופת הנישואין נרשמים על שם אחד מהם, החזקה בדבר בעלות משותפת בעינה עומדת, אם רק אינה נסתרת ,לפי אורח חיי הנישואין שלהם' ואינה נשללת על-ידי הסכם מפורש ביניהם". על עמדה זאת חזר בית-משפט זה בתקדימים רבים, ואין צורך להרחיב על כך את הדיבור. במקרה שלנו האישה לא רק גידלה את הבנות, חינכה אותן ומילאה חובותיה במשק ביתה אלא גם עבדה בעסק תקופה ארוכה - כ- 22שנה, וגם "תרמה לקוחות" בזכות קשריה המשפחתיים. לאור כל זאת אין ספק, שחזקת השיתוף צריכה לחול על הזוג שלפנינו מאז נישואי הזוג ועד ליום .1.8.1977 .8מהו היקף תחולתה של חזקת השיתוף? הבעיה הספציפית המתעוררת במקרה שלנו היא, אם חלה חזקת השיתוף גם על נכסים עסקיים מסוגים שונים.המגמה הכללית בפסיקה הייתה להחיל את חזקת השיתוף הן על רכוש משפחתי והן על רכוש עסקי, וזאת תוך כדי סטייה מההלכה האנגלית בנדון. עיין בדברי כבוד השופט ברנזון בע"א 300/64 [3], בעמ' 243; כבוד השופט אגרנט (כתוארו אז) בע"א 253/65 [6], בעמ' 600; ע"א 528/76 [7], בעמ' 356, וכן במאמרו של א' לבנה, "יחסי ממון בנישואין" משפטים ג (תשל"ה) 570, .580כן עיין: ע"א 234/80 [8], בעמ' 650; ע"א 52/80 [9]. אולם בפסק הדין, שניתן בע"א 630/79 [10], דעת הרוב, מפי כבוד השופט אלון, שאליו הצטרפה המשנה לנשיא כבוד השופטת בן-פורת, הייתה, כי יש נפקות להבחנה בין נכסים עסקיים לנכסי משפחה, והנפקות באה לידי ביטוי בנטל המוטל על הטוען לשיתוף. כבוד השופט אלון מחייב עיון נוסף, כשמדובר בנכסים עסקיים (שם, בעמ' 371, מול אות השוליים ג), ואילו כבוד המשנה לנשיא דורשת ראיה של ממש כדי להניח יסוד לטענת שיתוף בין בני-זוג (שם, בעמ' 373). נראה לי, שעובדות המקרה שם הן שהביאו למסקנה הסופית של עת הרוב שלא להחיל שם את חזקת השיתוף כשמדובר בנכסים עסקיים. בע"א 630/79[10] דנו ברכוש שנרכש על-ידי הבעל עוד לפני הנישואין - והמדובר היה ברכוש רב: רכוש שאליו ניתוספה ירושת הבעל מאביו; כלומר הרכוש שנדון שם לא בא כתוצאה ממאמץ משותף של בני הזוג, דהיינו הוא לא בא בתקופת הנישואין, כשהבעל עבד והאישה השקיעה מאמצים בתחומה שלה. בנוסף לכך, המדובר שם היה בנישואין שניים, שלא כמו במקרה שלפנינו, כשהמדובר, כזכור, בנישואין ראשונים. במקרה שלנו לבני הזוג לא היה כל רכוש בטרם נישואיהם, וגם בעת הנישואין לא בא לידיהם כל רכוש ממקור חיצוני, לבד מירושת האישה, שלא נראה שלגביה היה רצון לשיתוף מצד האישה, והאישה רשאית לעשות זאת, שכן זה לא בא כתוצאה ממאמץ משותף. כל יתר הכספים הגיעו כתוצאה ממאמץ משותף. עבודת הבעל כסוכן ביטוח ועבודת האישה בביתה וגם, שלא כמו בע"א 630/79[10], עבודתה במשרד עם הבעל, כשמשכורתה נרשמה כהוצאה עסקית וכשפיצויי הפיטורין נמסרו לחברה, ותרומתה המשמעותי ביצירת הקשר עם קונצרן "מאיר" מבחינים את המקרה שלפנינו בצורה ברורה מהלכת ע"א 630/79[10]. בנסיבות אלו, נראה לי, שגם אליבא דדעת הרוב בע"א 630/79[10], ואף לפי הדעה מרחיקת הלכת של כבוד המשנה לנשיא, מצויה במקרה שלפנינו אותה "ראיה של ממש", שעליה מדובר שם. לדעתי, הוכחה כוונת שיתוף בין בני הזוג במקרה זה במלואה, והעובדה, שהבעל הקציב לאישה סכום מסוים מדי חודש ולא היה להם חשבון בנק משותף, נבעה מחששו של הבעל שהאישה תבזבז כספים יותר משהם יכולים להרשות לעצמם, ואין להסיק מכאן מסקנה על כוונת שמירת קו הפרדה בין נכסי בני הזוג שנבעו כתוצאה ממאמץ משותף. נראה, שהמערערת נתנה אמון במשיב וסמכה ידיה על כל פעולותיו בענייני כספים, וכספם המשותף הוחזק ונוהל על-ידי הבעל - המשיב - למעט סכום הירושה מאבי המערערת. לאור כל האמור לעיל, חזקת השיתוף צריכה לחול גם על הנכסים העסקיים, שנרכשו עד לפירוד בין בני הזוג; ואילו הנכסים שנרכשו או שניתוספו לנכסים קיימם כתוצאה מהשקעת הבעל לאחר הפירוד בין בני הזוג, לא תחול לגביהם חזקת השיתוף. בעניין זה אנו תמימי דעים עם מסקנת השופטת המלומדת, והמחלוקת מתמקדת עתה לגבי אותם נכסים עסקיים, שלגביהם סברה השופטת המלומדת, כי חזקת השיתוף אינה חלה לגביהם, עד כמה שבא-כוח המערערת עמד על פרטיהם בעיקרי הטיעון ובטיעונו לפנינו. .9חברת "גלבוע": טענת בא-כוח המערערת היא, כי לאור חזקת השיתוף הנובעת מהחיים המשותפים, לאור תרומת המערערת לעסק "גלבוע" הן בעבודתה והן בצורת קשרים עסקיים ולאור העובדה, ש"גלבוע" החזיקה למעשה את כל הרכוש המשפחתי, אין ספק, כי היא הינה בעלת % 50ממניות גלבוע. השקפת השופטת המלומדת הייתה, שמטרת המשיב בהקימו את חברת "גלבוע" הייתה להקל עליו את נטל המס; וזו גם הסיבה לכך, שהאישה נרשמה רק כבעלת % 1מהמניות ב"גלבוע". בעניין זה נראה לנו, שהדין הוא עם המערערת, ולא נראה לנו, שאותו % 1מהון המניות הוא אכן חלקה האמיתי של המערערת. רישום זה של המניות אינו יכול לשקף את הזכויות האמיתיות של הצדדים, וגלוי לעין שנעשה בשל הצורך הפורמאלי בשני בעלי מניות החברה - ובכך שונה המקרה מהנסיבות, ששימשו יסוד לפסק הדין בע"א 782/80 [11], בעמ' .760חלק זה של הערעור בדין יסודו, וחלקה של המערערת נקבע איפוא ל-% 50מהון המניות "גלבוע" ונכון לשווין ליום .1.8.77 חברת "כינון" בחברה זו, שנוסדה כזכור ב-1973, היו למשיב בשעתו רק % 50מהון המניות, ואת חלקו של השותף השני רכש המשיב ב-1978, לאחר פירוד בני הזוג. תביעת המערערת היא ל-% 25מהון המניות של חברה זו, כשוויין בעת הפירוד ב- .1977עמדת השופטת המלומדת הייתה, כי החברה נוסדה אחרי שבני הזוג היו מסוכסכים, ועל-כן הדעת נותנת, כי לא הייתה כוונה מצד המשיב לשתף את המערערת בהשקעה, אם אמנם הייתה השקעה בהון המניות של החברה. מכאן מסקנתה, שאין מקום לפסוק למערערת חלק בהון החברה גם בשעת הפירוד. לאור מסקנתנו בדבר תחולת חזקת השיתוף בין הצדדים גם לגבי הנכסים העסקיים שנרכשו על-ידיהם עד לפירוד, לרבות השותפות בנכסים שלחברת "גלבוע", הרי נראה גם, כי הון המניות בחברת "כינון", אשר נרכש מתוך אותם נכסים משותפים, שייך להם במשותף, אם הרכישה בוצעה עד לפירוד. לכן הייתי מציע לקבל את ערעור המערערת גם בנקודה זו ולהכיר בזכותה על % 25מתוך המניות של חברה זו נכון ליום .1.8.77 חברת "איתנים" בחברה זו יש לגלבוע % 10מהון המניות, והשופטת המלומדת קבעה את זכויותיה של המערערת בהתאם לחלקה בהון המניות ב"גלבוע". לאור קביעתנו לעיל, שלמערערת מגיע % 50מהון המניות ב"גלבוע", הרי התוצאה הנגזרת היא, שמגיעים לה בהתאם % 5ממניות "איתנים" נכון ליום .1.8.77 השופטת המלומדת גם קבעה, כי לא מגיע למערערת חלק בהכנסות השוטפות של המשיב מעבודתו ב"איתנים" לפי הסכם נ/2, כיוון שההסכם נעשה שנתיים וחצי לאחר הפירוד. קביעה זו מקובלת עלינו, כיוון שעל הכנסות אלו לא חלה חזקת השיתוף. .10חסכונות לפי קביעותיה של השופטת המלומדת, הרי חלק מחשבונות הבנקים השנויים במחלוקת הם חשבונותיה הישיים של אמו הישישה של המשיב, אשר נתנה למשיב רשות חתימה באותם חשבונות, ומכאן שלמערערת אין חלק בחשבונות אלו. לגבי חשבון אחר קבעה השופטת המלומדת, כי חשבון זה נובע ממאמץ משותף של בני הזוג, וקבעה למערערת מחצית הכספים ליום הקובע. מימצאים אלה מעוגנים בחומר הראיות, ואין כל סיבה להתערב בהם. טענת בא-כוח המערערת לפנינו היא, כי השופטת המלומדת לא התייחסה לניירות הערך של חברת "יוניטרסט", ואשר לפי עדות המשיב (עמ' 61לפרוטוקול) נמכרו אחרי .1977 אין בידינו לקבל את טענות בא-כוח המערערת. עניין "יוניטרסט" לא נזכר כלל - לא במפורש ולא במרומז - ברשימת התביעות ת/1, שהוגשה עלידי המערערת, שם מדובר באופן סתמי על "המון" או "הרבה" כספים וניירות ערך (פירוט 15). והוא הדין לגבי פריט 13ב-ת/ .1גם בהודעת הערעור לא נזכר עניין "יוניטסט" לא במפורש ולא במרומז, ומדובר שוב, באופן כללי, על חסכונות וניירות ערך. העניין מועלה לראשונה בעיקרי הטיעון. לכן מוצדקת טענת בא-כוח המשיב, כי אין מקום להיזק לעניין זה מעבר לזה, כל מה שמצוי בחומר הראיות בעניין זה הם דבריו של המשיב (עמ' 61): "כן לא ברור לי סעיף 15,המון' ,הרבה', היו פעם ניירות ערך בחב' יוניטרסט, הניירות נמכרו אחרי .1977" ממשפט בודד זה אין להסיק כל מסקנה ברורה, ואין בכך כדי הרמת הנטל המוטל על המערערת. לא ידוע רכושו של מי היו ניירות אלו. משלא הוברר עניין זה די צורכו, דין הטענה להידחות. כן לא מצאנו ממש ביתר טענות בא-כוח המערערת בעניין מסקנת בית המשפט קמא בעניין החסכונות. .11פוליסות הביטוח: השופטת המלומדת הבחינה בין שני סוגי פוליסות: פוליסות מנהלים ופוליסות ביטוח חיים. השופטת הבחינה בין שני הסוגים, כאשר לגבי הסוג השני היא קבעה, כי יש לראות את הפוליסות כנכס מנכסי המאמץ המשותף, כשהמדובר הוא בשנים שבהן נצבר הכסף עד ליום הפירוד. הבעיה מתעוררת לגבי הסוג הראשון - המדובר הוא בפוליסות מנהלים. אלו פוליסות, שנעשו על-ידי החברות "גלבוע", "כינון" ו"איתנים" כדי להבטי למשיב פיצויי פיטורין ופנסיה. השופטת המלומדת ראתה בפוליסות אלו תשלומים סוציאליים, שמשלם מעביד עבור העובד, ושלאישה אין חלק בהם (השווה בעניין זה רוזן-צבי, בספרו הנ"ל בעמ' 41ה"ש 139). לגבי פוליסות מנהלים, שנעשו לאחר תאריך הפירוד, ודאי שאין לחלקן בין בני הזוג; אולם לגבי פוליסות, שנעשו בטרם הפירוד, הרי מדגיש באכוח המערערת, כי השופטת קמא - כשקבעה שפוליסות המנהלים הן כספי המעביד - לא נתנה דעתה לכך, שמדובר במקרה שהמשיב הוא בפועל המעביד, או ליתר דיוק, המעבידות הן חברות שבשליטת המשיב מבחינת היותו בעל מניותיהן ומנהלן של חברות אלו. אין בידנו לקבל את טענות בא-כוח המערערת, ודעתנו כדעת השופטת המלומדת, בפרט כאשר אין טענה או ראיה, כי המדובר הוא בעיסקה פיקטיבית, וההבחנה בין החברה כגוף נפרד ממנהליה בעינה עומדת. .12הדירה ברח' קראוזה דירה זו של הגב' לוי, עמה חי המשיב מאז הפירוד, נרכשה בעזרת הלוואה, שקיבל המשיב מחברת "גלבוע" כמפורט לעיל, והוא החזר הלוואה זו לחברה כעבור שנה, שנה וחצי, ללא ריבית והצמדה. השופטת קבעה, כי כיוון שלאישה יש רק % 1ממניות "גלבוע", אין לה זכות לבדוק את תנאי ההלוואה. אנו קבענו, כי לאישה מגיעים % 50מהמניות על כל המשתמע מקביעה זאת. אך ברור, שחלק ספציפי בדירה עצמה אין למערערת. אם ביום הקובע הדירה עדיין הייתה רשומה על שם "גלבוע" - הרי המדובר הוא ברכוש מרכוש החברה, שלגביו קבענו את חלקה של המערערת כפי שקבענו, ועל-כן אין עוד מקום לקביעה נוספת בנושא זה. אמנם בא-כוח המערערת טוען, כי לא היה כלל בסמכותה של השופטת קמא להכריע בעניין זה, כיוון שבהמ' 3262/82החליטה כבוד הנשיא התורן, הגב' ח' אבנור (כתוארה אז) שלא לדון במסגרת התיק, שעליו סב ערעור זה, בעניין הדירה ברח' קראוזה. נראה לנו, שהיה כאן שינוי חזית, והמערערת כללה פריט זה ב-ת/1, שהוא פריט הרכוש המשותף (בסעיף 10), וכן בתצהירה (בסעיף 1(ז)), והכללה זו לא נעשתה אך ורק כדי להראות על שיטתו של המשיב להשקיע כספים ולנל ענייניו הכספיים באמצעות החברות אלא תוך מגמה לדון בדירה. בדין איפוא התייחסה השופטת המלומדת לנושא זה והחליטה את אשר החליטה. .13תיק הביטוחים השופטת קמא קבעה, כי תיק הביטוחים "אינו מהוה נכס מנכסי המשפחה, אלא מעין מוניטין של החברות", שאותן ניהל הבעל בעבר, וזו שהוא מנהל היום איתנים). מן המוניטין האלה הוא פירנס את משפחתו עד למועד הפירוד, וזה איפשר לו לרכוש דירות לבנותיו ועוזר לו היום לשלם מזונות לאשתו, כל עוד בני הזוג לא התגרשו. בא-כוח המערערת טוען, כי תיק הביטוחים הינו נכס סחיר לכל דבר, וגם אותו יש לחלק בין בני הזוג. תיק הביטוחים הינו נכס, הניתן לשומה בכסף, וגם לגביו תחול חזקת השיתוף. אין בידינו לקבל את טענות בא-כוח המערערת. עמדת השופטת המלומדת מקובלת עלינו, ואין לנו מה להוסיף על נימוקיה. .14ולבסוף, אי-אפשר להימנע מהערה, אשר מופנית לבעלי הדין. בניזוג אלה מכלים זה שנים את אונם ואת כספם בהתדיינויות בבתי המשפט על כל רגותיהם, על כל המשתמע מכך. הגיעה העת, שבעזרת פרקליטיהם ישימו קץ למריבותיהם ויגיעו להסדר כולל וסופי בנושא כאוב זה. מאמצינו בכיוון זה לא נשאו פרי. אולי עתה הגיעה שעת הכושר לכך. אציע איפוא לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור באופן חלקי, כמפורט לעיל. בנסיבות העניין נראה לי כצודק, שכל צד יישא בהוצאותיו שלו. השופט ד' לוין: אני מסכים. השופט ג' בך: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט וייס. הלכת השיתוף