קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חילוט ערבות העסקת עובדים זרים: 1. התובעת היא חברה, העוסקת בעבודות בנייה. בתאריך 24/9/97, קיבלה התובעת היתר משרות התעסוקה, להעסיק 17 עובדים זרים, הוא המוצג ת/1 (להלן: "ההיתר"). בסעיף 2 להיתר צויין - "תוקף ההיתר ניתן לך למשך שנה, אולם הינו היתר גמיש, המאפשר למשרד הפנים על פי המלצות שרות התעסוקה לבטלו בהודעה מוקדמת של 30 יום". 2. ביום 26/11/97, העניקה מדינת ישראל, באמצעות משרד הפנים, (להלן: "הנתבעת"), לתובעת אישור כניסה ל- 16 עובדים זרים (להלן: "העובדים"), שאמורים היו להגיע ארצה ביום 27/11/97, המוצג ת/2, (להלן: "האישור"). באישור נכתב - "נא אשרו ב/1 עד 31/12/97". קדמה למתן האישור, חתימה של התובעת על כתב התחייבות, מיום 29/10/97, המוצג נ/1, (להלן: "כתב ההתחייבות"). בכתב ההתחייבות התחייבה התובעת, בין היתר, גם להפקיד ערבות בנקאית ע"ס 17,500 ₪. בפועל, הפקידה התובעת בידי הנתבעת שיקים על סכומים שונים, שהגיעו לסך של 36,666 ₪ (להלן: "הערבות"). בסעיף 13 לכתב ההתחייבות הצהירה התובעת - "ידוע לי שתוקף ההיתר יינתן עד 31/12/97". 3. ההיתר שניתן לתובעת לא הוארך. במכתב מיום 5/11/98, נספח ט' לתצהיר נ/2, נדרשה התובעת להוציא את העובדים עד יום 5/12/98, אחרת תחולט הערבות. במכתב מיום 9/12/98, נספח י' לתצהיר נ/2, הודע לתובעת, כי עבור 8 עובדים לא התקבלו אישורי יציאה מהארץ, ואם עד 1/1/99 לא יתקבלו אישורים, יחולט סך של 40,000 ₪. במכתב מיום 10/1/99, המוצג ת/3, הודיעה הנתבעת לתובעת, כי חילטה סך של 35,000 ₪, שכן, לטענת הנתבעת, נכון לאותו יום, 7 עובדים עדיין שהו בארץ, בלי היתר. 4. בדיעבד, התברר כי עובד נוסף יצא את הארץ ביום 2/11/98, כך שאם כבר, צריך היה לחלט רק 30,000 ₪, לפי המדיניות שנהגה אז, כפי שנראה להלן. רשימת העובדים מפורטת במוצג ת/6. בעמודה האחרונה משמאל, צויינו מועדי צאתם של כל העובדים הנותרים. 5. במכתב מיום 21/12/99, דרשה התובעת מהנתבעת, להשיב לה את מלוא הסכום שחולט. לאחר שהנתבעת לא נענתה לדרישה, הוגשה תביעה זו, בה נתבעת היא להשיב לתובעת את הסכום שחולט, בצרוף הצמדה וריבית. בין יתר הטענות שמעלה התובעת, טענת חוסר סמכות לדרוש ערבות בנקאית ולחלט סכום כלשהו. לחילופין, טוענת התובעת, כי בפועל, יצאו כל הפועלים מהארץ, בלי שהנתבעת נאלצה לנקוט צעד כלשהו להוצאתם, כך שלא היו לנתבעת גם הוצאות כלשהן. עוד טוענת התובעת, כי ההיתר של שרות התעסוקה היה למשך שנה, כך שכל בדיקה ומדידת זמן, צריכות להיעשות לפי היתר זה, ולא לפי קביעה שרירותית של הנתבעת, שנתנה לעובדים אישור שהייה של חודש אחד, עד 31/12/97, בלי שהתובעת היתה מודעת לכך, כשראתה לראשונה את האישור ת/2, עם הגשת כתב ההגנה. 6. לטענת הנתבעת, היא פעלה כדין ובסמכות, כשמטרת המדיניות היא לצמצם את האבטלה בארץ ולמנוע השפעות שליליות של שהיית עובדים זרים בארץ, לטווח ארוך. עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת חתמה על כתב ההתחייבות וגם על האישור ת/2, בהם כתוב, במפורש, שתוקף האישור עד 31/12/97, כשגם בפעם קודמת, בשנת 96, ניתן לה היתר, עד לסוף השנה הקלנדרית, כך שהיה צורך לבקש הארכת ההיתר, דבר שלא נעשה. 7. מעדות גב' מרים וויס, ע"ת 1, עולה כי משרד הפנים מנפיק אישורי שהייה עד לסוף השנה הקלנדרית, בלי קשר למועד קבלת ההיתר משרות התעסוקה. לטענתה, כל מעביד צריך היה להאריך את ההיתר, בתחילת השנה החדשה. בשל כך, המתין משרד הפנים לפחות 6 חודשים, בלי לנקוט פעולה כלשהי, כדי שהמעבידים ימציאו הארכה משרות התעסוקה. מי שלא המציא הארכה, כמו התובעת, נשלחה לו התראה, ולאחר מכן, חולט סך של 5,000 ₪, בגין כל עובד שלא יצא מהארץ, נכון לאותו יום. 8. אני מקבל את טענת התובעת, כי יש לבחון את פעולות הנתבעת במישור המשפט הציבורי, לפי עקרונות המשפט המינהלי. עם זאת, אינני מקבל את הטענה, כי פעולות הנתבעת נעשו ללא סמכות חוקית. ראשית, לא הונחה תשתית ראייתית להוכחת טענה זו. שנית, אכן, לפי סעיף 6 לחוק הכניסה לישראל תשי"ב - 1952, יש לשר הפנים סמכות רחבה, לקבוע תנאים למתן אשרה או רשיון ישיבה. יש, איפוא, לבחון אם הפעלת סמכות זו, בסוגייה דנן, היתה סבירה ולמטרה ראוייה, כשהיא מתנגשת בזכות הקניין של התובעת. נראה שכן. בעניין דומה, ב- ה"פ 1950/96 (אשדוד), חש-גד חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל ואח', הבעתי דעתי, כמצוטט בסיכומי ב"כ הנתבעת, כי "המטרה והתכלית של ההתחייבות, היא למנוע מצב של חוסר שליטה ובקרה, שיגרום לקשיים דמוגרפיים וחברתיים עם ריבוי 'מהגרים' זרים, באופן בלתי חוקי ובלתי מבוקר". דעתי לא השתנתה. 9. יש לבחון את טענתה האחרת של התובעת, באשר לתוקף ההיתר. במובן זה, יש לבחון את סבירות החלטתה השרירותית של הנתבעת, להגביל את תוקף ההיתר לסוף השנה הקלנדרית, ולא לתוקף מלא של שנה. נראה, שהחלטה זו של הנתבעת אינה סבירה ולוקה בשרירות. מה גם, שאין בה הגיון מינהלי, שכן, כשרשיונם של כל העובדים הזרים פוקע ביום אחד, מן הסתם, על כל המעבידים, בבת אחת, לפנות לשירות התעסוקה ולמשרד הפנים, כדי להאריך את התוקף, דבר שעלול ליצור, מחד, אנדרלמוסיה, ומאידך, הופך אותם בן לילה למפירי התחייבותיהם, בלי שיש להם אפשרות מראש ותוך זמן סביר מראש, לדאוג להארכת התוקף. לא ייתכן, שגוף אחד של המדינה יתן לתובעת היתר להעסיק עובדים זרים לשנה, כפי שראינו ב- ת/1, ואילו גוף אחר של המדינה, יגביל, שרירותית, את תוקף ההיתר למועד קצר מאוד, כפי שראינו במקרה דנן. במקרה דנן, ביום 24/9/97 ניתן לתובעת היתר לשנה, דהיינו עד 23/9/98. משרד הפנים החליט, משום מה, כי האישור יהיה תקף רק עד לסוף השנה הקלנדרית, דהיינו, עד 31/12/97, כשהעובדים אמורים היו להגיע ארצה ביום 27/11/97 והגיעו ארצה ביום 27/11/97. צודק ע"ת 1, עו"ד אלחריזי, כי התובעת לא היתה מסכימה לייבא עובדים זרים ולשאת בהוצאות הכרוכות בהבאתם ארצה, אם היתה יודעת שמדובר על אישור שהייה של חודש אחד, כפי שרשום ב- ת/2 (עמוד 13 לפרוטוקול). לטענתו, העתק מאישור זה, עליו חתם נציג התובעת, לא היה ברשות התובעת, והיא התוודעה אליו, רק לאחר הגשת כתב ההגנה, כשגם הוא כשחתם על כתב ההתחייבות, לא שם לב ולא ידע כי מדובר על אישור שהייה שיפוג ביום 31/12/97 וחשב, לתומו, כי מדובר בטעות ברישום שנת 97 במקום 98 (עמוד 14 לפרוטוקול). יש לראות, איפוא, את ההחלטה השרירותית של משרד הפנים, כבטלה, כך שתוקף ההיתר הוא, זה שקבע שרות התעסוקה, למשך שנה החל מיום נתינתו -24/9/97. ההיתר פקע, אם כן, ביום 23/9/98. עפ"י מדיניות משרד הפנים, ניתנת ארכה, לפנים משורת הדין, של כ- 6 חודשים, לפני שמחלטים את הערבות. אם כך, יש לבחון את נושא החילוט, נכון ליום 23/3/99. אחרי יום 23/3/99, לפי ת/6, נותרו בארץ רק 4 עובדים. היה מקום לחלט סך של 20,000 ₪ ולא 35,000 ₪. על הנתבעת, איפוא, להשיב לתובעת סך של 15,000 ₪, בצרוף הצמדה וריבית מיום החילוט. לפי החישוב של ב"כ התובעת, מדובר בסך של 15,780 ₪, נכון ליום הגשת התביעה. בהקשר זה יש לדחות את טענת ב"כ הנתבעת, כי מדובר בשינוי חזית. טענת התובעת, באשר לעצם חוקיות פעולות הנתבעת, במישור המשפט הציבורי, כוללת בחובה גם בדיקת סבירות "הגבלת" ההיתר והקטנת תקופת תוקפו. 10. אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת להשיב לתובעת סך של 15,780 ₪, בצרוף הצמדה וריבית כחוק, מיום הגשת התביעה, 18/1/00, עד התשלום בפועל. הנתבעת תשלם לתובעת גם מחצית מאגרת המשפט, ובנוסף, גם שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ₪, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית כחוק, מהיום עד התשלום בפועל. ישיבת שימוע פסק הדין הקבועה ליום 14/04/02 - בטלה. ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.העסקת עובדים זריםחילוטחילוט ערבותערבותעובדים זרים