טענת אין להשיב לאשמה - גרימת מוות ברשלנות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אין להשיב לאשמה - גרימת מוות ברשלנות: החלטה זו מתייחסת לטענת ב"כ הנאשם, שנטענה בתום ראיות התביעה, שאין על הנאשם להשיב לאשמה. לענין החלטה זו, על-פי ההלכה, בשלב זה אינני קובעת ממצאים ומסקנות סופיים, שכן אלה יקבעו רק לאחר שאשמע את כל הראיות, כולל ראיות ההגנה. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של גרימת מוות ברשלנות. עפ"י האמור בכתב האישום (המתוקן) במועד האירוע הנאשם נהג במשאית ארוכה (גורר תומך) ועלה מדרך עפר לכביש דימונה - סדום, תוך פניה שמאלה לכוון דימונה ובכך חסם את הדרך לרכב המעורב שנסע מכוון סדום לכוון דימונה. כלי הרכב התנגשו בנתיב נסיעתו של הרכב המעורב וכתוצאה מההתנגשות נהרג נהג הרכב המעורב ונוסע נוסף נפצע באופן קל. בסעיף 5 לכתב האישום נאמר שהתאונה ותוצאותיה הקטלניות ארעה עקב רשלנות הנאשם המתבטאת בין היתר בכך שנהג בחוסר זהירות, בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת בנסיבות המקרה; לא נתן זכות קדימה לרכב שנסע בכביש הראשי; עלה על הכביש הראשי משטח עפר כששדה הראיה מוגבל עקב ערפל; שלא עשה דבר למנוע התאונה, לא נקט בכל האמצעים על מנת להזהיר כלי רכב הנוסעים בכביש הראשי על חסימת הכביש; לא עלה על הכביש באופן הדרגתי בפניה ימינה בנסיעה בשוליים וכניסה בשלבים לכביש הראשי ורק לאחר מכן פניה שמאלה במקום שלא גורם לסכנה או הפרעה לתנועה בכביש הראשי. לטענת הסניגור, הנאשם עלה על הכביש לאחר שנקט באמצעי זהירות, אולם מהמקום שבו עלה על הכביש לא ניתן היה להבחין ברכב המעורב המתקרב ואף לא לשמוע את קול המנוע של רכב זה. הסניגור ציין שעפ"י העדויות, לרבות עדות בוחן המשטרה, בשלב שהמשאית בה נהג המנוח עלתה לכביש, הרכב המעורב היה במרחק שבין 160 ל- 200 מ' מהמקום לפחות. בהסתמכו על עדותו במשטרה של העד אסרף יהודה - ע.ת.3, שעובר לתאונה ישב כנוסע ברכב בו נהג הנהג המעורב, ציין הסניגור שהנהג המעורב נהג במהירות של 70 קמ"ש. הסניגור הוסיף שתנאי הראות היו קשים ולכן היתה חובת זהירות מוטלת על כל המשתמשים בכביש, לרבות על הנהג המעורב. הסניגור הוסיף וטען שהנהג המעורב נהג ברשלנות גדולה ומכרעת בתנאי ערפל כבד ובמהירות גבוהה מהמותר עפ"י תנאי הדרך ולא הבחין במשאית הגדולה שהיתה עם אורות דלוקים, עובדה המצביעה על נמנום, או חוסר עירנות, או חוסר תשומת לב מצד הנהג המעורב. מאידך, טען הסניגור שכל שעשה הנאשם היה בגדר הסביר ומהרגע שהחל לעלות לכביש ולחצותו, לא היה יכול למנוע בשום דרך את התאונה. הסניגור ציין שהתאונה ארעה כשהנאשם כמעט סיים לחצות את הכביש כאשר הרכב המעורב הגיע והתנגש בגלגלים האחוריים של המשאית הארוכה ואם היה מדובר ברכב קטן יותר, לא היתה נגרמת התאונה. לטענת הסניגור, לא היתה כל רשלנות מצדו של הנאשם "ואם היתה רשלנות כלשהי, הרי ניתק הקשר הסיבתי ע"י רשלנותו הברורה של נהג הסובארו המעורב, ולכן לחילופין ולו רק מבחינת הספק, יש לזכות הנאשם כבר בשלב זה". בתוספת לסיכומים שהגיש הסניגור, ציין הסניגור שמדברי בוחן המשטרה לא ניתן לקבוע מה היה שדה הראיה במקום ובזמן האירוע וכן הוסיף שאין מחלוקת כי בעת שהנאשם התחיל לעלות על הכביש הוא לא יכול היה להבחין ברכב הסובארו המעורב "ומכאן שלא התרשל כלל, ולא היה חייב לתת זכות קדימה לרכב שעל קיומו לא ידע ואותו לא ראה". אין מחלוקת שעובר לזמן התאונה היה במקום ערפל כבד שהגביל ביותר את שדה הראיה. יודגש שגם הסניגור ציין בטיעוניו (בעמ' 25 ש' 31 ובעמ' 26 ש' 29) שהיה במקום ערפל כבד ותנאי ראות קשים. הנאשם עלה לכביש משביל עפר שאינו מסומן בשום מפה "וככל הנראה נוצר ממעבר של כלי רכב עליו לאורך תקופה". הנאשם נהג במשאית ארוכה (גורר תומך), כפי שציין גם הסניגור, ועפ"י השיחזור שערך הבוחן לוקח לנהג המשאית לעלות משפת השוליים ועד למקום האימפקט, זמן שבין 9 ל- 11 שניות. בזמן זה נחסם נתיב הנסיעה של הרכב המעורב שנסע בכביש ראשי שבו המהירות המותרת הינה 90 קמ"ש. בוחן המשטרה ציין בעדותו (בעמ' 10 ש' 16) שלאורך דופן המשאית לא היתה תאורה וכן ציין (בעמ' 15 ש' 22) שאם מחזירים את המשאית אחורה למרחק נסיעה של שניה וחצי או 2 "שזה בערך זמן התגובה של נהג הסובארו, אזי בשלב זה אורות המשאית יהיו מופנים לגמרי אנכית לכביש לשוליים השמאליים של כוון הסובארו. במצב זה חזית המשאית תהיה בזוית של כ- 90 מעלות לכוון נסיעת הסובארו". ע.ת.3 העיד בבית המשפט כי אם אמר בחקירתו במשטרה שהנהג המעורב נסע במהירות של בין 60 ל- 70 קמ"ש זו היתה הערכה בלבד ואילו בבית המשפט העריך את המהירות ב- 50 עד 60 קמ"ש. בוחן המשטרה העיד (בתחילת עמ' 15) שעפ"י אופי התגובה של הנהג המעורב הוא שולל את האפשרות שהנהג המעורב נסע במהירות של 70 קמ"ש ומהירות של 50 קמ"ש נראתה לבוחן כמהירות סבירה בהתחשב בכל התנאים. הבוחן הוסיף (בעמ' 16 ש' 17 ואילך) כי בהנחה שמהירות הסובארו היתה 50 קמ"ש, הרי בזמן התגובה של 2 שניות עבר הנהג המעורב 27.6 מ'. מאחר וסימני הבלימה של הנהג המעורב היו לאורך 3.5 מ', הרי שהנהג המעורב הבחין בסכנה ממרחק של כ- 28.6 - 29 מ' ממקום התאונה ומרחק זה מתאים לתנאי הראות והתנאים שמצא הבוחן בשטח. עוד הוסיף הבוחן בסוף עדותו ש"המשאית כבר היתה על הכביש לפחות חצי כביש בשלב שהסובארו הבחין בה ובמצב כזה אין לנהג הסובארו כל אפשרויות לאן לברוח" וכן ציין (שם) שבמצב של נסיעה שוטפת בתנאי ערפל כבד, נהג שנוסע בכביש ראשי יהיה מרוכז בכביש ולא יהיה דרוך לסיכון של רכב שיעלה מהשוליים. לאור האמור, נראים לכאורה כנכונים דברי התובע שציין בתגובתו שהנאשם עלה על הכביש במקום מסוכן בניגוד לחוק ורשלנות הנאשם נובעת מעצם עלייתו לכביש במקום זה, פניתו שמאלה וחסימת הכביש לאורך זמן רב באופן המסכן את התנועה על הכביש משני הכיוונים, כל זאת בשעה שמדובר בתנאי ערפל כבד וראות מוגבלת. כפועל יוצא גם נראה לכאורה שיש ממש בדברי התובע ש"מובן מאליו שכל אדם סביר היה יכול לצפות שרכב יכול היה להגיע מאחד הכיוונים בכביש הראשי ומביא את הסיכון הגבוה לגרימת תאונה או סיכון לתאונה בהתחשב בתנאי הדרך". בשלב זה של הדיון, בתום ראיות התביעה, התרשמתי שהתביעה הוכיחה לכאורה את רשלנות הנאשם וגם אם היתה רשלנות תורמת מצד הנהג המעורב, הרי לא מדובר ברשלנות רבתי שיש בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי. יצויין שלא אחת כבר נקבע בפסיקה שנהג צריך לצפות גם רשלנות מצד אחרים המשתמשים בדרך, למעט רשלנות רבתי. כאמור, מעדותם של עדי התביעה והמוצגים שהוגשו עד שלב זה, עולה לכאורה שרשלנותו של הנאשם גרמה לתאונה, בכך שעלה עם משאית ארוכה, משביל עפר שאינו מסומן, לכביש ראשי בין עירוני תוך פניה שמאלה וחסימת הכביש לאורך זמן של כ- 10 שניות וכל זאת בתנאי ערפל כבד, שעה שנהג סביר מן הישוב היה יכול וצריך לצפות שנהגים אחרים המשתמשים בכביש הראשי, לא יוכלו להבחין במשאיתו מבעוד מועד עקב תנאי הראות הקשים. יצויין שהנאשם הודה בקשר הסיבתי שבין התאונה לבין מותו של המנוח. למותר לציין שבשלב זה אינני קובעת ממצאים סופיים בדבר מהימנות הראיות, שכן מדובר בראיות לכאורה וההגנה תוכל לסתור ראיות אלה בהמשך הדיון. אשר על כן, אני מחייבת את הנאשם להשיב לאשמה. מקרי מוותגרימת מוות ברשלנותאין להשיב לאשמה