ירידה בשמיעה - ביטוח תאונות אישיות

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ירידה בשמיעה - ביטוח תאונות אישיות: 1. התובע עובד בקריה למחקר גרעיני (להלן:"קמ"ג) מזה 31 שנים. 2. בשנת 1995 אירעה לתובע תאונת עבודה כתוצאה ממנה נגרמה לתובע ירידה בשמיעה וביום 16.5.99 הוכרה לתובע ע"י המוסד לביטוח לאומי נכות לצמיתות של 10%, בגין הנזק לשמיעה. 3. התובע מבוטח ע"י חברת הביטוח סהר (להלן:"הנתבעת") בביטוח תאונות אישיות. ביום 13.2.00 הגיש לנתבעת תביעה לפיצוי בגין הנכות התמידית בסך של 12,000 ₪ (10% מתוך 120,000 ₪) ונענה בשלילה מאחר והגיש את התביעה מאוחר מדי, לאחר תום תקופת ההתיישנות. 4. לטענת התובע נבע האיחור מסיבות אובייקטיביות, הגשת תביעה לבית הדין לעבודה להכרה בנכות שלו כתאונת עבודה, ועל כן פנייתו לנתבעת לא נעשתה באיחור. 5. לכתב התביעה צירף התובע, בין היתר, את פסק הדין של בית הדין לעבודה בבאר-שבע, בתיק נ"ז/397-0 ממנו עולה כי ביום 1.7.98 הוכרה הירידה בשמיעה של התובע כתאונת עבודה. כמו כן צירף התובע אישור של ועדה רפואית לערעורים של המוסד לביטוח לאומי מיום 16.5.99 ממנו עולה כי הוכרה לתובע נכות לצמיתות של 10% בגין הירידה בשמיעה. 6. לטענת הנתבעת אין כיסוי ביטוחי לתובע בפוליסה. הפוליסה מכסה נכות תמידית כתוצאה מתאונה. לטענת הנתבעת תאונה על פי המבחן הקלאסי היא אירוע פתאומי ובלתי צפוי. עצם העובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר באירוע כתאונת עבודה אינה עדיין בבחינת הוכחה כי מדובר בתאונה על פי המבחן הקלאסי האמור לעיל. הדיון בבקשה: 7. במהלך עבודתו בקמ"ג נחשף התובע בשנת 1995 לרעש חזק ופתאומי שגרם לירידה בשמיעה באוזן שמאל. 8. ביום 1.7.98 לאחר מאבק משפטי הוכרה הירידה בשמיעה של התובע כתאונת עבודה כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי וזאת על פי פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בבאר-שבע בתיק מס' נ"ז/397-0. 9. בכתב ההגנה שהוגש ע"י הנתבעת היא טוענת כי בטופס ההודעה לחברת הביטוח ציין התובע כי במהלך עבודתו נחשף לרעש חזק ופתאומי שגרם לירידה בשמיעה באוזן שמאל. 10. דברים אלה נאמרים במפורש ע"י התובע, על פי עדותה של הנתבעת בפנייתו לנתבעת לקבלת הפיצוי עקב הפגיעה באוזן, שאף הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. 11. לשיטתה של הנתבעת אם המבחן הקלאסי לתאונה הינו "אירוע פתאומי בלתי צפוי" אזי תיאורו של התובע כי נחשף לרעש חזק ופתאומי במהלך עבודתו פירושה כי אירעה לו תאונה כמשמעותה בפוליסת הביטוח, שכן השמיעה באוזן נפגעה עקב אירוע פתאומי ובלתי צפוי. זאת ועוד, המוסד לביטוח לאומי הכיר בירידה בשמיעה שאירעה לתובע ועקב אותו רעש חזק ופתאומי כתאונת עבודה ולא ברור מדוע ממצאי המוסד לביטוח לאומי אינם יאים גם לדרישות הנתבעת. 12. בפוליסת הביטוח שצורפה ע"י התובע והמתייחסת לתאונות אישיות נקבע בסעיף ההגדרות: "מקרה ביטוח - פגיעה גופנית בלתי צפויה שנגרמה במישרין ע"י סיבה חיצונית ...... היוותה את הסיבה הבלעדית לאחת מאלה: מותו של המבוטח או נכותו ....." 13. לתובע אירעה פגיעה גופנית בלתי צפויה שנגרמה ע"י סיבה חיצונית - רעש חזק ובלתי צפוי ואשר גרמה לנכות: ירידה בכושר השמיעה באוזן שמאל לצמיתות. 14. עינינו הרואות שעניינו של התובע נופל בגדר של ההגדרות בפוליסה ואין הוא דומה בנסיבותיו למקרה של דכאון ונסיונות התאבדות עקב כשלון עסק, כפי שעולה מעובדות פסק הדין בג"צ 4690/70 המוסד לביטוח לאומי נ. ביה"ד הארצי לעבודה ועובדיה כרם (שאותו צירף ב"כ הנתבעת לסיכומיו). 15. אומרת כב' השופטת שטרסרברג-כהן באותו פסק דין בסעיף 27: "המחוקק הגדיר "תאונת עבודה" תוך שימוש במילה תאונה ללמדנו כי לא כל אירוע שאירע לעובד במהלך עבודתו יזכהו בתגמולים, אלא רק זה שיש לראותו כתאונה. על מהותה של התאונה עמדתי לעיל ודומה כי ממנה עולה שהמחוקק ביקש להעניק תגמולים רק בגין נזקים שהם תוצר הסיכון אליו נחשף העובד בעבודתו או בגין אירועים חריגים ופתאומיים שאירעו במהלך העבודה". 16. הפגיעה שאירעה לתובע באוזנו נגרמה עקב אירוע חריג ופתאומי שאירע במהלך עבודתו רעש חזק ובלתי צפוי, ועל כן מדובר בתאונת עבודה, כמשמעותה בפוליסה. 17. לעניין ההתיישנות: כאמור טוענת הנתבעת כי התביעה התיישנה שכן המבוטח פנה אליה למעלה מ - 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח. 18. סעיף 31 לחוק חוזה ביטוח תשמ"א - 1981 קובע: "התיישנות - תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח הוא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח". 19. השאלה אם מקרה הביטוח הוא האירוע שאירע בשנת 1995 ואשר כתוצאה ממנו נפגעה אוזנו של התובע, או שמא מקרה הביטוח הוא ההכרה בתאונה שאירעה לתובע כתאונת עבודה ע"י בית הדין לעבודה. 20. אם ב"מקרה ביטוח" הכוונה לאירוע שהתרחש בשנת 1995, נשאלת השאלה האם פנייתו של התובע לבית הדין להכיר בפגיעה שאירעה לו כתאונת עבודה, לא הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. 21. אין מחלוקת שהתובע לא פנה לנתבעת בשנת 1995 מיד לאחר קרות התאונה. לטענתו בבית המשפט לא הייתה לו עילה לפנות לחברת הביטוח עד אשר לא הוכרה בשנת 1998 התאונה שלו כתאונת עבודה. 22. מנגד, טוענת הנתבעת כי בכל מקרה היה על התובע לפנות לנתבעת עוד בשנת 1995 ולהודיע על המקרה. בעניין זה מפנה הנתבעת לסעיף 22 לחוק חוזה הביטוח לפיו על המבוטח להודיע על קרות מקרה הביטוח מיד לאחר שנודע לו. 23. אם לשיטתנו כאמור לעיל בסעיפים 12 - 16 מקרה הביטוח הוא הפגיעה הגופנית כאמור בהגדרות של הפוליסה, הרי שלא ניתן לראות במקרה הביטוח את האירוע של מתן פסק הדין ע"י בית הדין לעבודה ואשר התרחש בשנת 1998. זאת ועוד, לו היה התובע פונה לנתבעת מיד עם קרות האירוע שבעקבותיו נגרם לו הנזק, אפשר היה לאמר שהפניה לבין הדין לעבודה הפסיקה את מרוץ ההתיישנות. דא עקא, שהתובע לראשונה פנה לנתבעת בשנת 2000, חמש שנים לאחר האירוע. 24. יוצא איפוא כי משלא הודיע התובע לנתבעת על אירוע הביטוח מיד לאחר שאירע עוד בשנת 1995, נחסמת היום דרכו עקב הוראות סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לתבוע את הנתבעת עקב ההתיישנות. 25. מכל האמור לעיל ועל אף שמצאתי כי מדובר בתאונת עבודה אין מנוס מלדחות את התביעה שהוגשה באיחור ולאחר חלוף שלוש שנים שכתוצאה מהן התיישנה התביעה. 26. בשולי הדברים מצאתי לנכון להעיר כי לפנים משורת הדין תשקול הנתבעת אפשרות לפצות את התובע על פי שיקוליה. 27. אין צו להוצאות. ביטוח תאונות אישיותשמיעה