קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כנות כריכת מזונות בבית הדין הרבני - נטל ההוכחה: השופט ג' בך: .1פעם נוספת מובא לפנינו מקרה של "מירוץ סמכות השיפוט" בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני בקשר לתביעת אישה נגד בעלה לתשלום מזונותיה. עובדות המקרה. .2 להלן תמצית העובדות הרלוואנטיות לעניין ערעור זה: א) המערער והמשיבה 3(להלן - המשיבה) נשואים זה לזו כדת משה וישראל, ומנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, המשיבים 1ו- .2לימים פרצו סכסוכים בין בני הזוג, והנישואין עלו על שרטון. המשיבה עזבה את הבית ועברה לגור בבית הוריה, וגם המערער חזר לגור עם הוריו. בגלל מצוק המגורים של המשיבה והוריה נאלצה המשיבה לוותר על החזקת הילדים, ואלה גרים, בהסכמתה, עם המערער, אשר מחזיק בהם ומטפל בהם. ב) בחודש יוני 1983הגיש המערער נגד המשיבה תביעה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. ג) בתאריך 29.7.84הוגשה על-ידי המערער תביעת גירושין נוספת לבית הדין הרבני האזורי. ד) המערער חזר ופנה אל בית הדין הרבני בתביעת גירושין ביום 14.8.84, והפעם כרך גם את שאלת מזונותיה של המשיבה, בהוסיפו את העתירה כדלהלן: "יתבקש כבוד ביה"ד לדון ולהכריע בענין מזונותיה לאור התנהגותה ומעשיה". ה) יומיים לאחר מכן, היינו ביום 16.8.84, הגישה המשיבה תביעת מזונות לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו היא התביעה נושא ערעור זה. התביעה הוגשה הן בשם המשיבה והן בשם הילדים, אולם בקשר לתביעת המשיבה התנגד המערער לסמכות השיפוט של בית המשפט המחוזי וטען, כי לאור כריכת הנושא בתביעת הגירושין נתונה סמכות השיפוט בידי בית הדין הרבני בלבד. ו) בתאריך 13.9.84חתמו הצדדים על הסכם פשרה זמני, אשר כלל הסכמה מצד המערער לשלם למשיבה דמי מזונות זמניים. הסכם זה אושר עלידי בית המשפט המחוזי ביום .16.9.84 ז) בית הדין הרבני האזורי קבע, בתאריך 12.12.84, כי בידו הסמכות לדון הן בתביעת הגירושין והן בכל הנושאים שנכרכו באותה תביעה, וביום 26.12.84החליט בית הדין, כי על הצדדים להתגרש ולנהל משא ומתן לקראת הגירושין, החלטה שעליה חזר פעם נוספת ב-.7.2.85 ח) בתאריך 2.1.85 ניתנה בבית המשפט המחוזי ההחלטה, שעליה סב ערעור זה, לפיה נדחתה התנגדות הבעל, ונקבע, כי סמכות הדיון בעניין מזונות המשיבה היא בידי בית המשפט המחוזי. ט) על החלטה זו הוגש הערעור דנן, לאחר קבלת רשות לערער מידי המשנה לנשיא בית המשפט העליון. החלטת בית המשפט קמא. .3 החלטת בית המשפט המחוזי, שעליה סב הערעור, מבוססת ומושתתת על הגורמים הבאים: א) הלכה פסוקה היא, כי מזונות האישה אינם עניין הכרוך "מעצם טיו וטבעו" בתביעת הגירושין, במובן סעיף 3לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, ועל-כן דרושה כריכה מפורשת של נושא זה על-מנת להקנות סמכות ייחודית לעניין זה לבית הדין הרבני. ב) לשם ההכרה בכשרותה של כריכת הנושא כאמור דרוש קיומם של שלושה תנאים: (1) תביעת הגירושין, שהוגשה על-ידי הבעל לפני הגשת תביעתה של האישה למזונות בבית המשפט המחוזי, הייתה כנה. (2) עניין המזונות נכרך בה כדין. (3) כריכת המזונות בתביעת הגירושין נעשתה גם היא לפני הגשת תביעתה של האישה לבית המשפט המחוזי, ואף היא הייתה כנה. בית המשפט לא הטיל ספק בקיומם של שני התנאים הראשונים מבין שלושת התנאים הנ"ל. השופט המלומד קמא האמין, כי שני הצדדים חותרים לקראת הגט, וכי תביעת הגירושין של המערער הוגשה בכנות. על-פי הדין גם לא הייתה מניעה לכריכת נושא המזונות בתביעה לגירושין. ג) מאידך גיסא הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה, כי לא עלה בידי המערער הוכיח, כי נושא המזונות נכרך על-ידיו בתביעת הגירושין בכנות. ד) בית המשפט החליט, כי מאחר שכריכת עניין המזונות בתביעת הגירושין נעשתה שלא בכנות, ומטרתה הבלעדית - מניעת הגשת תביעתה של המשיבה לבית המשפט המחוזי, הרי מוסמך בית המשפט המחוזי לדון בתביעת המזונות. אי-הגשת תצהיר שכנגד. .4 המערער פותח את הודעת הערעור בטענה, שמשנמנעה המשיבה מלהגיש תצהיר נגדי לבקשתו ולתצהירו של המערער, הרי חייב היה בית המשפט קמא לקבל את בקשת המערער ולקבוע על פיה, כי הסמכות הייחודית לדון בתביעת המזונות של המשיבה נתונה בידי בית הדין הרבני. טענה זו הועלתה על-ידי המערער בתור טענה מקדמית גם בעת הדיון לפני בית המשפט המחוזי, ולדעתו, טעה בית המשפט כאשר סירב לקבלה. נראה לי, כי אין ממש בטענה זו. הנכון הוא, כי בהעדר תצהיר מטעם המשיבה, אסור היה לבית המשפט שלא להתחשב בעובדות ספציפיות שנטענו בתצהירו של המערער, ולא רשאי היה לראות עובדות אלה כמופרכות. אולם כאן סיק בית המשפט את חוסר כנותו של המערער מהנסיבות האובייקטיביות, מחקירתו הנגדית של המערער וכן עלפי הרישום בפרוטוקול של בית הדין הרבני. הימנעותה של המשיבה מלהגיש תצהיר משלה אין בה איפוא כדי לפגום במסקנתו זו של השופט קמא ובהחלטתו הנדונה. .5 לא מצאתי גם פסול בהחלטת בית המשפט המחוזי לגופו של עניין, ואפרט להלן את שיקוליי בנדון. נטל ההוכחה בשאלת כנות הכריכה. .6היו בעבר חילוקי דעות בשאלה, על מי מוטל נטל ההוכחה בדבר כנות כריכת נושא המזונות בתביעה לגירושין שהוגשה על-ידי הבעל לבית הדין הרבני (ראה מאמרו של ד"ר מ' שאוה, "על ,כרוך' ועל ,כנות' הייפסק ,מירוץ הסמכויות' בעניני מזונות בין בית המשפט המחוזי לבין בית הדין הרבני? עיוני משפט ב (תשל"ב-ל"ג), 719, 727ה"ש 40). אולם מקובלת עלי ההלכה, כפי שנקבעה בע"א 118/80 [1], בעמ' 157, וכן בע"א 423/79 [2], אשר על פיה רובץ נטל ההוכחה בנקודה זו על הבעל. אחרי הכול, הבעל הוא אשר מבקש מבית המשפטהמחוזי להימנע מלהשתמש בסמכות השיפוט שלו בנושא בשל כריכת עניין המזונות על-ידיו בתביעת הגירושין, שהוגשה על-ידיו לבית הדין הרבני, ועל-כן רק טבעי הוא, שעליו להראות ולהוכיח, כי כריכה זאת נעשתה כדין ובכנות. חוץ מזה, המידע הרלוואנטי בשאלת כנות בקשתו הינו בידיעתו המיוחדת של הבעל. טיבה של ה"כנות". .7קשה לעמוד מהפסיקה על טיבה של אותה "כנות" הדרושה בכריכת שאלת המזונות בתביעת הגירושין. דומה, שבצדק העיר בסוגיה זו השופט י' כהן (כתוארו אז) בע"א 181/71[3], בעמ' 759: "ניתנה האמת להיאמר שלא תמיד קל ליישב בין פסקי-הדין שניתנו בבעיה הנ"ל, ואין על-כן להתפלא שכל אחד מבעלי-הדין מוצא סמוכין לטענותיו באימרות שהוא דולה מפסקי-דין שונים". לא קיים קושי דומה בהבנת התנאי של הכנות בהגשת תביעת הגירושין עצמה. אם מתברר, שלמעשה אין בדעתו של הבעל להתגרש מאשתו ושהגיש את התביעה לגט אך ורק מטעמים טאקטיים, על-מנת לסכל את תביעת האישה לפני בת המשפט המחוזי, הרי ברור, שתביעתו זו לא הוגשה בכנות. אולם מהו "חוסר כנות" בכריכת נושא המזונות בתביעת גירושין, שהיא עצמה הוגשה בכנות ? האם מספיקה לשם כך מסקנת בית המשפט, שהכריכה נעשתה על-מנת למנוע הגשת תביעה מצד האישה לבית המשפט המחוזי ? סבורני שלא. אם יבוא הבעל ויאמר בגילוי לב (כפי שעשה למעשה המערער במשפט דנן), שמיהר לכרוך את נושא המזונות בתביעתו לגירושין, שכן לא רצה להתרוצץ בין שתי ערכאות משפט שונות, עם כל אי הנעימות, בזבוז הזמן וההוצאות הכרוכות בכך, הרי לא הייתי רואה בעמדה זו "חוסר כנות", ובלבד שמשתכנע בית המשפט, שהבעל שואף בכנות וברצינות לפתרון קונסטרוקטיבי של שאלת הבטחת המזונות לאשתו (ראה בעניין זה ע"א 328/67 [4]). .8 היו מקרים, שבהם הסיק בית המשפט את גישתו החיובית והכנה של הבעל לנושא המזונות מהעובדה, שהוא צירף לבקשת הכריכה הצעה קונקרטית לתשלום מזונות בסכום סביר. כך נאמר בפסק-דינו של השופט ח' כהן בע"א 181/71 [3] הנ"ל, בעמ' 761, והשופט המומד מזכיר שם גם את המצב ההפוך, לאמור: "ואמנם כאשר נוקב הבעל בפרשת-תביעתו בבית-הדין הרבני סכום פלוני של מזונות שאינו עומד בכל יחס סביר לשיעור המזונות שרגיל היה לשלמו ושמבחינת הכנסותיו ומעמדו חייב הוא לשלמם, סימן הוא שנקיבת אותו סכום פלוני אינה באה אלא לשם ,כסות עיניים', כלומר לשם הסוואה לחוסר תום-לבו". מאידך גיסא נאמר בע"א 198/82 [5], בעמ' 4, מפי השופטת אבנור, כי אין צורך שהבעל ינקוב את הסכום, שהוא מציע לשלם לאישה. בהמשך נאמר באותו פסק דין, שם, כלהלן: "הכנות אינה מתייחסת לרצונו של הבעל לשלם מזונות, אלא לכנות הכריכה, דהיינו, אם הבעל מתכוון בכנות להתדיין לפני בית הדין בנושא המזונות". .9 כמו כן נקבע במספר פסקי-דין, כי טענת הבעל בתביעת הגירושין, שאין הוא חייב במזונות, למשל מהטעם שהאישה הינה מורדת או שיש לה הכנסה מספקת לצרכיה, אינה עושה את הכריכה לבלתי כנה, אם היא מגלה על פניה עילה סבירה לפטרו ממונות. הלכה זו אושרה לאחרונה שוב בפסק הדין בר"ע 173/82, 442[6], בעמ' .184 קריטריונים בנושא "כנות הכריכה". .10נראה לי, כי ניתן לקבוע בסוגיית "כנות הכריכה" של מזונות האישה בתביעת הגירושין את הנקודות המנחות הבאות: א) בית המשפט יכריע בשאלת "כנות הכריכה" על-פי מכלול החומר העומד לרשותו, לרבות נוסח תביעת הגירושין, חקירתו של הבעל בפניו, הפרוטוקולים של בית הדין הרבני ויתר הנסיבות, האופפות את התביעה שעליה סב הדיון. ב) העובדה, שהבעל כרך בתביעת הגירושין גם את שאלת המזונות של אשתו עד למתן הגט על-מנת למנוע הגשת תביעה בעניין זה בבית המשפט המחוזי והתדיינות בשתי ערכאות שונות, היא, כשלעצמה, אינה מצביעה עדיין על "חוסר כנות" מצדו. ג) אי-ציון סכום מסוים, המוצע כתשלום מזונות בבקשת הכריכה, אין בו משום הוכחה על העדר כנות מצד הבעל. אולם הצעת סכום סביר עשויה לעתים לשמש הוכחה פוזיטיבית בדבר קיום הכנות מצד הבעל המציע, ואילו הצת סכום, אשר בעליל איננו סביר, עלולה להוליך אל מסקנה הפוכה. ד) טענת הבעל בבקשת כריכת שאלת המזונות, כי אין האישה זכאית למזונות כלל, בשל עילה אשר לכאורה מצדיקה מסקנה כזו, אף היא אינה מצביעה על חוסר כנות מצדו. ה) על הבעל לשכנע את בית המשפט, וכאמור, נטל ההוכחה בעניין זה רובץ עליו, שהוא כרך את שאלת מזונותיה של אשתו בתביעת הגירושין לא רק במטרה לסכל את ניסיון האישה להביא את בעיית מזונותיה להכרעה לפני בית המשפט המחוזי אלא מתוך מאמץ כן להגיע להתדיינות יעילה ולפתרון צודק ומעשי בנושא זה. יישום הכללים למקרה דנן. .11נבחן עתה, אם החלטת בית המשפט קמא בתביעה שלפנינו אכן עומדת בקריטריונים הנ"ל. השופט המלומד הגיע למסקנה בדבר העדר הכנות מצד המערער בכריכת שאלת המזונות בתביעתו לפני בית הדין הרבני תוך הסתמכות על העובדות והנימוקים כדלקמן: א) קודם כול, מתבסס בית המשפט על התרשמותו מהמערער בעת מתן עדותו לפניו, וקובע לאמור: "אמנם בחקירתו הנגדית בפני העיד הבעל שהוא מוכן לשלם מזונות לאשתו, לפי מה שיפסוק הבד"ר. אלא שלא התרשמתי מכנות התשובה". ב) בהמשך מציין השופט: "דומה, כי תשובותיו ומעשיו של הבעל מודרכים על ידי תכסיסנות לוגיסטית, ולא מרצונו הכן לקבוע את גובה המזונות". ג) כפי שצוין כבר בפיסקאות 2(ב) - 2(ד) לעיל, הגיש המערער שלוש תביעות לגירושין לבית הדין הרבני, ורק בתביעה האחרונה, זו מיום 14.8.84, כרך את נושא המזונות. זאת ועוד. הבעל התעלם תחילה בעדותו כליל מהתביעה הקודמת, שהוגשה על- ידיו ביום 29.7.84, שבה, כאמור, לא הוזכרו המזונות. ורק לאחר שהוצג לפניו המסמך האמור על-ידי בא-כוח המשיבה, "נזכר" גם בתביעה זו. קובע בעניין זה השופט קמא: "נוטה אני לקבל את טענת ב"כ האשה, כי התביעה מיום 29.7.1984היא התביעה הכנה; התביעה המאוחרת מיום 14.8.84- אשר רק בה נכרך ענין המזונות - לוקה בחוסר כנות לענין הכריכה". השופט המלומד מזכיר בהקשר זה גם את העובדה, שהתביעות הראשונות נוסחו על-ידי המערער בעצמו, ואילו נוסח התביעה מיום 14.8.84הוכתב לו על- ידי עורך-דין. ד) כן מדגיש השופט, כי בישיבת בית הדין הרבני מיום 10.12.84לא דנו כלל בעניין המזונות, ושום בקשה מצד הבעל לדון בעניין זה לא נזכרה בפרוטוקול. אמנם טוען המערער, שמצדו אכן נעשה ניסיון להעלות את הנושא לפני בית הדין הרבני, והדבר לא נרשם בפרוטוקול, אך לא ניתן לקבוע מימצא בעניין זה, כאשר הפרוטוקול מדבר בעד עצמו, ולא הודע לנו על כל ניסיון מצד המערער לבקש את תיקונו. ה) מצוטטים בהקשר זה בפסק הדין גם דברי המערער בעדותו, בהם הודה בכנות: "נכון שתביעתי ב- 14.8.1984נוסחה כך, כדי שאסגור את הדרך מפני אשתי להתדיין במחוזי". ו) להשלמת התמונה מן הראוי להזכיר שוב, כי במסגרת הסכם פשרה זמני, שנערך ושאושר על-ידי בית המשפט המחוזי לאחר הגשת תביעת המשיבה (ראה פיסקה 2(ו) לעיל), התחייב המערר לשלם מזונות למשיבה, וכן עשה בהסכם, שנערך במשטרה עוד ביום 13.8.84, אך בנסיבות המקרה לא ייחס השופט כנראה חשיבות רבה להבטחות, שניתנו בשלב כה מאוחר. משמעות העדר הכריכה בתביעה קודמת. .12טוען בא-כוח המערער, כי טעה בית המשפט קמא ביחסו משקל רב לעובדה, שהמערער העלה את נושא המזונות רק בתביעה השלישית ולא בשתי התביעות הראשונות שהוגשו על-ידיו, וכי התעלם במסקנתו זו מפסק הדין בר"ע 173/82, 442[6], אשר כבר הוזכר לעיל ואשר עובדותיו היו לטענתו זהות לאלה שבמקרה הנוכחי. הנכון הוא, שגם בר"ע 173/82, 442[6] הנ"ל התבסס בית המשפט של הערכאה הראשונה על העובדה, שהבעל כרך את נושא המזונות רק בתביעה השנייה, שהוגשה על-ידיו לבית הדין הרבני, ונמנע מלעשות כן בתביעה קודמת, והסיק מכך העדר כנות מצד הבעל בכריכת המזונות; ואילו בית המשפט לערעורים חלק על מסקנה זו וביטל את החלטתו של בית המשפט המחוזי. אך דא עקא, שבר"ע 173/82, 442[6] הומצא הסבר להתנהגות האמורה של הבל, אשר בית המשפט העליון עמד עליו במפורש, ואשר התקבל על דעתו. במקרה ההוא הצהיר הבעל (ולא נחקר על תצהירו), שלאחר הגשת תביעתו הראשונה - "עשיתי כל שלאל ידי כדי לנסות להשכין שלום בינינו ולפייס את אשתי ורק משנוכחתי שכל מאמצי עלו בתוהו ולאחר שאשתי הודיעה לי כי היא נחושה שהחלטתה להתגרש... ואז הגשתי את התביעה הנדונה (היינו התביעה השנייה - ג' ב')". בתביעה שנייה זו, שהוגשה שבעה חודשים אחרי התביעה הראשונה, "כרך את ענין המזונות וגם את ענין הרכוש, מתוך רצון לחתוך ולסיים את קשריו וענייניו המשותפים עם המשיבה" (ראה שם, בעמ' 184). בית המשפט לערעורים סבר, כי הנסיבות של המקרה ההוא הצביעו על כנות מצד הבעל, ועל-כן החליט לקבל את ערעורו. יצוין, כי לא הוכחו נסיבות דומות במקרה דנן. להפך, עולה מהראיות וממימצאי בית המשפט, כי החלטת שני הצדדים להתגרש הייתה נחושה במשך כל התקופה הרלוואנטית (ומכאן המסקנה, כי התביעה עצמה הוגשה בכנות), וא- בא-כוח המערער אינו חולק על כך. מותר היה איפוא לבית המשפט קמא לייחס משקל רב לעובדה, שהמערער לא כרך תחילה את עניין המזונות בתביעותיו, שיזם את בקשת הכריכה רק יומיים לפני הגשת תביעתה של המשיבה לבית המשפט המחוזי, ושלא העלה נושא זה לדיון בישיבות בית הדין הרבני. סוף דבר. .13במסגרת הכללים שהוזכרו לעיל נראה לי, כי רשאי היה השופט קמא להגיע אל המסקנה שאליה הגיע, היינו, שלא עלה בידי המערער להוכיח, כי כרך את נושא המזונות בכנות בתביעתו האחרונה לגירושין מיום 14.8.84, וכי על-כן אין בניסיון כריכה זה כדי לשלול את סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בנושא מזונותיה של המשיבה. .14אשר-על-כן הייתי ממליץ לפני חבריי הנכבדים לדחות את הערעור. כמו כן הייתי מטיל על המערער לשלם למשיבה את שכר טרחת עורךדינה בסך אלף שקלים חדשים, כאשר סכום זה יישא ריבית והצמדה מיום מתן פסק-דין זה ועד לתשלום בפועל. .15לבסוף, מן הראוי להזכיר עוד שתי התפתחויות, שחלו בנון מאז ניתנה ההחלטה, שעליה סב ערעור זה: א) בעקבות החלטתו הנדונה, היינו, שמוסמך הוא לדון בנושא המזונות של המשיבה, נתן בית המשפט המחוזי בינתיים, ביום 8.8.85, פסקדין סופי הן בעניין המזונות של המשיבה והן לגבי מזונותיהם של הילדים, המשיבים 1ו- 2בערעור הנוכחי. גם על פסק-דין זה הוגש ערעור מטעם המערער (ע"א 535/85), והוא תלוי ועומד לפני בית-משפט זה. ב) בית הדין הרבני החליט בינתיים (ראה פיסקה 2(ז) לעיל), כי יהיה על הצדדים להתגרש, וכי עליהם לנקוט בהקדם את הצעדים הדרושים כדי להגיע להסכם גירושין. החלטה זו אינה משנה בשלב זה את המצב בנושא המזונות, שכן טרם ניתן פסק גירושין, כי אם, כאמור, ניתנה רק החלטה עקרונית בדבר הצורך לנהל משא ומתן במטרה לקבוע את תנאי הגט. לכן אין אני רואה צורך לצרף את פסק הדין של הרבנים פורמאלית לתיקו של ביתמשפט זה, כפי שנתבקש בב"ש 1035/84. אם בקשה זו הוגשה על-מנת להראות שתביעת הגירושין הוגשה בכנות, הרי אין בה צורך, שכן נקודה זו אנה שנויה במחלוקת. בקשה זו נדחית איפוא אף היא. הנשיא מ' שמגר: הנני מסכים לתוצאה, שאליה הגיע חברי הנכבד, השופט בך. השופט ד' לוין: במקרה דנן ברור וגלוי לעין על-פי מסכת הראיות, כי כריכת נושא המזונות בתביעה האחרונה לא נעשתה בכנות. אני מצטרף איפוא למסקנה, כי דין הערעור לדחייה בתוספת הוצאות כמוצע. הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט בך. נטל ההוכחהכריכה (גירושין)מזונותבית דין רבני