סעיף 7(א) לפקודת השטרות קובע בזו הלשון: "שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר" טענתה הראשונה של המבקשת היא ,כי למרות העובדה שחלק מהגבלות הסחרות שהיו קבועות על פני השיקים הוסרו, עדיין אין השיקים הופכים לסחירים, זאת מאחר וההוראה על גבי השיקים באנגלית "pay to" לא בוטלה ,לא שונתה ולא תוקנה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא כתיבת מילים האוסרות על העברת צ'ק: אלה הן העובדות הצריכות לעניינינו: בין המבקשת ובין חברה אחרת בשם "וינקוטקס", התנהלה מערכת יחסים עסקית במסגרתה התנהלה מערכת של "גלגול שיקים". לטענת המבקשת ,עקב כשלון עסקי של וינקוטקס לא נפרעו השיקים הנגדיים (השיקים שוינקוטקס מסרה למבקשת), בעוד השיקים שהמבקשת מסרה לוינקוטקס הוסבו למשיב (בנק דיסקונט) ,וזה כעת דורש את פירעונם. נוכח האמור, הגיש המשיב (הבנק) את סדרת השיקים שקיבל לביצוע בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב בתיק הוצל"פ 1-98-79573- 01,בסך כולל של 501, 63ש"ח. המבקשת הגישה התנגדות לביצוע השטרות (בש"א 145339/98), בה נתבקש בית המשפט קמא ליתן למבקשת רשות להתגונן. בית המשפט קמא ,לאחר היסוס רב, נתן למבקשת רשות להתגונן , אך צמצמה לטענת מעמד המשיב כלפי השיקים ,ובכפוף לכך שהמבקשת תפקיד תוך 30יום מיום מתן החלטתו את קרן השיקים נשוא בקשת הביצוע בצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית מיום הצגתם לפרעון ועד מועד ההפקדה בפועל. על החלטתו זו של בית המשפט קמא הגישה המבקשת את בקשת רשות ערעור שלפנינו. החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור גופו. טענתה הראשונה של המבקשת היא ,כי למרות העובדה שחלק מהגבלות הסחרות שהיו קבועות על פני השיקים הוסרו, עדיין אין השיקים הופכים לסחירים, זאת מאחר וההוראה על גבי השיקים באנגלית "pay to" לא בוטלה ,לא שונתה ולא תוקנה. טענה זו דינה להידחות. סעיף 7(א) לפקודה השטרות קובע בזו הלשון: "שטר שיש בו מילים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר" [ההדגשה שלי ד.א.] מעיון בשיקים עולה ,כי המבקשת ביטלה את ההוראה "למוטב בלבד" המגבילה את סחירות השיקים. כמן כן ביטלה המבקשת את ההגבלה "שלמו ל " וזאת על דרך הוספה בכתב "לפקודת...". בפעולות אלה למעשה גילתה המבקשת את כוונתה להפוך את השיקים למסמכים סחירים, הניתנים להסבה. בדומה לדיני חוזים ,התחקות אחר כוונת הצדדים היא הדרך אותה אימצה הפסיקה בשנים האחרונות גם בדיני שטרות. כך למשל קבעה הפסיקה ,כי הוראה בכתב יד על גבי השטר משקפת טוב יותר את כוונת הצדדים מאשר הוראה מודפסת ,ועל כן היא גוברת עליה במקרה של סתירה בין שתי ההוראות. עמד על כך בהרחבה הנשיא (דאז) שמגר בדעת רוב בע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ פ"ד מח(4) בעמ' 511,בקובעו: "לטעמי הכלל היסודי אותו יש להעדיף גם בדיני שטרות הוא פניה אל כוונת הצדדים. ההנחה העובדתית היא כי הכיתוב בכתב היד משקף בדיוק רב יותר את כוונתו האוטנטית של מושך השטר" [ההדגשה במקור] ובהמשך, שם, בעמ' 513: "המסגרת הפרשנית של השטר היא, כנקודת מוצא, המסגרת הפרשנית הכללית של דיני החיובים - כביטויים בחוק החוזים. לפיכך, אם מדובר בשטר, אשר מכיל הוראות סותרות - יש להתחקות אחר ההוראה הקולעת ביותר לאומד דעת הצדדים. כך, למשל, אם הוראה אחת בכתב-יד והוראה אחרת מודפסת, ההנחה היא כי ההוראה בכתב-היד גוברת." במקרה דנן ההוראה באנגלית "pay to" היא מודפסת בעוד ההוראה המוספת "לפקודת..." נכתבה בכתב יד. נוכח הילכת ציטיאט הנ"ל, יש להעדיף את ההוראה "לפקודת..." הכתובה בכתב יד על פני ההוראה המודפסת באנגלית "pay to" ,על כן יש לומר כי השיקים נשוא המחלוקת סחירים הם, שכן שטר בר פירעון לפקודה הינו שטר סחיר [ראה סעיף 7(ב) לפקודת השטרות]. חשוב לציין ,כי ההלכה שנקבעה בעניין ציטיאט שינתה את ההלכה שנקבעה קודם לכן על ידי השופט זוסמן בע"א 24/67 איגלברג נ' זיכרברוד פ"ד כא(2) 34 בה נקבע ,כי כלל הפרשנות לפיו הכתב עדיף על המודפס לא חל בדיני שטרות, והכלל שאותו יש להחיל בדיני שטרות הינו כלל פרשני לפיו יש להעדיף פירוש המכיר בסחרות מזה שאיננו מכיר בה ,שכן "מילים מפורשות וחד משמעיות דרושות כדי ליטול מן המסמכים תכונות הסחרות שהחוק ייחד להם" [זוסמן, ע"א 24/67 בעמ' 36] בעמדה זו צדד השופט ברק בעניין ציטיאט בדעת מיעוט, אולם הנשיא שמגר בדעת רוב קבע בעניין זה ,כי הכלל לפיו יש להעדיף את הסחרות הוא כלל פרשני שיש להחילו רק במקרי ספק או במקרים גבוליים בהם כוונת הצדדים אינה ברורה מהנסיבות העובדתיות של המקרה (ראה פסק דינו של הנשיא שמגר בע"א 1560/90 בעמ' 512). ובעניינינו: כוונת הצדדים מורה על כך ,כי הצדדים התכוונו שהשיקים יהיו סחירים שהרי השטרות נמשכו במסגרת עיסקת "גלגול שטרות" ,ונראה כי מטרת הצדדים היתה ,כי כל אחד מהם יקבל אשראי נוסף במסגרת יחסיו עם הבנק. ניתן להסיק איפוא כי השטרות צריכים להיות עבירים, שאם לא כן מה הטעם בשטר כבטוחה. ואולם, אף אם נרחיק לכת ונאמר ,כי אין בנסיבות המקרה כוונה ברורה של הצדדים להפוך את השיקים לעבירים ,כי אז במקרה גבולי עסקינן. ובמקרה גבולי בו לא ברורה כוונת הצדדים יש להחיל את הכלל הפרשני לפיו יש להעדיף פירושו של שטר כ"סחיר" מאשר פירושו כ"לא סחיר". על כן, נוכח האמור, יש לדחות את טענת המבקשת לפיה השיקים אינם סחירים. טענתה השניה של המבקשת, היא כי השיקים שהוגשו לביצוע הינם שיקים הנגועים בכשלון תמורה מלא. לטענת המבקשת השיקים הנגדיים (השיקים שוינקוטקס מסרה למבקשת) לא נפרעו, בעוד השיקים שהמבקשת מסרה לוינקוטקס הוסבו למשיב שזה עתה דורש פירעונם. המבקשת טוענת ,כי משלא נפרעו השיקים הנגדיים נפגמה זכות הקניין בשיקים שהמבקשת מסרה לויסקוטקס (שסוחרו לבנק), על כן נסתרה החזקה הקבועה בסעיף 29(ב) לפיה הבנק הוא אוחז כשורה, ונטל הראיה עובר אל הבנק להוכיח ,לאחר שתינתן רשות להתגונן ,כי הוא אכן אוחז כשורה. טענה זו דינה להידחות. נוטה אני להסכים עם דברי השופט קמא אשר קבע כי טענת כשלון התמורה אינה יכולה לעמוד למבקשת, וזאת מאחר שהמבקשת קבלה תמורה בעד השיקים, אותם נתנה לחברת וינקוטקס, תמורה זו הנה השיקים של חברת ויקוטקס. הנה כי כן, אוסיף על דברי השופט קמא ואומר ,כי תמורה ראויה בדיני שטרות יכול שתהיה מסירת מסמך סחיר נגדי על ידי מקבל השטר, ועמד על כך כבר בעבר השופט זוסמן בע"א 236/60 שוירץ נ. ברקליס בנק ד.ק.או פ"ד יד(3) 2122, בקובעו ,שם, בעמ' 2124: "אין הצורך להאריך את הדיבור על כך ש"ערך", כמשמעותו בפקודת השטרות, אינו כסף מזומן בלבד. למעשה, כאשר נתן מורגנבסר בעד השיקים האמורים שיקים אחרים, נתן ערך בעד השיקים. היתה זאת עיסקת חליפין שענינה מסמכים סחירים, ובה ניתן שיק תמורת שיק אחר... אין ספק בכך, שמסמך סחיר עשוי לשמש תמורה או ערך בעד מסמך סחיר אחר..." [ראה גם: ש. לרנר ,דיני שטרות, תשנ"ט-1999, עמ' 250, ה"ש 60] לא מצאתי מקום לדון בשאר טענות המבקשת הקשורות למעמדו של המשיב כלפי השיקים מאחר ובעניינים אלו ניתנה למבקשת רשות להתגונן. אשר על כן, דין ערעור זה להדחות. המבקש ישלם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5000ש"ח + מע"מ. שיקים