תביעת דיבה במשפט העברי | עו"ד רונן פרידמן

##להלן סקירה בנושא תביעת דיבה במשפט העברי:## החוק העברי הקדום לא סבל הפצת הוצאת דיבה. בספר ויקרא, פרק יט, באים בזה אחר זה ציווים אלה: "לא תלך רכיל בעמיך" (בפסוק טז'); "הוכח תוכיח את עמיתיך" (בפסוק יז'). הראשון משני ציווים אלה נעשה במשפט העברי יסוד האיסור של הוצאת הוצאת דיבה, והשני-יסוד החופש של ביקורת ציבורית. אין צורך בבית זה להרבות את הדיבור על כך, שביקורת חריפה ידועה ומותרת בישראל מראשית תולדות האומה. האיסור של פרסום הוצאת דיבה לא מנע ביקורת חופשית כי חופש הביקורת אינו מצריך חופש ההשמצה." "על העקרונות אין חולקין; מחלוקת, במידה שישנה, קיימת רק לגבי איזון שני העקרונות, לגבי התוואת הגבול ביניהם. בהצעת חוק הוצאת דיבה, שיש לי הכבוד להגיש אותה בשם הממשלה, עשינו נסיון למצוא גבולות צודקים." דבר ידוע הוא כי חכמי ההלכה ראו בחומרה רבה את המספר הוצאת דיבה, ורבות נכתב על האיסור ההלכתי האמור. וגדולה מזו, אמרו חכמים, שגם כאשר מותר היה לספר הוצאת דיבה, לצד ההיתר היה איסור שלא להגזים בסיפור "ושלא יגדיל העוולה יותר ממה שהיא" (ספר "חפץ חיים" לר' ישראל מאיר הכהן וראה גם ע"א 7/79 הוצאת ספרים "החיים" נ' רשות השידור ואח' , בעמ' 369). יחד עם זאת היה מקום נרחב להעברת ביקורת כנגד רשויות השלטון מבלי שהדבר נחשב כאיסור הוצאת דיבה. הינה כי כן, בספר מלכים א' מסופר על ירבעם בן נבט אשר "הרים יד במלך". שם מפרש רש"י כי המשמעות של "הרמת יד במלך" הייתה "שהוכיחו בדברים" ועל כך אפילו זכה להגיע למלכות. כב' השופט אלון (כתוארו אז) מביא במסגרת ע"ב 2/84 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת האחת עשרה , בעמ' 294, דוגמא מובהקת להטחת ביקורת קשה כלפי השלטון בדברי בנביאי ישראל ובנבואותיהם, ואין ספק כי במשך הדורות, אחד מהיסודות עליהם היה מושתת השלטון, היה הביקורת הנוקבת והמאזנת שזכו לקבל ממבקריו. מנגד, השלטון זכה לחסינות מסוימת, בין שדובר על השלטון המרכזי ובין שדובר על השלטון המקומי של נבחרי הקהל, וחכמי ההלכה אף השוו את מעמד הקהל למעמד בית-דין באופן שגם ביססו את סמכות חקיקתו של הקהל על אותם עקרונות שמשמשים יסוד לסמכות חקיקתם של כחמי ההלכה (ראה מ' אלון, המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, בעמ' 569 והלאה וכן בג"ץ 1635/90 ז'רז'בסקי נ' ראש הממשלה ואח', בעמ' 782 וכן מ' אלון, "סמכות ועוצמה בקהילה היהודית", שנתון המשפט העברי). יחד עם זאת, הדין הבסיסי שנקבע בפוסקי ההלכה היה כי "המבייש בדברים אינו בר תשלומים" (שולחן ערוך, חושן משפט ), שכן תשלומי "בושת" נקבעו כראש נזק אגב החובל בחברו, לאמור המזיקו נזק גוף. אולם בהמשך אותו סעיף פוסק השולחן ערוך כי "יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן לגדור כפי מה שיראו ויש אומרים שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש". דברים ברוח זו נמצא גם בפסקי הרא"ש על מסכת בבא קמא המביא את דברי רב שרירא גאון כהאי לישנא "ומסתברא דיותר בשת בדברים מבשת של חבלה, דאין דבר גדול כהוצאת דיבה ודבה שאדם מוציא על חברו". יתר-על-כן, היו שפסקו מפורשות שבצד הסנקציה החברתית של נידוי, ניתנו גם עונשים ממשיים - גופניים וממוניים גם יחד וכדברי הרשב"א "דינא דגמרא ידוע (הדין של הגמרא ידוע), הקורא לחברו ממזר סופג את הארבעים (ארבעים מלקות) והכל לפי מה שהוא אדם, אם רגיל בכך ראוי לקנסו ביותר אף לפי כבוד הגדולים שבקש לפגום… והמחרף יחוש לעצמו ויסגף עצמו בתעניות ובמלקויות, גם ממון יתן ויתכפר לו, אולי יש תקוה, כי מאוד יש עון גדול ועונש לשלוח יד בקדושים אשר בארץ (תלמידי חכמים)" (שו"ת הרשב"א ). גם הרמב"ם פסק כי "המבייש את חברו בדברים או שרקק על בגדיו, פטור מהתשלומים ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו, ואם בייש תלמיד חכם, חייב לשלם לו בושת שלמה אע"פ שלא ביישו אלא בדברים, כבר נפסק הדין שכל המבייש תלמיד חכם אפילו בדברים, קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמישה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע" (רמב"ם, היד החזקה, חובל ומזיק ). וכתב המגיד משנה במקום בפירושו על הרמב"ם, כי "נהגו בו הגאונים ז"ל ולא חילקו בין תלמיד חכם לחבירו" (ראה גם שו"ת תרומת הדשן וכן שם בחלק פסקים וכתבים , אשר פסק שאין מקום למתן פיצוי כספי בגין הוצאת שם רע). ניתן אפוא לסכם את הדין במשפט עברי באופן הבא. ראשית, חכמים ייחסו חומרה רבה ומיוחדת לאיסור הוצאת דיבה. שנית, על-אף החומרה האמורה, הסנקציה שהתלוותה לאיסור לא הייתה בהכרח ממונית, אולם יש שפסקו שהניזוק היה זכאי לקבלת פיצוי מהמביישו. שלישית, ככל שכבודו של הניזוק נפגע יותר, כדוגמת תלמיד חכם, כן גדלה הסנקציה הכספית. רביעית, הותרה ביקורת נוקבת וקשה כנגד השלטון וגדולי הרוח וחכמי ההלכה לא ראו בכך הוצאת הוצאת דיבה, אלא להפך, קיבלו זאת כחלק בלתי נפרד ממצוות "הוכח תוכיח את עמיתך". עם כל זאת יושם על לב, כי על-אף שהותרה ביקורת על רשויות השלטון כחלק בלתי נפרד מחופש הביטוי וכביקורת ציבורית לגיטימית והכרחית, לא הותר להוציא הוצאת דיבה ולהטיח דברי בלע וטענות שווא כנגד השלטון. ברור מאליו, כי גם במשפט העברי שני היסודות של איסור הוצאת הוצאת דיבה מחד והתרת ביקורת ציבורית נוקבת מאידך, יוכלו לדור זה עם זה בכפיפה אחת. יתר-על-כן, כפי שראינו לעיתים הותר להוציא הוצאת דיבה, אולם במקרה שכזה לא נמצאה הבחנה בין המוציא את דיבתו של השלטון לרעה לבין דיבתו לרעה של היחיד. נדמה אפוא, כי ההבחנה בין השלטון לבין היחיד בעניין זה לא קיימת. המשפט העברילשון הרע / הוצאת דיבה