קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מוות חייל במהלך חופשה: השופטת שושנה שטמר - אב"ד ערעורים מאוחדים (ע"א 319/08 וע"א 307/08) על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950, שניתן ביום 23/1/08 בתיקי עמ"ח 102/05 ו- 104/05, בראשות סגן הנשיא השופט י' וגנר. בפסק הדין דחתה ועדת הערר את תביעת המערערים להכרה בזכויות כבני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 (להלן - "חוק משפחות חיילים") עקב מותו של רס"ל א' ג' ז"ל. עובדות שנקבעו ע"י הועדה קמא 1. המנוח א' ג' ז"ל (להלן - "המנוח") והמערערת 1 בע"א 307/08 (להלן- "האישה") נישאו בשנת 1994 ולהם שתי בנות קטינות, הן המערערות 2 ו-3. המערערים 1 ו-2 בע"א 319/08 הם הורי המנוח (להלן- "ההורים"). המנוח שרת כאיש צבא קבע כחייל מג"ב במזרח ירושלים. בחצי השנה האחרונה לפני מותו, עזב המנוח את הבית, והחלו הליכי גירושין בינו לבין אשתו. האישה המשיכה להתגורר בביתם של בני-הזוג במושב אביבים עם הקטינות, ואילו המנוח התגורר עם חברתו מ' בביתה בשכונת נווה יעקב בירושלים (להלן- "מ'" ואו "החברה"). מעת לעת, כאשר ביקר את בנותיו במושב אביבים, בו גרים גם הוריו של המנוח, לן בבית הוריו. 2. ביום האירוע, 13/6/04, לאחר שלן אצל הוריו במושב, הצליח המנוח להסיר את העיקול שהטילה האישה על רכב, שהיה רשום על שם אחיו, נסע לבית חברתו בירושלים במטרה לאסוף את מדיו ולהמשיך משם ליחידה בה שירת במזרח ירושלים לשם ביצוע משמרת בה שובץ. 3. על שארע בבית החברה, סיפרה החברה: המנוח הגיע לדירתה בשעה 15:40 לערך. הם שוחחו, והוא התלבט עימה היכן להחליף את בגדיו וללבוש מדים, בבית או בבסיס. במטרה לחסוך בזמן, החליט להחליף למדים בבסיס. תוך כדי ישיבה משותפת בסלון ושיחה עימה, הוציא המנוח את נשקו מכיסו והניח אותו על הספה. מ' הרימה את הנשק והניחה אותו על השולחן. לאחר מכן קם המנוח לסדר את מדיו וחזר לשבת לידה. דקות ספורות אחר כך, כשעתיים לאחר שהגיע לבית, כשהוא מתכונן לצאת לכיוון הבסיס, אסף את נשקו מהשולחן ואז נשמעה ירייה והמנוח נפגע מהירי. בבית נכח באותה שעה גם אחיה של מ', ל', שישן בחדרו. הוא התעורר משנתו ושמע את אחותו צועקת שנפלט כדור ושיזמין אמבולנס. 4. האקדח ממנו נורה הכדור היה אקדח פרטי שהוחזק ע"י המנוח ברשיון. על פי חוות דעת מיום 29/12/04 זהו אקדח מסוג "יריחו" שבבדיקה נמצא פועל באופן תקין. 5. בסיום חקירת האירוע, מסקנת הקצין הבודק, שמונה לחקור בפרשה מטעם רשויות הצבא, היתה כי לא ניתן לקבוע אם מדובר בהתאבדות או בפליטת כדור. קביעות פסק הדין קמא 6. לעניין נטל ההוכחה נקבע, כי מוטל על המערערים להוכיח מילוי התנאים הקבועים בסעיפים 2א ו-2ב לחוק משפחות חיילים. סעיף 2ב' והחזקות המנויות בו, לפיהן עובר נטל ההוכחה אל קצין התגמולים, אינו מתקיים במקרה זה. הובהר, כי הרציונל שעמד בחקיקת סעיף 2ב' היה כי העדר ידיעה לגבי הגורם הספציפי לחבלה ממנה נפטר חייל בעת שירותו הצבאי, אינו מתקיים כאן, מאחר שהמוות אירע בעת שהמנוח שהה בחופשה, בדירת חברתו. לכן חל על המערערים הכלל הרגיל של "המוציא מחברו עליו הראיה". 7. בפרק הדן בעובדות, קבעה הועדה, כי איש ממכריו ומבני משפחתו של המנוח לא חשד כי בכוונתו להתאבד. מנגד נקבע, כי המערערים לא הוכיחו שהאירוע אירע כתוצאה מפליטת כדור ולא כתוצאה מהתאבדות, וכי כל אחת מהאפשריות סביר שאירעה במידה שווה. העדה היחידה לאירוע, מ', העידה במשטרה, מיד לאחר האירוע, כי "המנוח ניגש לשולחן אחז באקדח, הוא עשה בו משהו והיה פיצוץ". העדויות לפיהן המנוח היה אחראי מאד והקפיד על בטיחות בנשק, מקשות קבלת גרסה לפיה דווקא אצלו נפלט כדור. לגבי אפשרות של התאבדות, הועדה קבעה כי אין לשלול אותה. המנוח היה בתקופה קשה בחייו, בשל הליכי הגירושין שניהל מול אשתו, קשיים כלכליים שכללו בין היתר חובות למזונות ועיקול הרכב. הנסיעה הדחופה להוריו ואי התייצבותו למשמרת בזמן ביום האירוע, כפי שהיה מתוכנן, לא מוציאים מכלל אפשרות, כי המנוח ביצע ירי מאקדחו כמעשה ייאוש. המנוח שיתף את מפקדו ג'ורג' כי היה לו "בלאגן". ביום האירוע עסק המנוח בשחרור העיקול, מה שעלה לו 12,500 ₪. הוא אף היה בתקופה של בעיות בעבודתו במג"ב, והוצע לו לצאת לחופשה. עולה מעדויות הוריו כי היה כעוס עקב ההליכים המשפטיים שנוהלו בינו לבין אשתו. מכל אלה, הסיק בית משפט קמא כי יש לקבל את חוות דעתו של הקצין הבודק, לפיה לא ניתן לקבוע איזו מבין שתי האפשרויות, פליטת כדור או התאבדות, גרמה למותו של המנוח. מכיוון ששתי האפשרויות שוות מבחינת סבירות התרחשותן, הערעור הוכרע לחובת הצד הנושא בנטל ההוכחה, דהיינו המערערים. 8. בפן המשפטי נקבע, כי אין הפרשה דנן דומה לפסק הדין בע"א 9672/06 צנוירט חיה נ' קצין התגמולים, ניתן ביום 8/5/07 (להלן - "פרשת צנוירט"). הועדה קמא הבהירה את ההבדלים בין שני המקרים: הוראות המשטרה לגבי חובת נשיאת נשק לא הוכחו לפניה; בעניין צנוירט היה החייל המנוח קצין לובש מדים באוטובוס (והנכון הוא, שעמד לצאת לנסיעה באוטובוס כשהוא לבוש מדים אולם התאונה ארעה בביתו), שנשא אקדח על פי הוראות מפ"ע, כשבענייננו מדובר באיש מג"ב בחופשה בבגדים אזרחיים, שנהרג מירי מאקדחו הפרטי בעת ששהה בבית בו התגורר, ולא ניתן לקבוע אם נפלט כדור או שהמנוח התאבד; העקרונות שנקבעו בפרשת צנוירט טרם אושרו בפסיקת בית המשפט העליון. טענת המערערים לפיה אירעה פליטת כדור בשגגה מאקדחו של המנוח וכי בשל שירותו במזרח ירושלים ועקב נסיעותיו ממושב אביבים דרך הבקעה לירושלים מחויב היה לשאת בנשק, נדחתה. 9. אף טענת המערערים לפיה מות המנוח אירע בדרך למחנה, לא התקבלה על ידי הועדה קמא, אשר פירשה את המילים "בדרכו אל המחנה", שמופיעות בסעיף 2א(א) לחוק משפחות חיילים כך שהדרך מתחילה במקום בו לן המנוח בדרך כלל ומסתיימת בבסיס או במחנה בו הוא משרת. הוכח כי הדירה בה התגורר המנוח בחצי שנה האחרונה לחייו הייתה דירתה של מ', וכי היו לו שם חפצים אישיים, בגדים, נעליים ומדים. לכן, הטענה כי הדרך לבסיס החלה ממושב אביבים ועצירתו בבית חברתו הייתה חלק מהדרך לא יכולה לעמוד, מכיוון שלא הייתה זו הדרך הרגילה היומיומית של המנוח בששת החודשים האחרונים לחייו. כמו כן, כל זמן שהמנוח היה בתוך דירתה של מ', יש לראותו כמי שנמצא ביעד הסופי שבין הבסיס לבין הדירה בה התגורר באותה תקופה, ולא ב"דרך אל המחנה". 10. הועדה קמא הוסיפה שאפילו טעתה, והנסיעה ממושב אביבים ביום הפטירה הייתה במטרה להגיע למחנה, הרי ששהייתו בדירה של מ' הייתה בבחינת סטייה ניכרת מדרכו ולכן לא ניתן להחשיב את הירי כחבלה שאירעה בדרך אל המחנה, לפי סעיף 2א(א). הובהר, כי כתובת הדירה של מ' מצויה בנווה יעקב, שהיא שכונה מצפון לירושלים הנמצאת מספר קילומטרים מהבסיס, הנמצא במזרח העיר. אם המנוח אכן נסע ממושב אביבים דרך הבקעה, הרי שהגיע קודם למזרח העיר, המקום בו מצוי הבסיס. כדי להגיע לדירתה של מ' היה עליו לנסוע כברת דרך עד לשכונת נווה יעקב. בחירתו להגיע קודם לנווה יעקב, היא בבחינת סטייה מנתיב הדרך לבסיס ואין להחיל את הוראות סעיף 2א(א) הנ"ל. גם ההפסקה שעשה בביתה של מ', למשך כשעתיים, קוטעת את רצף הנסיעה בדרך למחנה. זאת גם בשים לב לעובדה כי נמצא ירוי בביתה כשעודנו בבגדיו האזרחיים. 11. הועדה סיכמה בכותבה: "מדובר באירוע טרגי שאירע בעת חופשה ובבית בו לן והתגורר המנוח ולכן אין תחולה לסעיף 2ב' לחוק המשפחות. לפיכך, נטל ההוכחה במקרה זה רובץ לפתחם של המערערים. הנסיבות שבהן נגרם מותו של המנוח לא הובהרו דיין לכדי קביעה חד משמעית אם מדובר בפליטת כדור או בהתאבדות ועל כן יש להכריע לחובת מי שנטל ההוכחה עליו. לא הוכח כי נשיאת האקדח הפרטי ע"י המנוח שירת אינטרס של מג"ב או כי היה חובה לשאת נשק זה. מכל מקום נסיבות המקרה שקרה בזמן חופשה ובבית שונות מהמקרה המתואר בפרשת צנוירט. מדובר במוות בעת חופשה ואין תחולה לסעיף 2א' לחוק המשפחות הדן בפגיעה בדרך אל המחנה או ממנו. מכל מקום המערערים אשר נטל ההוכחה בנסיבות הנ"ל עליהם לא הוכיחו דבר קיום קשר סיבתי בין המוות לבין השירות". טענות המערערים 12. נטען כי נטל ההוכחה לגבי נסיבות המקרה, אם מדובר בהתאבדות או בפליטת כדור, מוטל על כתפי המשיב, לפי סעיף 2א לחוק משפחות חיילים או לחילופין לפי סעיף 2ב לחוק זה. חוסר יכולת להכריע בין שתי האפשרויות, יעמוד לחובת המשיב, שלא הרים את נטל ההוכחה. 13. גם אם המערערים נושאים בנטל ההוכחה, הרי שהוכיחו כי לא היה מדובר בהתאבדות אלא בפליטת כדור. 14. המערערים הוכיחו לפני הועדה קמא כי נשיאת נשק אישי ע"י שוטר מג"ב, ובייחוד בתקופה הרלוונטית, מחויבת על פי דין ומקדמת אינטרס צבאי מובהק, בשים לב גם לאזור בו שירת המנוח, במזרח ירושלים. 15. המערערים טענו, כי המנוח נסע ממושב אביבים למחנה, ובדרך נאלץ לעצור בבית חברתו, שם היו מדיו. לכן, לא ניתן לראות עצירה זו כסטייה מהדרך. טענות המשיב 16. נטל ההוכחה הוטל בדין על כתפי המערערים שכן לא היה בתפקיד בעת שהתרחש האירוע אלא היה בחופשה ושהה בבית חברתו. משכך, לא חלה על המקרה החזקה הקבועה בסעיף 2ב לחוק משפחות חיילים. 17. נטען כי קיימת אפשרות סבירה ביותר כי המנוח התאבד. המערערים, שעליהם נטל ההוכחה לטענת המשיב, לא הביאו כל ראיה לגבי סיבת המוות ובכך לא עמדו בנטל להוכיח כי לא מדובר בהתאבדות. 18. המנוח לא היה בדרכו למחנה, כי אם שהה עוד בבית חברתו בזמן שאירע המקרה הטראגי. הנעשה בבית אינו חלק מהדרך למחנה. 19. אין בסיס לטענה כי המנוח היה מחויב בנשיאת נשק מתוקף תפקידו והמערערים לא הוכיחו זאת. השאלות שבמחלוקת 20. הסוגיות העיקריות העומדות להכרעתנו הן קיומו או העדרו של קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו במג"ב ושאלת תחולתם של סעיפים 2א או 2ב לחוק משפחות חיילים על המקרה. דיון 21. חייל שנספה במערכה מוגדר בסעיף 1 לחוק משפחות חיילים: "'חייל שנספה במערכה' ו'נספה' פירושו - חייל או חייל משוחרר שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו עקב שירותו...". על מנת שמשפחה של חייל שנפטר במהלך שירותו הצבאי תיהיה זכאית לקבלת תגמולים על פי החוק, עליה להוכיח, שפטירת החייל אירעה בתקופת שירותו הצבאי וכי יש קשר סיבתי בין פטירתו לבין השירות. במהלך השנים, הוספו בתיקוני חקיקה סעיפים 2א ו- 2ב לחוק משפחות חיילים. להלן נוסחם לנוחות הקורא: חבלה בדרך למחנה או ממנו 2א. (א) רואים חבלה שגרמה למותו של חייל או של חייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרכו אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו; לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת שירותו עקב שירותו רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו; (ב) לענין סעיף זה - "מחנה" - המקום שבו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי, ולגבי איש מילואים - לרבות מקום התייצבותו; "חייל השוהה בחופשה" - חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות, ולרבות חייל משוחרר בדרכו חזרה מן השירות. (ג) לענין סעיף זה, הטוען שהחייל שהה מחוץ למחנה שלא כדין - עליו הראיה. מוות בשירות בחזקת מוות עקב השירות 2ב. לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר. סעיפים אלו יוצרים חזקות, שהוספו מתוך כוונה להרחיב את זכויותיהן של משפחות הנספים ולהקל עימן, מקום בו אין ראיה אחרת שקושרת קשר סיבתי בין המוות לבין השירות (רע"א 449/88 קצין התגמולים נ' ברזילי, פ"ד מג(3) 5, 7, להלן- "פרשת ברזילי"). המטרה היא להיטיב עם אלו הנושאים סיכון מיוחד למען המדינה, והפרשנות תיעשה ברוחב לב, לטובת החייל ומשפחתו (ע"א 192/82 קצין התגמולים נ' פרומה הכט, פ"ד מד(3) 646, 656, להלן- "פרשת הכט"). קשר סיבתי בין השירות לבין המוות 22. הועדה קמא קבעה, כאמור, כי אין בנסיבות המקרה כדי לבסס קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. אקדים תוצאה להנמקה ואומר כי אינני שותפה למסקנה זו, ועמדתי היא כי הוכח קיומו של קשר סיבתי כאמור. 23. אמנם, סעיף 25(ח)(1) לחוק משפחות חיילים מאפשר ערעור על נקודה משפטית בלבד אך הפירוש הניתן למונח "נקודה משפטית" הוא רחב בפסיקה, וכולל גם מסקנות שהוסקו מהעובדות, או שאלות מעורבות של עובדה ומשפט: "ההלכה המסייגת את כוחו, וליתר דיוק את נכונותו, של בית המשפט לערעורים להתערב בממצאים עובדתיים, מכוונת בעיקר כלפי עובדות, ולא כלפי מסקנות מעובדות, אף לא כלפי שאלות מעורבות של עובדה ומשפט... בין שנאמר כי זוהי מסקנה מעובדות, ובין שנאמר כי זוהי שאלה מעורבת של עובדה ומשפט, אין היא מצויה מחוץ לטווח הביקורת של בית המשפט לערעורים" (רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 535). אין בכוונתי להתערב בקביעותיה העובדתיות של הועדה, המקובלות עלי. הבעיה היא באופן ניתוח קביעות אלה, והסקת המסקנות העולות מהן, בהן נפלה, לעמדתי, טעות משפטית. התאבדות או פליטת כדור 24. הועדה קמא קבעה, כאמור, כי לא ניתן לקבוע בוודאות מה גרם למותו של המנוח, תאונת נשק או התאבדות, וכי שתי האפשרויות סבירות. כשלעצמי, לא מצאתי כי ניתן להסיק מסקנה זו מהנסיבות. נכון הוא כי המנוח היה בהליכי גירושין מאשתו, וכי ביום הפטירה עמל כדי לבטל צו עיקול על רכבו. אף סביר להניח כי הייתה זו תקופה קשה בחייו. אולם, על פי כל העדויות, הן של בני משפחתו והן של עמיתיו ששירתו עימו במג"ב, איש לא העלה על דעתו כי בכוונת המנוח להתאבד, והם לא ראו כל סימן לכך. הוא מעולם לא דיבר על האפשרות הזו, לא הובאו ראיות על בעיות נפשיות מהן סבל (ואף לא נטענו טענות בעניין זה או בעניין היותו בדכאון), המנוח לא השאיר מכתב התאבדות, והנסיבות עצמן אינן כה דרסטיות וקיצוניות. מעדותה של מ' עולה, כי לפני מותו היה המנוח רגוע, שמח על שהצליח להסיר את העיקול על הרכב ואף שיתף אותה בהתלבטותו אם ללבוש את המדים בבית או בבסיס, מה שמצביע על כוונתו להגיע לבסיס להבדיל מכוונה לשלוח יד בנפשו. עוד העידה מ' כי הם רכשו יחד ג'יפ, והיו אמורים לקבלו יום למחרת. לא הייתה כל עדות על סערת רגשות שיכולה הייתה לבשר על כוונתו של המנוח לבצע מעשה התאבדות. ונא דוק, אין קביעה של הועדה כי מ' לא אמרה אמת בגירסתה. יש עוד להדגיש כי מ' מסרה את הודעתה הראשונה במשטרה למחרת יום האירוע, כך שאין כל ראיה על מנת להניח כי היא קיבלה ייעוץ כיצד ומה להעיד. אוסיף כי לא היתה כל עדות על ריב עובר לירי עם מ'. אדם שמתכנן התאבדות עקב מצב דכאוני בשל נסיבות, בדרך כלל לא יבצע את ההתאבדות בנוכחות אדם קרוב לו אלא אם בכוונתו להתריס כלפי אותו אדם בשל ריב סמוך. אמנם, היו עדויות מטעם חבריו לשירות כי המנוח היה בתקופה לא קלה בשל הגירושין, אך כולם הבהירו כי לא ייתכן, לדעתם, שהמנוח ביצע התאבדות. כך נכתב בדו"ח הקצין הבודק: "א' ג' - אלמנתו מסרה כי א' (המנוח - הוספה שלי. ש.ש) מעולם לא איים לפגוע בה, בבנות או בעצמו... אחיו של המנוח ש' ג' - ציין אף הוא כי א' מעולם לא דיבר על התאבדות. עדותו של פקד גיל אלחרט... הכיר את א' במג"ב והפך לחברו הטוב. הכיר את משפחתו ואת ענין הליכי הגירושין. ידע על חברותו עם מ'. באותו יום שוחח עם א' טלפונית. לדבריו, לא יתכן כי א' התאבד. לא הקרין שום סימן של רצון להתאבד ומעבר לכך באותו יום שמח מאד על כי הצליח להסיר את העיקול מהרכב... עדותו של ג'ורג' דווירי - משמש כמ"מ פלוגה ג'. היה מפקדו של א' כחמישה חודשים. לדבריו, א' תפקד טוב בפלוגה, עם כל הבעיות, עליהן שמע ממנו ומגיל אלחרט. בתקופה האחרונה הגיעו מספר תלונות של שוטרים והיו תקלות בעבודה ועל כן שוחח עימו על כך. בעצה עם גיל אלחרט הציע לו לצאת לחופשה בת שבועיים הוא סרב... השיחה היתה כחודש לפני מותו ומאז לא היה משהו מיוחד. לא ראה אותו בדיכאון. אמנם היו לו בעיות, אך אהב מאד את בנותיו ותמיד חייך". דומה כי הועדה קמא התעלמה מעדויות אלה, והסתמכה על המסקנה של הקבו"ד בלבד. לא נעלמו מעיני העובדה כי הנשק נבדק ונמצא ללא דופי, וכן כי עמיתיו של המנוח העידו כי תמיד היה מקפיד על בטיחות בנשק ולא שיחק עימו. גם עדותה של מ', לפיה המנוח עשה משהו עם הנשק ואז היה פיצוץ, נלקחת בחשבון וכן האמירות שיוחסו למנוח בסגנון "מעולם לא היה לי יום אחד מאושר עם אשתי". הועדה קמא קבעה כי קיים קושי להניח שדווקא אצל המנוח, ששמר על בטיחות בנשק, אירעה תאונה, ומאידך כי לא ניתן לשלול התאבדות. לעמדתי, דווקא האפשרות של תאונת נשק בנסיבות הנ"ל, סבירה יותר מהאפשרות שהמנוח ביצע התאבדות. עניין לנו באדם בוגר, ללא כל עבר פסיכולוגי או פסיכיאטרי, או עדויות למצב נפשי בעייתי, אב לשתי בנות צעירות שנקלע אמנם לסיטואציה של הליכי גירושין, אולם אין בה כשלעצמה כדי לבסס הנחה כי מדובר בהתאבדות. לא מצאתי כי היה מקום להניח ש"הגיעו מים עד נפש", כפי שכתבה הועדה קמא. גם התבטאויותיו כי לא היה מאושר עם אשתו, יש לקחת בפרופורציה, בייחוד בשל העובדה כי כבר לא חי איתה מספר חודשים לפני מותו ואף מצא לו בת זוג חדשה. זאת ועוד: האח של מ' העיד כי שמע את אחותו צועקת עם האירוע כי נפלט כדור. אוסיף עוד, כי לצה"ל היתה אפשרות לחקור חקירה מקצועית את מקום פגיעת הקליע ואת כוון הכניסה והיציאה של הקליע, ואם יש בהם כדי להעיד על התאבדות או פליטת כדור בהתחשב בנתון שהמנוח הרים את האקדח מהשולחן על מנת להצטייד בו. צה"ל, שלו היכולת לבצע בדיקה כזו, נמנע מלבצעה, ויש על כן להטיל העדר ראייתי זה לחובתו. לסיכום, אינני שותפה למסקנתה של הועדה, כי המאזניים מאוזנות וכי שתי האפשרויות סבירות באותה מידה. אמנם, אין לשלול התאבדות, אולם האפשרות כי לא התאבד, נראית לי סבירה יותר בנסיבות שהתקבלו כמוכחות. אוסיף, כי הועדה קמא לא שללה את העדויות בעניין האפשרות של התאבדות בגין מהימנות ולא קבעה כי עדות זו או אחרת אינה מקובלת עליה. הועדה שקללה את מכלול הנסיבות, ובעמדתה התבססה בעיקר על דו"ח הקבו"ד שקבע כי שתי האפשרויות סבירות. המסקנה אליה הגיעה הועדה היא מסקנה משפטית, הנובעת מהעובדות אולם לא מתחייבת מהן, כפי שהבהרתי לעיל. ניסיון החיים והשכל הישר, בצירוף העדויות לעיל, הסתכלות אובייקטיבית על נסיבות חייו של המנוח ואופן מותו, מצביעים לדעתי על כך שהאפשרות הסבירה יותר היא כי לא ביצע התאבדות אלא מותו נבע מתאונת נשק. נשיאת נשק - האם חלק מתפקידו המתחייב של המנוח 25. משדעתי היא, שסביר להניח יותר שמות המנוח אירע עקב תאונת נשק, עדיין יש להוכיח כי למותו קשר סיבתי עם השירות. הועדה קמא קבעה כי לא הוכח שהמנוח היה מחויב מתוקף תפקידו לשאת נשק. בחינת העובדות מחייבת, לעמדתי, קביעת מסקנה כי יש קשר סיבתי בין השירות לבין התאונה הטרגית. אכן, הנשק ממנו נהרג המנוח, היה אקדוחו הפרטי. המשפחה אף לא הביאה כל הנחיות כתובות לגבי החובה של שוטר מג"ב להסתובב עם נשק. ואף על פי כן, אין להתעלם מהמציאות שהייתה קיימת בזמן הרלוונטי: המנוח שירת כשוטר מג"ב באזור טעון ביותר במזרח ירושלים, בתקופה קשה, רווית מתח ופיגועים. הצהרתו מיום 30/5/05 של גיל אלחרט, ששירת כקמב"צ פלוגה ג' בתקופה הרלוונטית, והיה מפקדו של המנוח וכן חברו הטוב, מעידה כי היה הכרח בנשיאת נשק כאמור: "א' ז"ל נהג לשאת עימו את האקדח בנסיעותיו מביתו בצפון לבסיס וחזרה רצוי להדגיש כי בדרך היה עובר דרך כביש הבקעה ובכפר עוג'ה. כמו כן מיקומו של הבסיס במזרח ירושלים מסוכן ביותר ומחייב תנועה בנשק. בפעילות מבצעית שיוצאת מהבסיס היה א' ז"ל מצויד בשכפ"ץ והעדיף לצאת לפעילות עם רובה M16. אני מעיד באופן חד משמעי שהאקדח של א' ז"ל שימש אותו בתפקידו כשוטר מג"ב, שהיה חייב לשאת עליו נשק בזמן תנועה מהבית לבסיס וחזרה". אביו של המנוח העיד לפני הועדה כדלקמן: "ש. בכל פעם שא' היה נוסע מאביבים איך היה נוסע. ת. דרך הבקעה. ש. היה לו אקדח? ת. כן. כאשר היה מגיע איפה שיש ערבים הוא היה מוציא את האקדח ודורך ועוזב אותו כך בכיס שלו על כל מקרה ונוסע לירושלים. כוונתי לכך שכשנסע לירושלים היה לוקח איתו אקדח, הוא היה דורך את הנשק כאשר היה נוסע לירושלים...". יפים לענייננו דברי בית המשפט העליון בר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין תגמולים, פ"ד לז(4) 212, 214-215: "בכל המקרים, שבהם ראה בית המשפט קשר בין התאונה לבין השירות, הגם שלא בזמן השירות ממש (כגון בחופשה), הסיבה המרכזית להכרה זו הייתה בכך שהנפגע, שעה שקרתה לו התאונה, עשה מעשה, שנועד לקדם בדרך שנראתה לו נאותה את עניינו של המעביד, ובמקרה שאנו עוסקים בו את מטרותיו של צה"ל, או שהפעולה נתבקשה, אם במפורש ואם במשתמע, מנסיבות שהתהוו. ברוב העניינים שנדונו אמנם לא ניתנה הוראה מפורשת לחייל או לעובד, לפי המקרה, אולם ניתן לראות באותם מקרים את הפעולה, על פי נסיבותיה, כמעשה הנלווה לשירות או נדרש על פי טיבו של השירות, ומכל מקום, מעשה שבא לקדם את עניינו של המעביד או של צה"ל". וכן דברי השופט אשר בע"א 829/76 טננבוים נ' קצין תגמולים, פ"ד לב(1) 598 בעמ' 601: "...שימוש בנשק על ידי חייל נחשב כשימוש 'עקב השירות' כל עוד הוא בא לשמש את מטרותיו של צה"ל, אפילו היה השימוש עצמו רשלני, או נעשה ללא פקודה מיוחדת מהממונים, מה שאין כן אם חורג החייל מהמטרות שלמענן הופקד הנשק בידיו, כגון שהוא משתמש בו למטרותיו הפרטיות". אמנם, המערערים לא הוכיחו באמצעות הוראת חוק זו או אחרת, כי המנוח היה מחויב לשאת נשק, כפי שהוכח בפרשת צנוירט, עליה הסתמכו. ואולם, לא ניתן להתעלם מהעדויות שצוטטו לעיל, לפיהן היה הכרח מעשי בנשיאת אקדח בדרך לבסיס, בשל מיקומו וכן בשל העובדה כי עבר בדרך למחנה באזורים עוינים ומסוכנים. לדעתי, בנשיאת הנשק בדרך לבסיס ובחזרה, קידם המנוח אינטרס של מג"ב. יש להניח כי המנוח, בנושאו את הנשק עמו בדרכו לבסיס, סבר כי במקרה וייתקל בגורמים עוינים בדרך, יוכל לעשות בו שימוש על מנת להגן על חייו ועל חיי אחרים. מניעת הריגתו של משרת בשירותי הבטחון, מאינטרס השירות הוא. קל וחומר הרתעה או מניעה של הרג אחרים. סברתו זו של המנוח לא היתה חריגה או בלתי הגיונית במציאות חיינו אז והיום ובהתחשב בכך שהיה שוטר מג"ב. נשיאת הנשק עמו לבסיס ובחזרה, שירתה אינטרס משטרתי וניתן לקבוע, מעבר למאזן ההסתברויות, כי נבעה משירותו של המנוח במג"ב, ומיקומו הבעייתי של הבסיס בו שירת. 26. אעיר עתה באשר לפרשת צנוירט. הועדה אבחנה את מקרה צנוירט מהמקרה שלפנינו, בכותבה: "בעוד שבפרשת צנוירט מדובר בקצין לובש מדים באוטובוס שנשא אקדח על פי הוראות מפ"ע שנסקרו שם, במקרה שלפנינו מדובר באיש מג"ב בחופשה בבגדים אזרחיים אשר נהרג מירי מאקדחו הפרטי בתוך הבית בו התגורר בחודשים האחרונים לחיו ושאי אפשר לקבוע מבחינה עובדתית אילו מהאפשרויות להעדיף, פליטת כדור או התאבדות". הועדה שגתה בהציגה את נסיבות המקרה בפרשת צנוירט. דובר שם על קצין בצנחנים, שיצא לחופשה לרגל לימודים. הוא נמצא ירוי בחדרו, בבגדים אזרחיים, כשאקדח במצב הכנס מונח על ברכיו (ולא כפי שתיארה הועדה, כי היה במדים באוטובוס). עלה מהראיות כי המנוח טיפל באקדח ואז כנראה נפלט כדור שגרם למותו. האקדח היה של אחיו, ולמנוח עצמו לא היה רשיון לנשק. בית המשפט המחוזי התערב במסקנות הועדה וקבע, כי המנוח התכוון ביום מותו לנסוע בתחבורה ציבורית לבית חברתו כשהוא לבוש במדים ובשל הוראות מפ"ע לשאת עמו נשק. לכן טיפל באקדחו של אחיו ואז אירעה התאונה. שם הוכח כי על פי הוראות מפ"ע, חובה הייתה עליו לשאת נשק אישי והוא אכן התכוון למלא חובה זו באמצעות שימוש בנשקו של אחיו. הוא נפטר בטרם יצא לדרך ובטרם החליף בגדיו למדים ואף על פי כן נקבע, כי הטיפול בנשק היה חלק משרשרת פעולות שלולא נקטעה בשל התאונה, היה לובש את מדיו, נוטל את הנשק ויוצא בתחבורה ציבורית כאמור. להבדיל מהועדה קמא, אני מוצאת שנסיבות ענייננו דומות לנסיבות פרשת צנוירט. גם כאן המנוח נפגע בעת שלבש בגדים אזרחיים אך במהלך שרשרת פעולות שבסופה היה מגיע לבסיס בנושאו נשק במטרה להגן על אינטרס מג"ב. בפרשת צנוירט, הנשק לא היה של המנוח והוא אף לא אחז ברשיון נשק ואף על פי כן נקבע כי בהתכוונו לשאת נשק זה, קידם אינטרס של הצבא. קל יותר, לטעמי, לקבוע בנסיבות העניין שלפנינו, כי היה זה מחויב המציאות לשאת נשק, וכי המנוח בנושאו נשק זה, קידם אינטרס של מג"ב. זאת, בהינתן כי המנוח היה בדרכו לצאת לכיוון הבסיס בעת האירוע, ולא למטרות פרטיות כפי שהיה בפרשת צנוירט וכי הבסיס בו שירת והדרך אליו היו אזורים בעייתיים ועוינים, ונשיאת נשק במעבר בהם קידמה אינטרס צבאי / משטרתי במקרה של היתקלות, בייחוד בתקופה הרלוונטית. אני ערה לכך שהאקדח בו קיפח המנוח את חייו לא היה רכוש צה"ל וכי לא הוצגה הנחיה מטעם צה"ל שעל השוטרים במג"ב לשאת נשק, פרטי או של הצבא. אולם בנסיבות המיוחדות של המקרה, סבורה אני כי המנוח לקח את הנשק על מנת לקחתו עמו בדרכו לשירות, וכי בנסיעה באמצעי תחבורה ציבוריים לבסיס דרך האזור העויין, היה זה מהאינטרס של צה"ל כי שוטרי מג"ב יישאו נשק. 27. המסקנה המתבקשת היא, כי המערערים הוכיחו מעבר למאזן ההסתברויות, כי מותו של המנוח אירע בעת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. סעיף 2א _ "בדרך אל המחנה" 28. עם מסקנתי הנ"ל, לפיה הוכח קשר סיבתי בין המוות לבין השירות, יכולתי לסיים את פסק דיני. על אף זאת אתייחס בקצרה לסעיף 2א לחוק משפחות חיילים, כשמסקנתי היא, בסופו של דיון בסעיף שאין המקרה שלפנינו נכנס לגדרו. נוסחו של הסעיף כדלקמן: "2א. (א) רואים חבלה שגרמה למותו של חייל או של חייל משוחרר כחבלה ש אירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרכו אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה הייתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו; לגבי חייל השוהה בחופשה רואים חבלה כחבלה שגרמה למותו בתקופת שירותו עקב שירותו רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו (ב) לענין סעיף זה - 'מחנה' - המקום שבו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי, ולגבי איש-מילואים - לרבות מקום התייצבותו; 'חייל השוהה בחופשה'- חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות, ולרבות חייל משוחרר בדרכו חזרה מן השירות. (ג) לעניין סעיף זה, הטוען שהחייל שהה מחוץ למחנה שלא כדין - עליו הראיה". על מנת שתוכל משפחת הנספה "ליהנות" מהחזקה הקבועה בסעיף זה, על המערערים להוכיח כי החבלה נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו, ללא סטיות מהותיות, כאשר שהותו מחוץ למחנה היתה כדין. מקום בו עמדו המערערים בנטל זה, החזקה חזקה חלוטה היא (ראו ע"א (חי') 4807/98 קצין התגמולים נ' מלכה, ניתן ביום 13/6/99, להלן "פס"ד מלכה"). 29. אין מחלוקת כי שהותו של המנוח מחוץ למחנה הייתה כדין. המחלוקת היא, אם המנוח היה בדרכו למחנה בעת שנפטר, אם לאו. התקיימות תנאי זה היא הכרחית להחלתו של סעיף 2א על המקרה. הועדה קמא קבעה כי המנוח לא היה בדרכו אל המחנה בזמן הפטירה, אלא עדיין שהה בחופשה. הובהר בפסק הדין קמא, כי הנסיעה ממושב אביבים (מקום המגורים של אשת המנוח ושל הוריו) לדירתה של מ' אינה יכולה להיחשב כדרך למחנה, מכיוון שזו לא היתה הדרך הרגילה היומיומית של המנוח במחצית השנה האחרונה למותו. עוד כתבה הועדה, כי אם טעתה במסקנתה זו, והדרך ממושב אביבים היתה במטרה להגיע למחנה, הרי שהשהייה בביתה של מ' היא בבחינת סטייה ניכרת ולכן לא יכולה להיחשב כחבלה שאירעה בדרך למחנה. 30. לדעתי, הדרך ממושב אביבים אל ביתה של מ', לא היה "בדרך אל המחנה" או ממנו. מקום מגוריו הקבוע של המנוח בחצי השנה האחרונה לחייו היה ביתה של מ' בירושלים, כך נקבע עובדתית ע"י הועדה קמא. שם היו מונחים בגדיו וחפציו האישיים, זה היה יעד חופשתו ומיעד זה אף יצא לבסיס. באם היה מתעתד מלכתחילה לנסוע ממושב אביבים ישירות לבסיסו במזרח ירושלים, היה לוקח עימו את מדיו. משלא עשה כן, ברור כי התכוון בכל מקרה להגיע לבית בירושלים בטרם יציאתו לבסיס ולכן עדיין היה בחופשה בעת הנסיעה ממושב אביבים לשכונת נווה יעקב בירושלים. לפיכך, מסקנות הועדה קמא בנוגע לנסיעה ממושב אביבים, ולשאלה אם העצירה בביתה של מ' מהווה סטייה או לא, אינן רלוונטיות. 31. על פי קביעותיה העובדתיות של הועדה, הירייה נורתה בעת שהמנוח התכוון לצאת מהבית לכיוון הבסיס, ולשם כך נטל את נשקו מהשולחן. על אף כוונתו של המנוח לצאת מהדירה, הרי המוות התרחש בתוך הבית. אינני סבורה שיש לראות בכך תחילתה של הדרך (וראו ע"א 237/79 קצין התגמולים נ' משה נצרתי, פ"ד לד(1) 258, 259; ע"א (ת"א-יפו) 1339/91 אמסלם נ' קצין התגמולים, ניתן ביום 10/11/93). על אף האופי הסוציאלי של חוקי התגמולים, הרי יש לשים גבול ברור בין השהות בחופשה לבין השהות בדרך. אם נקח את ההכנה ליציאה מהבית כשלב שבו נמצא החייל כבר בדרך, ייצור מבחן מעין זה עמימות משפטית עד לחוסר בטחון משפטי: כך על דרך ההדגמה, מדוע לא נחשוב את מי שמתקלח שעה לפני היציאה במטרה לצאת לדרך נקי ורחוץ כחלק מהדרך, או אריזת התרמיל וכיוצב' פעולות שאדם עושה ברשות היחיד לפני יציאתו לרשות הרבים. לענין זה נראה לי המבחן שנקבע בדיני העבודה, בהקשר של תאונה בדרך לעבודה או ממנה, לפיו תאונה לא תוכר כתאונת עבודה, אם אירעה טרם יצא הנפגע מפתח ביתו, או לאחר שחזר לביתו פנימה. ראו עב"ל 19/99 המוסד לביטוח לאומי נ' רונן, פד"ע לז (2002) 721, 735, שם נקבע כדלקמן: "עלינו להידרש למבחן אחיד ושוויוני אשר יחצוץ בין רשות היחיד של המבוטח לבין 'רשות הרבים' ויחול כאחד על החצרים הצמודים לבית פרטי ועל אלה הצמודים לדירה בבית דירות. לשיטתי - ככלל יעמוד התנאי הראשון וההכרחי הוא זה של 'דלת המעון' אשר אותו רואים אנו כחוצץ בין רשות היחיד לבין רשות הרבים" . מסקנה היא, כי המנוח לא היה בדרך בעת שאירעה הטרגדיה ולפיכך לא חל עליו סעיף 2א לחוק על החזקות שהוא מקים. נטל ההוכחה - סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים 32. למעלה מן הצורך בשל עמדתי כי הוכח קשר סיבתי בין השירות לבין המוות, אתייחס בקצרה גם לחזקה שבסעיף 2ב לחוק. סעיף 2ב לחוק, נוסחו כדלקמן: "לעניין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שאירעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". בתיקון מספר 11 לחוק משפחות חיילים, הוסף סעיף זה לחוק, וכך נכתב בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק: "לפי החוק הקיים, מי שתובע זכות על פי החוק מוטלת עליו חובת ההוכחה שהחייל מת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה שאירעו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו. מוצע כי משהוכיח התובע כי המוות נגרם לחייל בזמן שירותו הצבאי תיווצר חזקה שהמוות אירע גם עקב שירותו, זולת אם הוכיח קצין התגמולים שאין קשר סיבתי בין מותו של החייל לבין שירותו הצבאי". הרציונל לקביעת חזקה זו, שמעבירה למעשה את נטל ההוכחה אל קצין התגמולים, הוסבר בין היתר בפרשת הכט בעמ' 654-655, ועיקרו הרצון לפצות את משפחות הנספים שהקריבו חייהם למען המדינה, והעובדה כי לרוב אין למשפחה מידע מדויק על שאירע לחייל בעת שירותו, לעומת הגישה הקלה יותר של רשויות הצבא לפרטים העובדתיים. 33. הועדה קמא כתבה בפסק דינה, כי בשל העובדה שהאירוע אירע בהיות המנוח עדיין בחופשה ובתוך הבית, רובץ על המערערים הנטל הראשוני בנוגע למילוי התנאים בסעיפים 2ב ו-2א. אולם, נוסח סעיף 2ב משתמש במונח "תקופת השירות", ולעמדתי, מונח זה יכול שכולל גם חופשה במהלך השירות (ראו פרשת מלכה שהוזכרה לעיל, שם דובר על חייל שנפטר בביתו בשל אוטם שריר הלב, ונקבע כי המונח "תקופת שירותו" כולל את פרק הזמן שבין הגיוס לבין השחרור, ובין היתר חופשות במהלך תקופה זו). גם בדברי ההסבר בהצעת התיקון לחוק, שצוטטו לעיל, כתוב "משהוכיח התובע כי המוות נגרם לחייל בזמן שירותו הצבאי תיווצר חזקה שהמוות אירע גם עקב שירותו...". הפרשנות הראויה למונח "בזמן שירותו הצבאי" עשויה לכלול גם את החופשות אליהן יוצא החייל במהלך השירות. בר"ע 723/85 גביש נ' קצין התגמולים, פ"ד לט(4) 760 הובהר, כי תנאי לתחולת ההנחה בסעיף 2ב, הוא שהפטירה אירעה בזמן שהנפטר היה חייל, דהיינו, שאם הפטירה אירעה לאחר השחרור, אין להחיל את החזקה. לא נכתב שם כי גם חייל בחופשה אינו נהנה מהחזקה הקבועה בסעיף 2ב. 34. עוד נימקה הועדה את החלטתה כי אין להעביר את נטל ההוכחה לכתפי קצין התגמולים על פי סעיף 2ב, בנסיבות המקרה בהן לא מתקיים הרציונל העומד בבסיס הסעיף. זאת מכיוון שבענייננו, המנוח נפטר במהלך חופשה, בבית חברתו ולנגד עיניה, ולכן למג"ב אין נגישות רבה יותר למידע על המוות, לעומת המשפחה. ספק בעיני אם עצם נוכחותה של החברה במהלך האירוע יכול לשמש כמבחן השולל את העברת נטל ההוכחה לכתפי קצין התגמולים. יש לזכור כי המדובר היה בשניה, כאשר החברה איננה מומחית באירועים בכלי נשק. דווקא לצבא יש את הכלים לגבות עדויות על מצבו הנפשי והתנהלותו, כפי שבאה לידי ביטוי בעבודתו ואצל חבריו. בנסיבות אלו, לא הייתי רואה מניעה להשתמש בחזקה שבסעיף 2ב לחוק. על כל פנים, לעניין תחולתו של סעיף 2ב', על אף שנוטה אני לומר שאין להבחין בין חייל בחופשה או בשירות, כל עוד הוא בשירות, לעניין נטל השכנוע, הרי אין הכרח להכריע כאן משקבעתי, על פי מאזן ההסתברויות, כי המנוח לא התאבד. סיכום 35. אציע לעמיתי לקבל את הערעור ולקבוע כי הוכח קשר סיבתי בין מותו של המנוח לבין שירותו הצבאי. ש. שטמר, שופטת[אב"ד] השופטת ברכה בר-זיו: קראתי את חוות דעתה של כבוד השופת שטמר. דעתי כדעתה, כי דין הערעור להתקבל, אך אני סבורה כי הטעם היחיד לכך הוא זה שנקבע החל מסעיף 33 לחוות דעתה בלבד. סעיף 2 ב' לחוק משפחות חיילים קובע כי: "לענין חוק זה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה או מהחמרת מחלה, שארעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו זולת אם הוכח היפוכו של דבר". דהיינו - על המשיב מוטל הנטל להוכיח כי מותו של המנוח נגרם שלא עקב שירותו. איני מקבלת את קביעת הועדה קמא, לפיה הנטל על המערערים ולא על המשיב ואני מצטרפת לקביעת חברתי לפיה המדובר בחבלה שארעה "בתקופת שירותו" של המנוח, והעובדה ששהה בחופשה - אין בה כדי לגרוע מהעובדה כי החופשה היתה "בתקופת שירותו". בנסיבות אלה - וכאשר הועדה קמא קבעה כי "לא ניתן לקבוע בוודאות איזה מבין האפשרויות של פליטת כדור או התאבדות היא המציאות שהתרחשה בפועל" - ממילא יש לקבוע כי " לא הוכח היפוכו של דבר". ודוק: הועדה קמא קובעת במפורש בהמשך קביעתה העובדתית הנ"ל כי במצב בו שתי הגרסאות הן במצב של "תיקו" - "יש להכריע את הערעור לחובת מי שנטל ההוכחה עליו" . בענייננו- משהנטל על המשיב - ממילא דין גרסתו להדחות ויש לקבוע כי המנוח מת "כתוצאה מחבלה ,,,שארעה בתקופת שירותו". ב. בר-זיו, שופטת השופט דר' עדי זרנקין: מסכים אני עם חוות דעתה של חברתי כבוד השופטת שטמר. אף דעתי היא כי נסיבות מותו של המנוח מצביעות יותר על כך כי המדובר בתאונה של פליטת כדור מאקדחו, מאשר נסיבות של התאבדות. נשיאת הנשק על ידי המנוח הוסברה על רקע האזור המסוכן, מבחינה ביטחונית, שבו שהה עקב תפקידו במשמר הגבול, ולפיכך אף אם לא הייתה חובה עליו לשאת נשק, יש לראות את נשיאת הנשק כמקדמת את האינטרס של משמר הגבול, וממילא נובעת היא משרותו של המנוח. לעניין זה, אין נפקה מינה אם התאונה שגרמה למותו של המנוח, אירעה בעת שהיה בחופשה, ואף תאונה כזו יכולה להיחשב כתאונה שארעה בתקופת שירותו. מחוות דעתה של חברתי כבוד השופטת בר-זיו, ניתן להבין כי היא סבורה שהחזקה הקבועה בסעיף 2.ב לחוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950, על פיה, חייל שמת כתוצאה מחבלה, ממחלה, או מהחמרת מחלה שארעו בתקופת שירותו, רואים אותו כמי שמת עקב שירותו, זולת אם הוכח היפוכו של דבר, חלה אף על חייל שמת בנסיבות הללו, בעת היותו בחופשה. משמעותה הראייתית של חזקה זו, הינה שהיא מעבירה את נטל ההוכחה מכתפי התובע אל קצין התגמולים, והעול עליו להוכיח כי מותו של החייל לא נגרם עקב שירותו. לכשעצמי, אינני בטוח כי ישנה הצדקה להיפוך נטל ההוכחה כאשר המדובר באירוע שאירע למנוח בעת היותו בחופשה, ולדעתי, מי שטוען כי מותו של החייל בחופשה אירע עקב שירותו, עליו נטל ההוכחה. הרציונאל שעמד בבסיס ההוראה בסעיף 2.ב הנ"ל, היה כי בידי הצבא המידע, והנגישות לפרטים ולנתונים בקשר עם נסיבות מותו של החייל, ולפיכך, אין זה מן המידה להטיל את עול ההוכחה על משפחתו של המנוח. דומה כי רציונאל זה לא קיים בעת היותו של חייל בחופשה, והדעת נותנת, כי בתרחיש כזה של אירוע בעת חופשה, דווקא לבני המשפחה ולחבריו הסובבים אותו, ישנו המידע הרלוונטי לגבי נסיבות האירוע שגרם למותו של המנוח, ובוודאי אין לומר כי למשפחתו של המנוח ישנה נחיתות יחסית כלשהי בגישה למידע הנ"ל. ככל שהמדובר באירוע שנגרם למנוח בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו, או בעת חזרתו - שאני, שהרי בעניין זה ישנה הוראה מיוחדת בסעיף 2.א לחוק הקובעת שיש לראות חבלה שנגרמה בנסיבות כאלו, כחבלה עקב השירות. מכל מקום, בענייננו גורלו של ערעור זה, לא ייקבע על פי נטלי ההוכחה, וכפי שכבר הבעתי דעתי לעיל, נראה לי כי על פי התשתית העובדתית שנפרשה בפני ועדת הערר, שומה היה עליה לקבוע כי מותו של המנוח נגרם עקב תאונת נשק, וזו נובעת משירותו במשמר הגבול, אף אם בפועל ארעה בעת היותו בחופשה. משאלו הם פני הדברים, מצטרף אני, לדעת חברותי כי דין הערעור להתקבל. דר' ע. זרנקין, שופט לפיכך הוחלט לקבל את הערעור ואנו קובעים, כי המנוח נפטר עקב שירותו הצבאי ויש להכיר בבני המשפחה המערערים כזכאים להכרה בזכויות כבני משפחה לפי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י-1950 50. אנו מחייבים את המשיב בהוצאותיהם ושכר טרחת עורך דינם של אלמנתו וילדיו של המנוח בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ, ובהוצאותיהם ושכר טרחת עורך דינם של הוריו של המנוח בסכום של 4,000 ₪ + מע"מ. מקרי מוותצבאאלמנות / יתומי צה"ל / משפחות שכולותחיילים