בית השפט קבע כי יש צדק רב בטענת ב"כ הנאשם כי יש במחדלי המשטרה בחקירת האירוע כדי להשפיע על זיכוי הנאשם. המשטרה היא זו שמוטלת עליה המלאכה להגיע לחקר האמת בתלונות המוגשות אליה וביכולתה לפעול לאיסוף ראיות לאישוש התלונה או להפרכתה. מטבעם של דברים, מלאכת איסוף ראיות זו אינה יכולה להתבצע על ידי מי שבסופו של יום יואשם בביצוע אותה עבירה. לכן, כל אימת שבמסגרת הליך חקירה תקין בו נסיבות החקירה חייבו ביצוע פעולות מסוימות על ידי הרשות החוקרת והיא לא ביצעה אותן ולא הניחה הסבר מניח את הדעת לאי ביצוען, יש להניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר לנאשם, היינו, שאילו בוצעו הבדיקות כדוגמת בדיקת טביעות אצבע במקרה זה, היו תוצאותיהן מלמדות על חפותו (ראה ת"פ (מחוזי, י-ם) 2029/06 מדינת ישראל נ' ראובנס, פורסם במאגרים [19.03.07]; יעקב קדמי על הראיות, מהדורת תשס"ד, חלק שלישי, עמ' 1589). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מחדלים של המשטרה - זיכוי נאשם: אני מזכה את הנאשם מהעבירות שיוחסו לו בכתב האישום מחמת הספק. כתב האישום ותשובת הנאשם 1. כנגד נאשם 1 הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של נשיאת נשק שלא כדין, עבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות, עבירה של היזק במזיד לרכוש ועבירת איומים. לפי המתואר בכתב האישום, ביום 28.04.07 בסמוך לשעה 2:30 בלילה הגיעו שלושת הנאשמים יחד עם אדם נוסף לביתו של מר סאמר גניים (להלן: "המתלונן") במחנה הפליטים שועפט על מנת ליטול ממנו סמים שחשדו בו כי הוא גנבם מהם. נאשמים 1 ו-2 נשאו עמם אקדחים מבלי שהיה בידם היתר להחזיקם והם החלו לתשאל את המתלונן אודות מיקום הסמים. משהשיב המתלונן כי אינו יודע דבר אודות הסמים, איים עליו נאשם 2 באמצעות האקדח שהחזיק בידו והכה אותו בראשו באמצעותו. במקביל נאשם 1 והאדם הנוסף שהיה עימם החלו לערוך חיפוש בבית המתלונן תוך כדי גרימת נזק לרכוש שהיה בו ולבקשת המתלונן כי יחדלו, הכה אותו נאשם 1 ברגלו. לשמע הצעקות שעלו מהבית הגיע למקום אחיו של המתלונן, מר אחמד גניים, ונאשם 2 איים גם עליו באמצעות האקדח. 2. ביום 14.09.08 הותלו ההליכים כנגד נאשם 2 וביום 13.01.09 נמחק נאשם 3 מכתב האישום. פסק דין זה עוסק, אפוא, אך בדינו של נאשם 1 (להלן: "הנאשם") שכפר במיוחס לו בכתב האישום. עם זאת, הוא הודה שהגיע לביתו של המתלונן, אך זאת לאחר שהאחרים שהיו עמו איימו על חייו ועל חיי בתו הקטנה. כן הכחיש כל קשר לסמים עליהם למד רק בחקירתו במשטרה. ראיות המאשימה 3. להוכחת האשמה התייצבו למתן עדות מטעם המאשימה, אחיו מר אחמד גניים, חמיו מר פרוך סולימאן ואשת הנאשם, הגב' יוליה שנדרה. 4. המתלונן העובד כשכיר של הנאשם במוסך שבבעלותו (להלן: "המוסך") והמכיר אותו במשך שנתיים-שלוש, סיפר בעדותו כי בליל האירוע הוא חזר מהעבודה במוסך ולאחר חצות הלילה שמע אדם העולה במדרגות לכיוון ביתו. הוא הסתכל מהחלון לעבר המדרגות והבחין בנאשמים 1 ו-2 ובאדם נוסף אותו הוא לא הכיר עולים לכיוון דירתו. את נאשם 2 הוא הכיר כמי שהביא את רכבו לתיקון במוסך. הם הקישו בדלת והוא פתח להם ושאל למטרת בואם. הנאשם היה נראה לו מפוחד ואמר לו שיוציא מהר את הסחורה הנמצאת ברשותו. עוד ציין הנאשם לפניו כי האנשים שעמו חטפו אדם בשם חאמד סלוואדי והם דורשים ממנו את הסחורה. הוא השיב להם כי אינו יודע על מה מדובר ובתגובה נאשם 2 שלף אקדח, כיוון אותו לראשו והזהיר אותו שאם הוא ידבר עוד הוא יירה בו. הנאשם החל לערוך חיפוש בבית תוך הריסת חלק ממתקניו ומכשירי חשמל שונים אותם תפס וזרק לרצפה. במשך כל זמן החיפוש שערך הנאשם, איים עליו נאשם 2 באקדח שכיוון לראשו. בשלב מסוים הנאשם בעט בבטנו, ובתגובה הוא צעק על מנת שמשפחתו תשמע ותחוש לעזרתו. או אז, נאשם 2 הכה אותו בראשו באמצעות האקדח ולאחר שהסתובב לאחור למקום בו עמדו הנאשם והאדם השלישי, הוא קיבל מהנאשם או מהאדם השלישי שהיה עמם מכה נוספת מעל עינו. בשלב זה נמלטו השלושה מהדירה והוא הצליח לראות מהחלון שהם נכנסים לשני כלי רכב, שאת אחד מהם בצבע אדום הוא זיהה כרכב השייך לנאשם 3, שהיה חבר של הנאשם ושטופל במוסך. הוא פונה לבית החולים שם נתפרו לו ארבעה תפרים בראש והחתך ליד עינו הודבק. בשלב מאוחר יותר הוא החל לקבל איומים בטלפון מהנאשם ומנאשם 3 שהזהירו אותו כי יירו בו ובאביו אם הוא לא ימשוך את התלונה שהגיש במשטרה על האירוע. הוא הסביר כי הסחורה אליה התכוונו הנאשמים הייתה סמים, ולשאלה כיצד ידע זאת, הסביר כי הדבר ידוע שהנאשמים עוסקים בסחר בסמים. 5. בחקירתו הנגדית נשאל המתלונן מדוע בהודעתו במשטרה אמר לחוקר כי האירוע היה סמוך לשעה 2:30 בלילה בעוד שבעדותו בבית המשפט טען כי האירוע היה בסמוך לחצות, והוא השיב כי למרות האמור בהודעה הוא אמר לחוקר שהאירוע היה סמוך לחצות. הוא הופנה גם לגיליון השחרור שלו מבית החולים (ת/6) ממנו עלה כי הוא הגיע לבית החולים בשעה 01:57 ושוחרר בשעה 02:45, ולהודעתו במשטרה (ת/7) ממנה עלה כי הוא מסר את התלונה בשעה 03:40, ונשאל על מעשיו במשך שעה זו שחלפה משעת שחרורו מבית החולים ועד להגעתו לתחנת המשטרה. הוא אמנם לא זכר אם פנה מבית החולים ישירות למשטרה להגשת התלונה או שעבר דרך ביתו, אך הכחיש כי באותו חלון הזמנים היה מי שהדריך אותו מה לספר במשטרה. עוד ציין כי הנאשמים פנו לאביו באמצעות אדם בשם אבו מוסא מוחמד עלי ואדם נוסף בשם אבו סולטן ג'וויליס שהם הציעו לשלם לו סך של 8,000 דינר ולאחר מכן הוסיפו על הצעתם עוד 7,000 דינר על מנת שהוא ימשוך את התלונה שהגיש כנגדם במשטרה. עם זאת, הוא הכחיש את הטענה כי הוא פנה אל הנאשם ודרש ממנו 50,000 ₪ כתמורה לכך שהוא יימנע מלהעיד כנגדו. אדרבה, היה זה הנאשם שהציע לו סכום זה. כל שדרש היה פיצוי בגין הפלישה לביתו, תקיפתו, ובגין הטיפולים הרפואיים לאחותו שלקתה בטראומה כתוצאה מהאירוע. בסופו של יום הוא לא קיבל כסף כלשהו מהנאשמים. הוא גם שלל את הטענה כי הנאשם פעל תחת איומי חבריו וזאת על אף שהוא הודה, כאמור, כי הנאשם היה נראה לו מפוחד בזמן האירוע. הוא גם אישר את שאמר בהודעתו במשטרה כי היה זה נאשם 2 שהורה לנאשם ולאדם הנוסף שהיה עמם שיהפכו את ביתו. עוד סיפר כי ביום האירוע הוא שהה בבית הנאשם עד כשעה לפני האירוע והם עישנו חשיש יחד עם אדם נוסף שהוא אינו זוכר את שמו. הוא גם אישר כי בשעתו היה חבר טוב של הנאשם ומשפחתו, והוא אף גר עמו בביתו למשך תקופה מסוימת. 6. מר אחמד גניים, אחיו של המתלונן, סיפר בעדותו כי ישב בביתו כשלפתע שמע צעקות מהקומה העליונה של הבניין שם מתגורר אחיו, המתלונן. הוא עלה במעלה המדרגות ובהיותו בחדר המדרגות בקומה השנייה הוא הבחין בנאשם אותו הוא מכיר מהמוסך, בנאשם 2 אותו הכיר רק בשם, ובאדם נוסף אותו לא הכיר. שלושתם היו חמושים באקדחים. נאשם 2 כיוון את האקדח שהיה בידו לכיוון ראשו והאקדחים שהיו בידי השניים האחרים היו מופנים לכיוון הרצפה. הוא הבחין בנאשמים ובאקדחים שבידיהם חרף העובדה שבחדר המדרגות לא היה אור מפני שהם היו קרובים אליו. הוא רדף אחר השלושה וראה אותם נכנסים לרכב בצבע אדום בו המתין להם נהג. כשחזר לדירת אחיו, ראה אותו שרוע על הרצפה מדמם מראשו. בחקירתו הנגדית הוא הופנה להודעתו במשטרה בה ציין כי פגש בנאשמים 1 ו-2 ובאדם הנוסף בתוך דירת אחיו וזאת לעומת עדותו בבית המשפט בה טען כי ראה את הנאשמים בחדר המדרגות, והוא השיב כי למעשה הוא ראה אותם ליד דלת הדירה. הוא הודה כי גרם נזק לרכבו של אבי הנאשם בנוכחות המתלונן לאחר שמשפחתו של הנאשם לא הגיעה למעמד הסולחה שנקבע. 7. מר פרוך סולימאן חמיו של המתלונן סיפר בעדותו כי אחותו של המתלונן התקשרה אליו בליל האירוע והזעיקה אותו על מנת שיסיע את המתלונן לבית החולים בשל פציעתו. כשהגיע לבית המתלונן הבחין בדם על גבי המדרגות, אך המתלונן כבר לא היה שם מאחר ופונה לבית החולים על ידי אחרים. הוא המתין במקום עד שהמתלונן חזר, ושמע ממנו על כך ששלושה אנשים הכו אותו בראשו באמצעות עצם מתכתי או אקדח וערכו חיפוש בבית. הוא הזכיר את הנאשם כאחד האנשים שהיו שותפים בהכאתו. לשאלתו מדוע נהגו כך כלפיו, השיב לו המתלונן כי הם חשדו בו שהוא נטל מהם סמים. 8. גב' יוליה שנדרה, אשת הנאשם, סיפרה בעדותה כי באותה תקופה הגיעו אנשים לבעלה ודיברו עימו בשפה הערבית שאינה מוכרת לה ושאלו על מיקומו של המתלונן. מעבר לכך היא לא ידעה דבר אודות תוכן אותה שיחה. עם זאת היא ציינה כי לבעלה לא היה סכסוך עם אף אדם. לדבריה עוד, באותה תקופה היא טרם דיברה עברית אלא רוסית בלבד. 9. בחקירתה הנגדית ציינה הגב' שנדרה כי הגיעה לחקירה במשטרה לבקשת המשטרה והובטח לה כי לאחר חקירתה בעלה ישוחרר מהמעצר בו היה נתון והיא תוכל לשוב עימו לביתם. היא לא ידעה אלו דברים שתאמר יועילו לבעלה ואלו לא ולכן פחדה לענות על השאלות שנשאלה וניסתה להתחמק ממתן תשובות. מסיבה זאת גם, משנשאלה האם היה מי שאיים על בתה היא השיבה בשלילה משום שחששה לשלום בתה. זאת על אף שהדבר היה נכון, וביום האירוע סמוך לחצות הלילה הגיעו אנשים לביתה ודרשו מהנאשם שייקח אותם אל ביתו של המתלונן, ומשסרב הם איימו באקדח אותו הפנו לראשה של בתם. 10. לטענתה עוד, החוקר רשם דברים במחשב מבלי לשאול אותה דבר. היא אפילו לא טרחה להסתכל לו בפנים וציינה כי הוא צחק עליה. היא גם חתמה על ההודעה מבלי לדעת מה נרשם בה וזאת אך בשל בקשת החוקר ולאחר שהוא הראה לה את שמה ותעודת הזהות שלה מופיעים בה. היא הכחישה כי אמרה לחוקר כי שמעה את שיחה של הנאשם עם חבריו בה הוזכרו סמים, למרות שהודעתה הוקראה לפניה על דוכן העדים. כך גם שללה כי אמרה לחוקר שלא הגיעו אנשים לביתם ואיימו על בתה באמצעות אקדח. כן הכחישה כי אמרה לחוקר כי היא מכירה חבר טוב של בעלה בשם עיסא. בנסיבות אלו, הוכרזה הגב' שנדרה כעדה עוינת. 11. משכך ובשל הכחשותיה של הגב' שנדרה באשר למה שמסרה בהודעתה במשטרה, זומן למתן עדות השוטר עודה אדיב שגבה את ההודעה. הוא סיפר כי לאור גרסת הנאשם כי אוים על ידי אנשים שהגיעו לביתו מצוידים באקדח ודרשו ממנו תוך איום בפגיעה בבתו להתלוות אליהם לביתו של המתלונן, הוא זימן את אשת הנאשם שנכחה בבית בעת האירוע לחקירה. החקירה התנהלה בשפה העברית ונרשמה בשפה זו. לדבריו, גם בשיחת הטלפון בה זומנה האישה לחקירה הוא דיבר עימה בעברית, ולפני החקירה משסירבה לדבר ערבית, כמו גם להצעתו כי תחקר ברוסית, שפת אימהּ, הוא חקר אותה בעברית לפי בקשתה, והיא אכן דיברה עברית ברמה מצוינת. לטענתו, לוּ היה מבחין בקושי כלשהו בהבנת השפה, הוא היה מביא חוקר הבקי בשפה הרוסית שימשיך בחקירה. הוא שלל מכל וכל את טענתה של הגב' שנדרה כי הוא רשם בהודעתה דברים מבלי לשאול אותה וציין כי היא חתמה על ההודעה רק לאחר שקראה אותה. כן הכחיש את טענתה כי הובטח לה שאם תתייצב לחקירה, בעלה ישוחרר ממעצר. לטענתו עוד, כאשר שאלהּ אודות האנשים שהגיעו לביתה ואיימו על בתה באמצעות אקדח, היא הוכתה בהלם כדבריו, ותמהה בפניו מניין הוא לוקח דברים מעין אלו. לסיכום אפוא, היא מסרה את גרסתה מרצון חופשי והוא לא התרשם כי הייתה מפוחדת וציין כי לוּ היה שם לכך לב, היה מציין זאת כהערת חוקר בגוף ההודעה. 12. בחקירתו הנגדית נדרש השוטר לפער של חודש וחצי מאז קרות האירוע ביום 27.04.07 ועד לחקירתו של הנאשם ביום 5.06.07. הוא הסביר כי מתלונתו של המתלונן עלה כי הנאשמים האחרים חטפו תושב שטחים בשם חמאד (הוא חמאד סלוואדי שהוזכר בעדותו של המתלונן) לאזור יריחו, ושחררו אותו רק לאחר שהכו אותו. מאחר והם ראו בחלק זה של תלונת המתלונן אירוע משמעותי וחמור יותר מחלקה של התלונה שהתייחס למפורט בכתב האישום, הם התמקדו בו, אך נתקלו בסירוב של חמאד להגיע לחקירה ולכן החקירה התעכבה. הוא לא ראה כל בעיה בכך, שחרף תלונתו של המתלונן אודות איומים על חייו בנשק והכאתו באמצעות נשק, הוזמן הנאשם לחקירה רק בחלוף חודש ועשרה ימים (כך!). עוד במסגרת חקירתו הנגדית, תחילה טען השוטר כי הנאשם נחקר לאחר שנעצר בעקבות צו מעצר שהוצא כנגדו, ואולם בסופו של דבר משלא נמצא דו"ח פעולה אודות המעצר, הוא הודה כי ייתכן שהנאשם הגיע מיוזמתו למשטרה להגיש תלונה כנגד המתלונן ואחיו שהזיקו את רכב אביו וירו אל עבר ביתו, ואז הוא נעצר על ידם. גם לא היה לו הסבר מדוע חרף תשובתו החיובית של הנאשם להצעתם שייבדק בפוליגרף, בסופו של יום לא בוצעה לו בדיקה שכזו. הוא גם לא ראה צורך לערוך עימות בין הנאשם ואשתו חרף הסתירה בגרסותיהם. גם גרסתו של המתלונן כי האנשים שהגיעו לביתו ואיימו עליו הפכו את ביתו לא נבדקה על ידי המשטרה, זאת לדבריו משום שהם אינם יכולים להיכנס למקום מגוריו של המתלונן בשועפט ללא ליווי צבאי. מטעם זה גם לא נעשתה בדיקת טביעות אצבע בבית המתלונן. באשר לקליע שהוגש לו על ידי המתלונן במהלך חקירתו של המתלונן ביום 23.05.07 (ת/8) שלטענת המתלונן נפל מאקדחו של נאשם 2, הוא ציין כי הקליע הועבר למעבדה אך לא נתקבלו כל תשובות מפני שלא היה מדובר בקליע אלא בכדור שלם שלא נעשה בו שימוש. עם זאת לא היה בידו הסבר מדוע לא שאל את המתלונן מדוע ראה לנכון להביא לו את הכדור רק בחלוף 23 ימים מהאירוע. גרסת הנאשם 13. הנאשם סיפר בעדותו כי במהלך ליל האירוע הגיעו לביתו שני אנשים וביקשו לדבר עם המתלונן. הם פנו אליו מפני שהמתלונן עבד במוסך שבבעלותו וביקשו ממנו לקחת אותם לביתו כשטענתם הייתה שהמתלונן לקח מהם "סחורה". הם סרבו להצעתו כי הוא ייקח אותם לבית המתלונן בשעות הבוקר, ואחד מהם נטל את בִּתו, ואיים כי יירה בה אם הוא לא יתלווה אליהם לבית המתלונן לאלתר. מרוב פחד כי יוציאו לפועל את איומיהם, הלך הנאשם עם האנשים לבית המתלונן. כשהגיע למקום, הוא קרא למתלונן מהרחוב וזה הזמין אותו לעלות לביתו יחד עם מלוויו שהיו מוכרים למתלונן. כשעלו לביתו, דיבר המתלונן עם שני האנשים אודות סחורה מסוימת, כשהוא הבין שהם מתכוונים לסמים. בשלב מסוים, המתלונן החל לצעוק וקרא לעזרת שכניו ואחיו. הוא הציע לו לסגור את העניין אך המתלונן סרב. או אז, הוא עזב את המקום ושב לביתו. לדבריו, הוא לא עזב מיד לאחר שהביא את האנשים לבית המתלונן משום שסבר שבשל היכרותו עם המתלונן, לו עזר בעבר גם להתחתן, הוא יצליח להביא לסיום הסכסוך שבין המתלונן ובין האנשים שהגיעו עימו אליו וכאמור. הוא הסביר שלא התלונן במשטרה כנגד האנשים שאיימו עליו משום שפחד מהם, מאחר שהם איימו עליו שאם ידבר על שארע הם יפגעו בפרנסתו. לאחר האירוע הגיע אליו המתלונן ודרש ממנו תשלום בסך של 50,000 ₪ בשל כך שהוא הביא את האנשים לביתו, אך הוא סרב. בחלוף מספר ימים הגיע אליו גם חברו של המתלונן, אדם בשם חמדאן וביקש לעשות סולחה. לכך הוא נענה והגיע לביתו של חמדאן שם פגש במתלונן. במפגש זה אמר לו המתלונן שהוא יצביע בפניו על הסמים כדי שהוא יעבירם לאותם אנשים שהיו בביתו, אך לכך הוא סרב. בתגובה, המתלונן ואחיו שברו את חלונות רכבו של אביו ורצו להכותו באמצעות צינורות. אחיו של המתלונן גם ירה אל עבר ביתו והוא העביר את הקליעים למשטרה. באופן מפתיע הוא מצא דווקא את עצמו כחשוד. על יחסיו עם המתלונן עובר לאירוע סיפר כי הם היו יחסים טובים, הוא נטל עליו אחריות מאחר שהיה מעורב בעבירות של גניבה וסמים, סידר לו עבודה במוסך שלו וסייע בידו להתחתן. את המניע של המתלונן לטפול עליו אשמת שווא תלה בכך שהמתלונן אכן גנב סחורה בשווי של 120,000 ₪ והוא חשב לקבל חלק מהכסף כדי להשיב לאותם אנשים שרדפו אותו על ידי שיסחט זאת ממנו. הוא נדרש גם לשפה בה מדברת אשתו והוא טען שבזמן האירוע השליטה שלה בעברית לא הייתה טובה, ואפילו כיום שהיא שולטת בשפה העברית כשפת דיבור, אין היא יודעת לקרוא ולוּ מילה אחת בעברית, ולכתוב היא אינה יודעת אפילו את שמה. 14. בחקירתו הנגדית שב הנאשם ונדרש לשאלה מדוע הצטרף לאנשים והובילם אל בית המתלונן ולא הסתפק בהפנייתם אליו. תשובתו הייתה כי במחנה שועפט הבתים בנויים צמודים אחד לשני ולא ניתן היה להסביר להם היכן מקום מגוריו של המתלונן מבלי להראות להם פיזית את הבית. הוא אכן אישר כי היה זה הוא שפנה אל המתלונן תחילה וביקש ממנו את הסחורה שגנב מהאנשים, אך זאת מבלי שידע במה מדובר ולאחר שתודרך על כך בדרך. לטענתם עוד, הוא היה זה שדיבר תחילה גם המתלונן משום שהאנשים רצו שהוא יוציא את המתלונן מחוץ לביתו ולכן ביקש ממנו לבוא עימו כדי לסגור את העניין. רק לאחר מכן משהאנשים עצמם דיברו עם המתלונן הוא הבין כי ה"סחורה" עליה דיברו היא סמים. כשהופנה להודעתו במשטרה מיום 5.06.07 (ת/1) בה סיפר כי כאשר המתלונן פתח בפניו את הדלת הוא אמר לו "יש שני אנשים מה עשית להם הם טוענים שגנבת להם סמים בוא נפתור את הבעיה", הוא הכחיש תחילה כי השתמש במילה "סמים" וטען כי אמר "סחורה", אולם לאחר מכן הודה כי ייתכן והוא טועה וכבר בדרך נודע לו מפי האנשים שמדובר בסמים. בהמשך הסביר גם כי בשעת מעשה אמר "סחורה", אולם כשנחקר במשטרה בחלוף כחודשיים לאחר האירוע כל הכפר כבר ידע כי היה מדובר בסמים ולכן ייתכן והוא השתמש במילה "סמים". לדבריו הוא אינו יכול לזכור עניין זה במדויק כיוון שמדובר באירוע מלפני כשלוש שנים בו היה נתון תחת איום ופחד. הוא הכחיש את טענת אחיו של המתלונן כי הוא יצא אחרון מבית המתלונן והתעקש על כך שהוא יצא תחילה ורק לאחר מכן עזבו שני האנשים עמם הגיע אל הבית. לדבריו, אשתו הבחינה באנשים נכנסים לבית אך לא ראתה אותם מאיימים על הילדה מפני שהאנשים דרשו ממנה לעזוב לחדר אחר. עם זאת הוא אישר כי מה שאמר במשטרה הוא נכון ואם נרשם מפיו שהיא הבחינה באיומים, אז כך אכן היה. הוא נדרש גם להיכרותו עם נאשם 2 והכחיש כל קשר עימו, וטען כי כלל לא שמע עליו. הוא מכיר אמנם אדם בשם "עיסא" (כשמו של נאשם 2) אך שם משפחתו של אותו עיסא המוכר לו הוא "סעו" ולא "עמרו" כשם משפחתו של נאשם 2. בהמשך לכך הכחיש את טענת ב"כ המאשימה שהוא טען בהודעתו במשטרה כי אינו מכיר אדם בשם "עיסא סעו", והוא הפנה להודעתו במשטרה מיום 5.06.07 (ת/1) ומיום 7.06.07 (ת/2) בהן ציין מפורשות כי הוא מכיר את עיסא שעובד בחברת אוטובוסים. כשנדרש לכך שאשתו העידה כי הוא כן מכיר את נאשם 2, השיב כי אשתו אינה בקיאה בשמות משפחה ערביים והיא התכוונה ככל הנראה להיכרותו עם עיסא סעו. כשהופנה להודעתה של הגב' אבתיסאם ג'אבר, אשת נאשם 3, מיום 28.08.07 (ת/5) בה ציינה בין היתר כי הנאשם היה מגיע פעמים רבות לביתם יחד עם נאשם 2, הוא טען כי היא משקרת. כן הכחיש את טענתה כי הוא מעורב בעסקי סמים. לדבריו, הוא סרב להצעת המשטרה לעריכת עימות בינו ובין המתלונן משום שהמשטרה נתנה אימון מלא בגרסת המתלונן ומשכך לא היה תועלת בקיום העימות. לשלמות התמונה יצוין כי בשתי ההודעות שמסר הנאשם במשטרה ביום 5.06.07 (ת/1) וביום 7.06.07 (ת/2) הוא מסר גרסה דומה לזו שמסר על דוכן העדים. טענות הצדדים 15. ב"כ המאשימה טענה בסיכומיה כי אין לקבל את טענת הנאשם כי פעל תחת איום ויש להרשיעו בדינו. היא ביקשה להעדיף את עדויות המתלונן ואחיו אשר עיקרי עדויותיהם לא הוכחשו על ידי הנאשם, שכן ניכר מתוך עדויות אלו כי הם לא הגזימו בתיאוריהם ולא בדו את הדברים מלבם. לשניהם אין אינטרס להעליל על הנאשם ולטפול עליו האשמות שווא. היא אכן הצביעה על מספר שינויים בין העדויות של המתלונן ואחיו, אך לטענתה אין בשינויים אלו כדי לגרוע ממהימנותם אלא אך ללמד כי הם לא פעלו במטרה לתאם ביניהם את העדויות. כך, למשל, המתלונן העיד כי הבחין באקדח אחד בלבד שנישא על ידי נאשם 2, בעוד שאחיו העיד כי הבחין בשלושה אקדחים שהיה בידי כל אחד מהחבורה שהגיע לבית המתלונן. לטענתה עוד, גם לא נמצאו סתירות בין עדותו של המתלונן בבית המשפט לבין ההודעה שמסר במשטרה. היא הוסיפה כי אם הייתה בכוונת אחי המתלונן להשחיר את פני הנאשם דווקא, הוא היה מספר כי הנאשם היה זה שאיים עליו בחדר המדרגות ולא נאשם 2 כפי שסיפר בעדותו. מכאן נתבקשה המסקנה כי אחי המתלונן נטול אינטרסים ולא ביקש להטיל דופי בנאשם מעבר למה שראו עיניו. מה גם שהוא לא התכחש לעובדה שהוא שבר את שמשות רכבו של אבי הנאשם. לכן לדבריה, יש לקבל את גרסת המתלונן שלא התרשם שהנאשם היה מאוים ולא הבחין כי מי מבין השניים האחרים שהיו עימו איימו עליו. גם עדותו של אחי המתלונן, לפיה הנאשם היה האחרון מבין השלושה לצאת מדירת המתלונן מפריכה את טענת הנאשם שהוא ברח מהמקום בעוד השניים האחרים שאיימו עליו נשארו במקום. 16. ב"כ המאשימה גם ביקשה לקבל את גרסתה של אשת הנאשם בהודעתה משטרה המפריכה את גרסת הנאשם כי היה נתון תחת איום, לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ולהעדיפה על פני עדותה בבית המשפט. לטענתה יש לדחות את כל טענותיה של אשת הנאשם אודות דרך חקירתה במשטרה, הן באשר לשפת גביית ההודעה, הן באשר לאי רישום מדויק של הדברים שאמרה, הן באשר לטענה כי חתמה על ההודעה בהתאם להוראות החוקר מבלי שהבינה את תוכנה, הן באשר לטענה כי מסרה את ההודעה בשל הבטחה כי בעלה ישוחרר ממעצר, והן באשר לטענה כי הדברים שנאמרו במשטרה נאמרו מתוך פחד וכי היא התחמקה ממתן תשובות. לא זו בלבד שחוקר המשטרה שגבה את ההודעה שלל בעדותו את כל טענותיה והבהיר כי היא מסרה את הודעתה מרצונה החופשי והיא הבינה את השפה בה נחקרה, אלא שטענותיה אינן מתקבלות על הדעת. מה גם שעדותה בבית המשפט הייתה רצופת סתירות, כשפעם טענה כי שללה במשטרה את הטענה שבִּתה אוימה מתוך חשש לחיי בני משפחתה, ופעם הכחישה כי נשאלה אם היה איום על חיי הילדה. היא גם סתרה את עצמה בכך שמחד טענה שגובֶה ההודעה רשם את הודעתה מבלי ששאל אותה כלל ומאידך טענה שהיא נשאלה שאלות אך היא התחמקה ממתן תשובות. ברם, עיון בהודעה מלמד כי היא דווקא ענתה תשובות לכל השאלות ולא ניסתה להתחמק. בנסיבות אלו בהן ברור כי היא שיקרה בבית המשפט, יש להעדיף את גרסתה במשטרה בה שללה את טענת הנאשם כי האנשים שבאו לביתם איימו באמצעות אקדח שהפנו אל עבר בתם. מה גם, שחזרתה מהודעתה במשטרת מובנת בשל רצונה שלא לסבך את בעלה בפלילים. במסגרת זו היא הפנתה להודעותיו של הנאשם במשטרה בהן טען כי אשתו נכחה בכל הזמן בו אוים בביתו על ידי שני האנשים. בעוד שבבית המשפט טען הנאשם שאשתו הוכנסה לאחד מחדרי הדירה על ידי האנשים ולפיכך לא נכחה בשעה שהם כיוונו את האקדח לכיוון בתו ואיימו עליו. 17. על כל אלו הוסיפה ב"כ המאשימה כי גרסת הנאשם כי פעל תחת איום מופרכת על פניה ואינה עולה בקנה אחד עם התנהגותו. היא הצביעה על כך שלטענת הנאשם, שני האנשים שאיימו עליו ידעו שהמתלונן שכיר שלו ובנסיבות אלו לא היה כל צורך שהם יגיעו לביתו של הנאשם בלילה ויטריחו אותו לבית המתלונן. בוודאי לא היה צורך שהנאשם יתלווה אליהם והוא יכול היה לספק את רצונם על ידי הכוונתם לבית המתלונן. בוודאי שלא היה צורך שהוא יעלה עמם לבית המתלונן. טענת הנאשם כי הובל אל תוך בית המתלונן על ידי האנשים תחת איומי אקדח גם אינה עולה בקנה אחד עם עדותו בחקירתו הראשית כי הוא קרא למתלונן לרדת למטה אך המתלונן סרב. מה גם שגרסה זו היא גרסה כבושה, ולוּ היה הנאשם מאוים, הוא לא היה הראשון שיפנה למתלונן. הנאשם גם לא סיפק הסבר כיצד בסופו של דבר הוא לא חש לאיומים ושב לביתו מרחק של 15 דקות ברגל. גם הטענה כי שני האנשים שאיימו עליו שהו בביתו כעשרים-שלושים דקות לפני היציאה אל עבר ביתו של המתלונן גם היא משוללת הגיון. הגרסאות השונות של הנאשם במשטרה ובבית המשפט אודות השלב בו ידע לראשונה כי הטענה כלפי המתלונן אודות סחורה שגנב התייחסה לסמים מלמדות גם הן על חוסר אמינותו. וכך גם העובדה שהנאשם לא התלונן במשטרה כנגד אותם אנשים שאיימו עליו ועל חיי בתו, כשמאידך הוא הגיע להתלונן כנגד המתלונן ואחיו בטענה שירו על בית אביו ושברו את חלונות רכבו של אביו, מלמדת גם היא כי אין אמת בטענותיו כי אוים. זאת ועוד, גרסתו של הנאשם כי נותר בבית המתלונן כעשר דקות גם לאחר שפסקו האיומים כנגדו וזאת מתוך דאגה למתלונן שמא האנשים עמם בא יפגעו בו, אינה מתיישבת עם העובדה שהנאשם עזב את בית המתלונן ברגע בו המתלונן צעק לעזרה. גם המגעים להגיע לעטווה (להסכם סולחה) מלמדים על אשמתו של הנאשם, וכך גם סירובו של הנאשם לעריכת עימות על ידי המשטרה בינו לבין אשתו כמו גם בינו לבין המתלונן ואחיו. גם עדותה של אשת הנאשם אודות חברותו הטובה עם אדם בשם "עיסא" מלמדת על חוסר אמינותו שעה שהכחיש בהודעתו במשטרה היכרות עם נאשם 2 העונה לשם עיסא עמרו. גם מהודעתה של הגב' אלתסאם ג'אבר, אשת נאשם 3 (ת/5) עולה כי הנאשם ונאשם 2 הגיעו לא פעם ביחד לביתה ושוחחו עם בעלה. מכן גם נשללת טענת הנאשם כי אוים על ידי שני אנשים שלא הייתה לו היכרות מוקדמת איתם. 18. מנגד הצביע ב"כ הנאשם על כך שהמתלונן עצמו ציין כבר בתחילת עדותו שהנאשם נראה מפוחד שעה שהגיע לביתו, והוא שב על כך גם במהלך חקירתו הנגדית. המתלונן גם סיפר כי נאשם 2 נתן הוראות לשניים האחרים שהיו עמו בשעה שהוא החזיק אקדח בידיו. הוא ביקש לא לתת אימון בעדויות המתלונן ואחיו אשר הוכיחו שהם בעלי אינטרס כשפנו לנאשם בדרישה לקבלת כסף במסגרת העטווה, ולבסוף גם ניסו לתקוף אותו, ואחי המתלונן אף ניפץ את חלונות רכבו של אביו. מה גם, שגרסתו של המתלונן הייתה גם מלאה אי דיוקים, הן באשר לשעת האירוע, הן באשר לשימוש הנאשם בסמים, והן באשר למגעים לקיום העטווה. המתלונן גם שינה את גרסתו לחובת הנאשם לאחר שחלף זמן ממסירת גרסתו הראשונה ולאחר שנועץ עם בני משפחתו וניסיונותיו לגבות כסף מהנאשם במסגרת עטווה כשלו. מנגד, עדותו של הנאשם הייתה מדויקת ולא נמצאו בה סתירות כלשהן מלבד דקויות קלות, שהן פועל יוצא מהלחץ בו היה נתון בזמן האירוע. פשיטא גם שאין לקבל את עדות אשת נאשם 3 על היכרותו של הנאשם עם שני הנאשמים האחרים ומעורבותו בסמים, ולוּ משום שמדובר בעדות שמיעה. הוא ציין כי לוּ הנאשם עשה יד אחת עם שני האנשים הנוספים, לא היה להם כל צורך להיכנס למחנה פליטים שועפט בשעת לילה ולהעמיד עצמם בסכנה, כאשר הם יכלו בנקל לטמון למתלונן פח במקום עבודתו אצל הנאשם. אין גם כל ממש בטענה אודות פניית הנאשם למשטרה רק בשלב מאוחר ולא בסמוך לאירוע בו אוים לפי טענתו, שכן הוא לא ראה צורך לערב את המשטרה כל עוד לא נשקפה לו סכנה ממשית בדמות פגיעה ברכב של אביו והירי לעבר ביתו. בכל מקרה אין די בראיות שהוצגו בפני בית המשפט כדי להרשיע את הנאשם בעבירה של נשיאת נשק שלא כדין, שכן לא זו בלבד שלא הוכח שהנאשם עצמו אחז בנשק, אלא ייתכן וגם לפי גרסת המאשימה היה מדובר בנשק צעצוע. כן טען כי משהוכה המתלונן והאיום כלפיו בא לידי מימוש בתקיפה אין מקום להאשים בעבירת איומים שנבלעה בעבירת התקיפה. 19. ב"כ הנאשם הוסיף כי בחקירת האירוע על ידי המשטרה היו מחדלים רבים שדי בהם כשלעצמם כדי לזכות את הנאשם בדינו. ראשית, העובדה שהמשטרה לא תרה אחר טביעות אצבעות בבית המתלונן, כשגרסת המתלונן בתלונתו במשטרה הייתה כי מבין השלושה היה זה דווקא הנאשם שערך חיפוש בבית וגרם תוך כדי כך לשבירת ארון. המשטרה כלל לא ראתה לנכון להגיע לזירה ולצלם אותה או לכל הפחות לבדוק האם יש ממש בטענות המתלונן כי הנאשמים הותירו הרס בביתו. גם לא נבדקו טביעות אצבע על כדור האקדח שנמסר למשטרה על ידי המתלונן. שנית, חרף הסכמתו של הנאשם, לא נערכה לו בדיקת פוליגרף. שלישית, ביום הראשון של החקירה, לא נערך עימות בין הנאשם ואשתו על אף ששניהם נכחו באותה שעה בתחנת המשטרה. במסגרת זו נטען כי אין לבוא חשבון עם הנאשם על כך שבחלוף שלושה ימי חקירה סרב לעימות. רביעית, הנאשם כלל לא זומן לחקירה, ורק כשהגיע מיוזמתו, בחלוף למעלה מחודש מהאירוע, לשם הגשת תלונה על אירוע ירי וחבלה ברכוש אביו, הוא נחקר ונעצר. תשובות החוקר בעניין זה לא הניחו את הדעת והן היו מתחמקות כשחלקן, כמו למשל אודות השלב בו ביקשו לעצור את הנאשם, התבררו כלא נכונות. על כל אלו הוסיף, כי יש לזכות את הנאשם בשל הגנה מן הצדק מפני שהראיות כנגד הנאשם הן אותן ראיות שעומדות כנגד נאשם 3 וכתב האישום כנגד נאשם 3 נמחק. 20. בתשובה לטענותיו האחרות של ב"כ הנאשם, ב"כ המאשימה טענה שיש לדחות את טענות ההגנה אודות מחדלי חקירה של המשטרה. היא ציינה כי העימותים בין הנאשם לבין עדים אחרים לא נערכו בשל סירובו של הנאשם דווקא. בעניין הטענה להגנה מן הצדק היא טענה כי אין מקום להשוות בין נאשם 3 לנאשם, שכן המתלונן לא הצליח לזהות את נאשם 3 ובעימות שנערך ביניהם ציין המתלונן כי נאשם 3 לא היה בין אלו שהגיעו לביתו במהלך האירוע. הערכת העדויות ודיון 21. למעשה אפוא, זולת חלקו של הנאשם באיומים כלפי המתלונן, לא הייתה מחלוקת אודות התרחשות האירוע המתואר בכתב האישום. הנאשם לא הכחיש כי נכח בבית המתלונן יחד עם שניים נוספים וכי מי מהשלושה איים על המתלונן. אכן הנאשם הכחיש חלק מהפרטים מתוך מכלול האירוע שיוחסו לו, אולם המחלוקת הייתה בעיקרה סביב טענת הנאשם כי הוא עצמו פעל תחת איומים של השניים האחרים אשר הכריחו אותו לקחתם אל בית המתלונן ולפעול עימם בצוותא להשבת הסמים שלטענתם נלקחו מהם על ידי המתלונן. טענת הנאשם הייתה אפוא, כי בנסיבות העניין לאחריותו הפלילית קיים סייג הכורח הקבוע בסעיף 34יב לחוק העונשין, התשל"ז-1977. משכך, בהתאם להוראות סעיף 34כב(ב) לחוק, נטל הראייה לסתירת החזקה כי מעשהו נעשה בתנאים בהם קיים הסייג רובץ לפתחו שלו, אך בד בבד די לו כי יעורר ספק סביר לקיומו של הסייג על מנת שיזוכה בדינו. 22. עיון במכלול העדויות אכן מעלה ספק של ממש בגרסת המאשימה ושמא יש אמת בגרסת הנאשם כי הוא לא נטל חלק במזימה שנרקחה על ידי האחרים, אלא אך היה שותף לאירוע בעל כורחו. גם ללא הטלת דופי בעדותו של המתלונן, אין בעדותו כדי ללמד דבר אודות עיקר טענת ההגנה של הנאשם, שכן האירועים שאירעו בבית המתלונן לא עומדים בבסיס הגנתו, כאמור. יתר על כן, המתלונן עצמו העיד, הן בחקירתו הראשית והן בחקירתו הנגדית, כי הבחין בנאשם כשהוא מפוחד ובנאשם 2 המחלק הוראות לשני האנשים שהיו עימו, בכללם הנאשם. עדות זו עומדת לימינו של הנאשם. זאת ועוד. אין מחלוקת כי בין הנאשם והמתלונן שררו יחסי חברות טובים עד האירוע כשהנאשם העסיק את המתלונן במוסך, ולפי עדותו של המתלונן עצמו הוא אף התגורר עם הנאשם בביתו. נסיבות אלו בצירוף עדותו של המתלונן בחקירתו הנגדית כי הוא שהה בבית הנאשם עד לשעה לפני האירוע כשהם מעשנים יחד חשיש, מעוררות קושי של ממש לקבל את הגרסה כי בתוך שעה הפך הנאשם את עורו וחבר יחד עם שניים אחרים לפעול באלימות כנגד חברו הטוב, להכותו, לאיים עליו ולחבל ברכושו. דבר לא מנע ממנו לנצל את "יתרונו הביתי" ולפעול כנגד המתלונן ולדרוש את הסחורה שגנב לפי הטענה בהיותו בביתו שלו. מכלול נסיבות אלו תומך דווקא בגרסת הנאשם כי הוא הגיע לבית המתלונן בעל כורחו. 23. בד בבד, בניגוד לטענת ב"כ המאשימה, לא מצאתי השלכה ממשית על קביעת הממצאים בסתירות שנמצאו כביכול בגרסת הנאשם אודות השלב בו נודע לו כי הסחורה אותה מבקשים הנאשם מהמתלונן היא סמים. גם לא מצאתי דבר משמעותי במכלול הערותיה של ב"כ המאשימה אודות התנהגותו של הנאשם במהלך האירוע שיש בה כדי לשלול את גרסתו. הסברי הנאשם כי האנשים דרשו ממנו להתלוות עימם אל בית המתלונן סבירים ביותר, ויש גם רגליים לסברה כי הוא זה שפתח בדברים עם המתלונן דווקא מתוך היכרותו המוקדמת ורצונו לגרום למתלונן למלא את רצון האנשים מבלי שיצטרכו לפעול כלפיו באלימות. 24. באשר לעדותו של מר אחמד גניים, אחי המתלונן, כי הבחין בנאשם כשהוא האחרון מבין השלושה לצאת מדירת המתלונן, לא זו בלבד שאין בעובדה זו כדי לקעקע את גרסתו של הנאשם כי הגיע למקום תחת איומיהם של השניים האחרים, אלא שבניגוד לטענת ב"כ המאשימה איני רוחש אימון רב בעדות זו שניתנה על ידי מי שפעל במרץ לקבל סכומי כסף מהנאשם במסגרת עטווה ומשכשל פעל באלימות כנגד רכבו של אבי הנאשם ושמא (כטענת הנאשם) גם ירה אל עבר ביתו. בוודאי שאין לומר שעד זה נטול אינטרס להפליל את הנאשם. משכך, גם לא מצאתי מקום ליתן אימון בעדותו כי איש זה הבחין גם בנאשם כשהוא נושא נשק מחוץ לבית המתלונן, מקום בו המתלונן ציין כי במהלך האירוע עצמו הוא הבחין כי רק נאשם 2 אחז בנשק. 25. יש גם לא מעט היגיון בהסבר שנתן הנאשם כי פנה למשטרה רק כאשר היה נתון בסכנה ממשית לחייו, כשהמתלונן ואחיו פגעו ברכבו של אביו ולטענתו אף ירו אל עבר ביתו, ולא ראה צורך לפנות למשטרה להתלונן על האיומים על חייו שפסקו עם היענותו לרצונם, ובכך לסכן את חייו וחיי משפחתו ללא צורך. בכך, אגב יש גם כדי להסביר את התנהגותו של הנאשם שביקש להימנע במסגרת חקירתו במשטרה מלהיכנס לפרטי האירוע שהיה בביתו של המתלונן ובתוך זה להימנע מעימות עם המתלונן. הרי הנאשם הגיע למשטרה מיוזמתו להתלונן על המתלונן ואחיו שהזיקו לרכבו של אביו וחיש מהר מצא עצמו כחשוד בביצוע עבירה אחרת, כשהוא נאלץ למסור מידע אודות אירוע שלא ביקש למסור מידע אודותיו מלכתחילה, לטענתו, מחמת פחדו מהאנשים שהיו שותפים בו. בנסיבות אלו מובן מניין נבע סירובו לעריכת עימות בינו לבין המתלונן. 26. אכן, הודעתה של אשת הנאשם במשטרה במסגרתה הכחישה כי הבחינה באנשים המאיימים על בעלה או על חיי בתה, עומדת בניגוד גמור לגרסת הנאשם בהודעתו במשטרה כי אשתו הייתה עדה לאירוע זה. די נהיר גם כי אין ממש בטענותיה אודות דרך גביית הודעתה ורישומה והן נועדו אך כדי ליישב את הסתירה בין גרסתה בבית המשפט לגרסתה במשטרה. עם זאת, לא ראיתי מקום להעדיף את גרסת אשת הנאשם במשטרה על פני עדותה בבית המשפט, שכן יש רגליים לסברה כי דווקא בשל היחשפותה לאירוע האיומים, היא חששה לספר עליהם במשטרה ולהעמיד את חיי משפחתה בסכנה. בכל מקרה, גם לוּ הייתי מעדיף את עדותה במשטרה, לא מצאתי בחומר הראיות דבר לחיזוקה של אמרה זו, הנדרש לצורך הרשעה על פיה. ב"כ המאשימה גם לא טענה דבר בעניין זה ולא הצביעה על ראייה כלשהי היכולה לשמש לחיזוק ההודעה. 27. ובאשר לטענת ב"כ המאשימה כי היכרותו של הנאשם עם נאשם 2, עיסא עמרו, אותה ניסה הנאשם להכחיש, יש כדי לשלול את גרסתו. ראשית, עיון בהודעותיו של הנאשם (ת/1 מיום 5.06.07 ו-ת/2 מיום 7.06.07) מלמד כי הוא שלל היכרות עם אדם בשם "עיסא עמרו" אך אישר כי הוא מכיר אדם בשם "עיסא סעו". ייתכן גם ולנאשם חברים אחרים בשם "עיסא" שהוא לא נשאל אודותם, ובנסיבות אלו פשיטא כי עדותה של אשתו כי לבעלה חבר בשם "עיסא" אינה מלמדת דבר אודות היכרותו של הנאשם עם נאשם 2 דווקא. אכן, בהודעה שמסר הנאשם במשטרה ביום 7.06.07 (ת/2) הוא נשאל על היכרותו עם נאשם 2 והוא שלל זאת. הוא גם שלל את האפשרות כי אותו אדם שתמונתו הוצגה לפניו (תמונת נאשם 2) היה זה שאיים עליו באקדח בליל האירוע, וגרסה זו יכולה הייתה להפליל את הנאשם, מפני שקשה לסבור שהוא לא יזהה את האיש אשר איים עליו באקדח והתלווה אליו לבית המתלונן. ברם, לא זו בלבד שאין וודאות שאותו עיסא עמרו שתמונתו הוצגה לפני הנאשם הוא אותו אדם אשר הגיע לביתו של המתלונן ביחד עם הנאשם ושכנגדו הוגש כתב האישום, אלא שב"כ המאשימה לא טענה בדבר זה בסיכומיה. מה גם, שהדעת נותנת שלוּ גרסתו של הנאשם שקרית לא היה כל היגיון בהכחשת היכרות עם נאשם 2, עם אכן הוא האדם שהיה עימו בבית המתלונן. 28. חרף כל האמור נמצאו תימוכין לכך שהנאשם הכיר את נאשם 2 לפני האירוע, גם בעדותו של המתלונן וגם בהודעתה של הגב' אלתסאם ג'אבר, אשת נאשם 3, אשר הוגשה בהסכמה (ת/5). אכן, הודעה זו הוגשה תחת הסתייגות ב"כ הנאשם שכל מה שנאמר בה והוא בבחינת עדות שמיעה לא יתקבל כראייה. ברם, הגב' ג'אבר סיפרה בהודעתה מיוזמתה כשנשאלה אודות היכרותה עם הנאשם, שזה מגיע לביתה יחד עם נאשם 2. היא גם סיפרה מיוזמתה אודות מעלליהם של השניים, וכשבעלה נעצר, הנאשם ונאשם 2 ניחמו אותה שאין לה מה לדאוג. אכן תוכן שיחה זו הנה בבחינת עדות שמיעה, אך העדות אודות ההיכרות בין שני הנאשמים היא ראיה כשרה לכל דבר ועניין. יש אפוא, בגרסה זו כמו גם בגרסת המתלונן כדי לסתור את טענת הנאשם שלא הייתה לו היכרות מוקדמת עם נאשם 2. יש בכך אפוא, להטיל ספק באמינותו. ברם, אני רואה בכך ניסיון מצדו של הנאשם להרחיק עצמו מהמעשים המיוחסים לו, כשם שאני רואה, מאידך, את עדותו של המתלונן כניסיון לייחס לנאשם מעשים שהוא לא היה מעורב בהם. בכל מקרה יש בראיות אלו כדי לטעת ספק בניקיון כפיו של הנאשם, אך אין בהן כדי להרשיעו. 29. למעלה מן הצריך ייאמר כי יש צדק רב בטענת ב"כ הנאשם כי יש במחדלי המשטרה בחקירת האירוע כדי להשפיע על זיכוי הנאשם. העובדה כי המשטרה לא טרחה כלל להגיע לזירת האירוע, בו לפי טענת המתלונן, שחלקה כאמור, הובררה כנכונה, שהוא אוים באמצעות אקדח, הוכה וביתו נהרס בצורה קשה, מעוררת תהייה. גם העובדה שלא נתבקש צו מעצר כנגד הנאשם ולמעשה הוא כלל לא זומן לחקירה והוא נחקר רק כאשר הגיע מיוזמתו כדי להגיש תלונה כנגד המתלונן ואחיו, מעוררת אי נחת ויש בה כדי ללמד כי המשטרה עצמה לא נתנה אימון של ממש בגרסת המתלונן. הטענה כי המשטרה ראתה עדיפות בחקירת הסיפור שנשמע מפי המתלונן אודות חטיפתו של אדם בשם אחמד על ידי שלושת האנשים שהיו בביתו, לא זו בלבד שמלבד אזכור עניין זה בהודעתו של המתלונן לא הובאה כל ראייה כי המשטרה אכן ייחסה חשיבות לסיפור זה, אלא שאין בכך כדי לאיין ולוּ במקצת את סימני השאלה אודות דרך פעולתה של המשטרה. טענות המשטרה, כפי שהועלו בבית המשפט על ידי השוטר אדיב בחקירתו הנגדית כי כניסה למחנה הפליטים שועפט לצורך ביצוע חקירה דורשת ליווי צבאי ואישורים מתאימים והם לא ביקשו אישורים כאלו במקרה זה, יכולה להיות טענה נכונה ומחויבת המציאות. אולם על המשטרה להביא בחשבון כי אי ביצוע פעולות חקירה מתבקשות נוכח תלונה על ביצוע עבירה חמורה, עלולות לפגוע בסופו של יום ביכולתו של מי שיואשם בביצוע אותה עבירה להתגונן כראוי. בית המשפט ציין לא פעם כי "מטרת החקירה המשטרתית אינה מציאת ראיות להרשעתו של החשוד אלא מציאת ראיות לחשיפת האמת, בין אם אמת זו עשויה להוביל לזיכויו של חשוד, ובין אם היא עשויה להוביל להרשעתו" (ע"פ 721/80 תורגמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(2) 466). המשטרה היא זו שמוטלת עליה המלאכה להגיע לחקר האמת בתלונות המוגשות אליה וביכולתה לפעול לאיסוף ראיות לאישוש התלונה או להפרכתה. מטבעם של דברים, מלאכת איסוף ראיות זו אינה יכולה להתבצע על ידי מי שבסופו של יום יואשם בביצוע אותה עבירה. לכן, כל אימת שבמסגרת הליך חקירה תקין בו נסיבות החקירה חייבו ביצוע פעולות מסוימות על ידי הרשות החוקרת והיא לא ביצעה אותן ולא הניחה הסבר מניח את הדעת לאי ביצוען, יש להניח את ההנחה העובדתית הטובה ביותר לנאשם, היינו, שאילו בוצעו הבדיקות כדוגמת בדיקת טביעות אצבע במקרה זה, היו תוצאותיהן מלמדות על חפותו (ראה ת"פ (מחוזי, י-ם) 2029/06 מדינת ישראל נ' ראובנס, פורסם במאגרים [19.03.07]; יעקב קדמי על הראיות, מהדורת תשס"ד, חלק שלישי, עמ' 1589). במקרה זה הדעת נותנת גם כי לוּ בוצעו הפעולות המתבקשות היה הנאשם יכול להוכיח ביתר קלות את גרסתו, ומשלא נעשו - הגנתו קופחה. אכן ההלכה היא כי אי מציאת טביעות אצבע בזירת אירוע אינה מלמדת בהכרח על חפותו של נאשם (ע"פ 5724/95 אבו-דחל נ' מדינת ישראל, פורסם במאגרים [12.05.96]). ברם, בדיקת הזירה במקרה זה, היה יכול לשפוך אור, בין היתר באשר למחלוקת שננטשה סביב מיקומו של הנאשם בדירת המתלונן, בפתח הדירה או בתוכה, כמו גם השתתפותו בחיפושים שנערכו בה. אי מציאת טביעות האצבע בתוך הדירה, מקום בו לפי טענת המתלונן, הנאשם ביצע בו חיפוש אלים, היה כדי להועיל לנאשם, כאמור. 30. לאור כל האמור, ראיתי לזכות את הנאשם מחמת הספק, כאמור. משטרהמשפט פלילימחדל