מעצר עד תום ההליכים על אלימות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד תום ההליכים על אלימות: א. זהו ערר על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת טלמור) לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים נגדו, בגין מעורבותו כנטען, בארוע של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות למתלונן, עובד מסעדה בשוק בנתניה. לפי סיפור העובדות בכתב האישום, ולפי התרשמותה של השופטת קמא הנכבדה מן הראיות לכאורה שבאו בפניה. עולה, כי במועד כלשהו בחודש אפריל 1999, הגיע העורר ביחד עם אחר, אחד, עופר בר נוי (להלן - עופר) למסעדה בה עבד המתלונן כטבח, ולאחר שנקרא על ידם לצאת החוצה, היכוהו השניים עד זוב דם. ב. טענת בא כחו המלומד של העורר בפני, הינה, כי בטעות התרשמה השופטת דלמטה מן הטיעונים בפניה, כי העורר היה אחד מן השניים שבצעו את התקיפה הקשה במתלונן, וזאת, בלא בסיס ראוי בראיות. בפועל, כך ב"כ העורר, אין בחומר הראיות דבר שיוכל לקשור את מרשו לאשר התרחש מחוץ למסעדה במהלך אותו ארוע, שכן, המשיב לא זוהה בשמו, ואיש לבד מהנאשם האחר, לא הצביע עליו כעל מי שהשתתף בו. האחד והיחיד שזוהה כדין, אליבא דידו, הוא הנאשם השני, שדווקא שוחרר למעצר בית בימים אלה ממש, גם אם בעקבות אסון שהתרחש במשפחתו. משמע, כך ב"כ העורר, ראוי הוא המשיב הזה בכל מקרה, להשתחרר על אתר, וכך, הן מכח עקרון השויון בין נאשמים באותו כתב אישום, והן מכח החסר בתשתית הראייתית הניצבת כנגדו. ג. ייאמר מיד, כי באשר לטענה הדיונית בענין עקרון השיויון, אני רואה לדחותה על הסף, שכן, אין מקומה לדעתי לדיון זה כלל. שיחרורו של האחר, כפי שהוסבר לי על ידי ב"כ המשיבה, בא בעקבות הארוע המצער של פטירת אשתו בימים אלה ממש, ומטעמים הומאניים טהורים. לא זו אף זו, שיחרורו כך מסתבר, איננו שחרור סופי אלא שחרור שהוגבל לתקופה של חודש ימים בלבד, שלאחריו תידון שאלת המשך המעצר בהתאם לתנאים שיהיו רלוונטיים באותו מועד. אשר לנושא הזיהוי, לא שוכנעתי לאחר עיון בהודעותיהם של העדים השונים, שנאספו בתיק, כי קם בסיס להתערבות בהחלטתה של השופטת המלומדת, שנומקה ביסודיות, מבלי להותיר קצוות פרומים כלשהם. אכן, כפי שהדגישה השופטת, עולה מהודעתו של העורר במשטרה מתאריך 12.7.99, עולה, כי הוא זה אשר קשר עצמו לפחות לשני ארועים נשוא כתב האישום; ויותר מכל, לארוע הראשון שיתואר בהמשך. ודוק: ננ בצדק העירה ב"כ המשיבה, כי הודעה זו של העורר, נגבתה ממנו עובר ללכידתו בידי המשטרה, לאחר תקופת העלמות ארוכה בה נחשב כעברין נמלט, עובדה המדברת לעצמה גם היא. לגופם של דברים, סיפר העורר בהודעתו זו לחוקריו, סיפור תמים למדי, לפיו, הגיע יום אחד לשוק, יחד עם אותו עופר שהוזכר לעיל, ועם אשתו של עופר, על מנת לגבות חוב כספי שהגיע לזה מבחור שעבד בשוק. באותו מפגש, כך טען, דיבר עופר עם בעל המסעדה שאצלו עבד החייב, והגיע עימו להסדר כספי לגבי אותו חוב. לטענתו עבר המפגש הזה בשלום, וללא אלימות כלל (להלן - המפגש הראשון). בהמשך, התיחס העורר בהודעתו, למפגש נוסף שהתקיים בשבת כלשהי, כאשר נסע לביתו של החייב ומשם, ביחד עימו, לחנותו של עופר בחדרה (להלן - המפגש השלישי). גם מפגש זה עבר לדבריו ללא כל אלימות. ד. דברים אלה של העורר, כך מתברר, משתלבים היטב בעולה מהודעת המתלונן עצמו, מיום 14.6.99, בה אכן סיפר על שני בחורים שהגיעו יום אחד למסעדה בה עבד, המתלונן והכוהו מכות נמרצות לא זכר את שם משפחתו של הבחור "השני" ששמו היה מוטי. לדבריו, כאשר הגיעו למסעדה הורו לו השניים להתלוות אליהם החוצה, שם הטיח עופר "בוקס" בפניו, שעה שהעורר איים עליו במשטח עץ שהחזיק בידיו, אשר בו אף היכהו בהמשך. בכך לא תם הסיפור לדבריו. כעבור כשבועיים, חזרו השניים למסעדה, בשנית, ודרשו ממנו שוב להתלוות אליהם החוצה, שם אולץ להשליש לידיהם סכום של 700 ש"ח שקיבל ממעבידו (להלן - המפגש השני). בשלישית חזרו והגיעו אליו השניים, על פי גירסתו, כאשר שהה עם ידידה בדירת חברו. בארוע זה, כך טען, עלה העורר לדירה שעופר ממתין לו במכוניתו, והורה לו לרדת עימו למכונית. השניים לקחוהו הפעם, לדבריו, לחנותו של עופר בחדרה. לאחר שהוכנס לחנות, חטף אגרוף בפנים מעופר, וזאת בפני אשתו של זה, שהיתה נוכחת בחנות גם היא. לאחר שהוחזק בחנותו של עופר זמן מה, הוסע לדבריו על ידי העורר, לדירתו, שם השליש לידיו סכום של 500 ש"ח. אכן, הצדק עם ב”כ העורר בטענו בנקודה זו, כי כל סיפור הדברים הזה שתואר עד כאן מפי המתלונן, לא הובא על ידו לידיעת המשטרה עובר לארוע. עובדה זו הסביר המתלונן בפחד שאחז בו מנקמתו של עופר אם יעשה כן, וממימוש איומו של זה לרוצחו נפש. ה. על הגעתם של שני הבחורים למסעדה ביום הארוע הראשון, ועל המכות שהנחיתו השניים על המתלונן מחוצה לה, סיפר גם בעל המסעדה בהודעתו במשטרה מיום 14.6.99; וסיפר גם אחיו. צודק הסניגור בטענו, כי השניים לא הכירו את העורר ולא ידעו לנקוב בשמו, ואולם, חשובה בעיני העובדה כי שניהם סיפרו את סיפור המכות שהוכה המתלונן על ידי שני אורחים לא קרואים, שהשתמשו לשם כך בקרש ובברזל, עד ש"פתחו לו את הראש". שהרי, דבריהם משלימים לכאורה את גירסתו של המתלונן ותורמים לחיזוקה. כן הדבר, לגבי המפגש השלישי אליו התיחס המתלונן, שהתקיים בחנותו של עופר בנוכחות אשתו, שהעידה על כך, הגם שלדבריה לא הוכה המתלונן בהזדמנות זו על ידי בעלה, כלל. אישורים נוספים לעיקרי דבריו של המתלונן על ההתרחשויות נשוא כתב האישום, עולים גם מהודעתו של עופר עצמו, אשר לא זכר תחילה מיהו שהתלווה אליו למפגש הראשון עם המתלונן, לבד מכך ששמו היה מוטי, אך שנזכר בסופו של דבר שהיה זה מוטי אילוז, אשר אף עבד אצלו כמתברר. דומה כי די בכך. וכלום יש להוסיף? טענת הסניגור המלומד, לפיה, לא זוהה העורר בשום שלב כמי שנילווה אל עופר בכל מעשי הבריונות שיוחסו לו, מאבדת כל תוקף כך נראה, לנוכח כל שהובא וכל שפורט אף ביתר הרחבה ויסודיות בהחלטתה של השופטת הנכבדה דלמטה. מה לי איפוא זיהויו או אי זיהויו של המתלונן, בשמו, על ידי האחים בעלי המסעדה, כאשר העורר הוא עצמו נקשר בדבריו שלו, לאותו ארוע שאליו קשרו המתלונן מפורשות? מה לי גם העדרה או אי העדרה של תעודה רפואית, בשלב דיוני מוקדם זה, כאשר מפי העדים השונים עולה, כי הוכה אנושות בקרש ובברזל, וכי נפצע בראשו וביתר חלקי גופו, ממכות אלה? טרוניותיו של הסניגור כלפי המשטרה על שלא ניהלה חקירה כיאות בענין זה ועל שלא חקרה עדים נוספים שהיה עליה לחוקרם לצורך אימות דבריו של המתלונן, מקומן - אם בכלל - בשלב הדיון בתיק לגופו, ולא בשלב הדיון במעצר, שנושא האמינות אינו עומד בו לדיון. בנקודה זו, נראים לי דבריה של ב"כ המשיבה, לפיהם, די בדבריו של המתלונן, המחוזקים לכאורה על ידי העדויות האחרות שפורטו לעיל, על מנת שתקום אותה תשתית ראייתית הצריכה להחלטת המעצר, ככל שהיא מקימה גם את העילה למעצר כאמור. עילה זו כמדומני, קמה בנסיבותיו של תיק זה כמו מעצמה, מתוך תיאורי התקיפות האכזריות שחווה המתלונן על פי הודעותיו, כמו גם ממסוכנותו של העורר לשלומו של זה, אשר ממנו לא הירפה ידיו, כנטען, במשך תקופה מהותית. בנסיבות הענין יידחה הערר. אלימותמעצרמעצר עד תום ההליכים