קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עורך דין עד תום ההליכים: .1העורר, שהינו עורך-דין במקצועו, מואשם בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בסידרה של עבירות בעלות חומרה מיוחדת ויוצאת דופן. האישום המרכזי מתייחס לקשירת קשר עם אחד מלקוחותיו של העורר לבצע פשע, היינו להוציא סכומי כסף ניכרים במירמה מזוג יהודים (להלן המתלוננים) המתגוררים בהולנד. במסגרת הקשר האמור ביצע העורר, על-פי הנטען בכתב האישום, ביחד עם שותפו לפשע, מעשי הונאה מרובים, מגוונים ומתוחכמים ביותר, שבעטיים הצליחו השניים להוציא במירמה מקרבנותיהם סכומים בשווי כולל של כ-000, 300דולר. מעשי העורר כללו מתן תידרוך לשותפו בדבר אופן ביצוע מעשי התרמית והעושק, ניהול שיחות טלפוניות עם המתלוננים בהן אישר את נכונות טיעוניו הכוזבים של שותפו, חיבור מסמכים פיקטיביים, לרבות חיבור צוואה שהתיימרה להיות צוואת לקוחו לטובת האישה המתלוננת והסדרת מפגשים מבוימים של המתלוננים עם אנשים שונים, שעל-פי הדרכה שקיבלו מאת העורר סייעו בידי הקושרים בכך שהוסיפו תמיכה ואמינות לבדותות שהשניים סיפרו לזוג המתלוננים. בין היתר טוענת התביעה, שהעורר אף לא בחל מלבקש ומלקבל מהמתלוננים תשלום של עשרות אלפי דולרים בטענה, שסכום זה דרוש כדי לשלם שוחד לשופטי בתי המשפט בישראל בקשר למשפט שהוא מנהל עבור לקוחו. בשל מעשים אלה מואשם העורר בעבירות על-פי הסעיפים 499(1), 415סיפא ו-431(1) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977(להלן - החוק). כמו כן מואשם העורר בשני אישומים נוספים, הכוללים עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, זיוף מסמכים, שימוש במסמכים מזוייפים ושידול אדם אחר למתן שבועת שקר (עבירות לפי הסעיפים 415, 239ביחד עם סעיפים 26, 418ו- 420לחוק). עבירות אלה מתייחסות בעיקר למעש זיוף והונאה שהעורר ביצע עבור וביחד עם אנשים, שהם קרובי משפחה של האישה המתלוננת, קרבן העבירות של האישום הראשון, וקבלת סכומי כסף ניכרים עבור מעשים אלה. בית המשפט המחוזי הורה, על-פי בקשת התביעה, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים במשפטו, ומכאן הערר שהוגש בפניי. .2באי-הכוח המלומדים של העורר עשו כמיטב יכולתם כדי לשכנעני שגירסת התביעה, במידה שהיא מתייחסת לעורר, אינה אמינה ואינה סבירה. טענת הסניגוריה היא, כי אותו לקוח הינו נוכל, אשר ביצע את כל מעשי התרמית ביוזמתו ובגפו, ללא ידיעת העורר, והוא מנסה עתה לגולל חלק מהאשמה על העורר. גם עדי התביעה העיקריים האחרים אינם דוברי אמת ומנסים להפליל את העורר, כל אחד מהמניעים שלו. עוד טוענים הסניגורים המלומדים, כי מכל מקום עובדות המקרה הינן מורכבות ולא חד-משמעיות, ועל כן יקשה על העורר להכין כדבעי את הגנתו כאשר נתון הוא בתנאי מעצר. באי-כוח העורר מעלים גם את טענת ההפליה. מסתבר, כי הלקוח הנ"ל, שותפו לעבירה הנטענת על-ידי התביעה, הועמד אמנם לדין והורשע על-פי הודאתו, אך לאחר מתן הכרעת הדין שוחרר נאשם זה בערובה, בהסכמת התביעה הכללית, עד למועד שנקבע לשמיעת הטיעון בעניין גזר הדין. טענת הסניגורים היא, כי אם כך הוחלט, בהסכמת הפרקליטות, לגבי העבריין העיקרי בפרשה זו, קל וחומר שמן הדין לשחרר בערובה את העורר, שלכל היותר מילא בעניין זה תפקיד משני. .3ער אני לכך, שמעצרו הנמשך מהווה עבור העורר פגיעה והכבדה ניכרות. לא בקלות מקבל בית-משפט בערכאה הראשונה החלטה לשלול את חירותו של אדם, שאשמתו טרם הוכחה, ולבטים קשים לא פחות הם מנת חלקנו כאשר שוקלים אנו אם לאשר החלטות כאלה או לבטלן. לאחר תום שמיעת טיעוניהם המפורטים של באי-כוח הצדדים דחיתי את מתן החלטתי לימים מספר, על-מנת שיהיה סיפק בידי לעיין גם אישית בחומר הראיות הרב שבתיק התביעה. כמו כן נעניתי לבקשת הסניגורים ועיינתי במסמך אותו הציגו לפניי, ושהוגדר על-ידם כ"מסמך חסוי", היינו מסמך שבשלב זה אין הם מוכנים לגלותו לנציגת הפרקליטות. לטענתם, רשאים הם לשמור לעת עתה בסוד חומר ראיות, אשר בעזרתו רוצים הם להפתיע את התביעה ואת עדיה, שכן החובה לגלות את כל הראיות שברשותה חלה רק על התביעה הכללית ולא על הסניגוריה. זאת ועוד: בדיוק כפי שנציג התביעה מגיש לבית המשפט לעתים קרובות חומר "חסוי", שאינו מובא לידיעת הסניגור, לביסוס הבקשה למתן צו מעצר נגד נאשם או להארכתו, כן אין למנוע מהסניגוריה להגיש לשופט, לעיונו בלבד, ראיה שבשלב זה רשאי הנאשם לשמרה בסוד. יצוין, כי אותו מסמך הוצג גם בפני השופט המחוזי, אשר אף הוא עיין בו לפני מתן החלטתו. .4אחרי עיון בכל החומר הרלוואנטי נחה דעתי, כי קיימות בידי התביעה ראיות לכאורה מספיקות לביסוס האישומים שהוגשו נגד העורר, ורחוק אני מלקבל את הטענה, שגירסת התביעה הינה מופרכת או בלתי סבירה בעליל. על- מנת לקבל את הטענה בדבר חפותו מפשע של העורר, חייב בית המשפט לשלול לא רק את מהימנותם של אותו לקוח - שותפו לעבירה של העורר - אלא גם את מהימנום של זוג המתלוננים ושל כ- 4- 5עדי תביעה נוספים, או לפחות לקבוע, כי אין הוא מוכן לבסס מימצאים על עדויות אלה. לכאורה קשה לראות שהיה לעדים אלה, ולא כל שכן לכל אחד מהם, מניע מספיק כדי להעליל על העורר עלילה שפלה, שבעטיה עלולים היו גם להמיט שואה על עצמם. אשר ל"מסמך החסוי" מטעם ההגנה, הרי דעתי כדעת השופט קמא, כי אין גם במסמך זה כדי להפוך את הקערה על-פיה וכדי להפריך את גירסת עדי התביעה. סיכומו של דבר: אין אני מוכן לקבל את טענת העורר, כי יש לבטל את צו המעצר מפאת חולשתן הבולטת כביכול של ראיות התביעה. .5גם הטענה בדבר הפלייתו לרעה של העורר אינה מקובלת עליי, ואלה נימוקיי: א. קודם כל מסתבר, כי למעשה לא הייתה עד כה הפליה של ממש בין שני המעורבים בפרשה הנדונה. הלקוח הנ"ל, השותף לעבירות המיוחסות לעורר, הוחזק במעצר עד למתן הכרעת הדין במשפטו, וזאת על אף העובדה, ששיתף פעולה עם חוקריו והודה במעורבותו בעבירות האמורות. רק אחרי שהורשע בדין שוחרר בערוב עד לקיום הדיון בעניין קביעת גזר-דינו, וזאת על-מנת לאפשר לו לגייס את הכספים הדרושים כדי לפצות את המתלוננים על נזק שנגרם להם באשמתו. נמסר לנו על ידי באת-כוחה המלומדת של המדינה, כי מכל מקום אין התביעה קשורה בהתחייבות כלשהי לגבי נאשם זה בכל הנוגע לטיעון למידת העונש. ב. אפילו תמצי לומר, כי יש בהסכמת התביעה לשיחרורו של אותו נאשם בערובה לאחר הרשעתו בדין משום התחשבות רבה בו, לפנים משורת הדין, הרי גם תופעה זו אינה מפליאה לאור שיתוף הפעולה של הנאשם הזה עם המשטרה ועם התביעה ונכונותו להעיד כעד התביעה במשפטו של העורר. ג. אין אני שותף לדעה, כי בנסיבות המקרה, כפי שתוארו בכתב האישום, חלקו של העורר בביצוע העבירות הינו משני או שולי בהשוואה לחלקו של שותפו. אין אני מזלזל כלל בחומרת העבירות שבוצעו על-ידי לקוחו של העורר. אין ברצוני להרחיב את הדיבור על כך כאן, שכן על בית המשפט המחוזי לדון בקרוב ולהכריע בדבר מידת העונש שנאשם זה ראוי לה. אולם לכאורה עולה מכתב האישום ומחומר הראיות עליו הוא מתבסס, שהמתלוננים נפרדו מכספם בעיקר בשל אמונם בעורך הדין, קרי העורר, שאישר בפניהם את אמיתות סיפורי הבדים של לקוחו, ואשר בעזרת התוקף המוסרי הדבק במקצועו המכובד הסיר כל ספק מלבם בדבר אמינותו של אותו לקוח. אמון זה, שהציבור בישראל ומחוצה לה רוחש למקצוע עריכת הדין בישראל, הינו נכס ציבורי חשוב ביותר, וחומרה מיוחדת נודעת לניצול אמון זה לרעה ולכל פגיעה בו (ראה ע"פ 696/82 [1], בעמ' 537). על-כן, למרות העובדה שהלקוח עמד ב"קו החזית הראשון" בביצוע המזימה הנפשעת, כנטען בכתב האישום, ופעולותיו בעניין זה היו מטבע הדברים מרובות ואינטנסיביות יותר, הרי לא ניתן לקבוע כלל ועיקר, שתפקידו של העורר בקשר המשותף היה פחות ערך או משני. .6לכל האמור לעיל מיתוספת העובדה, כי על-פי הודעותיהם של עדי התביעה, איים העורר עליהם וניסה להטיל עליהם אימה במטרה להניאם מלגלות למשטרה את חלקו בפרשה. המתלוננת והשותף לעבירה מוסרים על איומים גלויים ומפורשים, ואילו עדים נוספים מעידים על הפעלת לחץ עקיף יותר. מכל מקום, התיחכום הרב והדמיון שהעורר גילה בקידום הקשר הפלילי, כנטען על-ידי התביעה, אינם משאירים מקום לספק, שהעורר מסוגל לנסות לשבש את הליכי המשפט, אם יהיה משוחרר בערובה. .7מסכים אני לטענת הסניגורים המלומדים, שיש בהחזקת העורר במעצר כדי להכביד במידה מסוימת על הכנת ההגנה. זהו שיקול, שיש לקחתו בחשבון, ושעשוי להטות את הכף לטובת הנאשם, כאשר יתר הנימוקים בעד ונגד המעצר נראים שקולים, אך כשלעצמו אין בו כדי להכריע (ראה ב"ש 1110/83[2], בעמ' 15). ניתן לסמוך על מומחיותם וכשרונם של באי-כוחו המלומדים, שישכילו להכין בצורה יעילה ומלאה את הגנתו של העורר, אף אם המגע הישיר עם מרשם יקוים במפגשים בבית המעצר. .8נשאר לנו לדון בשאלה, האם יש בעבירות המיוחסות לעורר משום חומרה מפליגה, המצדיקה את החזקתו של העורר במעצר עד תום ההליכים במשפטו. הסניגורים המלומדים טוענים, כי העובדה שמרשם הינו עורך-דין, ושמיוחסים לו מעשי תרמית ועושק רציניים, אין די בה כדי לשוות לאישומים נגדו אופי כה חמור, עד שקיימת הצדקה לשלול את חירותו של הנאשם המוחזק עדיין בבחינת אדם שהינו חף מפשע. הם מסתמכים בטענתם בעיקר על ההחלטה בב"ש 1110/83 [2] הנ"ל, בה קיבל השופט אלון את עררו של עורך-דין, אשר אף הוא הואשם בעבירות חמורות של קשירת קשר ומירמה, והחליט לשחררו בערובה. עוד נטען על-ידם, כי ההחלטות שניתנו בבית-משפט זה, ושעל פיהן ניתן לצוות על מעצרם של עברייני הצווארון הלבן עד סיום משפטם בשל הנימוק הבלעדי שהמדובר בעבירות מפליגות בחומרתן כנגד הרכוש, התייחסו לנאשמים שפגעו בציבור בכללותו, ושהיו או פקידי ציבור או פקידי בנק בכירים (ראה: ב"ש 290/76 [3]; ב"ש 133/74 [4] וב"ש 1044/82[5]), וכי יש להגביל את הכלל האמור לבעלי תפקידים כאלה. לא נראה לי, כי יש להגביל את הכלל האמור, כמוצע על-ידי באי-כוח העורר. אמנם גם דעתי היא, כי העובדה בלבד, שהנאשם הינו עורך-דין ושהעבירה המיוחסת לו קשורה למילוי תפקידו, אין די בה כדי לשלול ממנו זכויות המובטחות לאנשים רגילים החשודים בביצוע עבירות. אולם, כמוסבר לעיל, יש בניצול לרעה של האמון הניתן לנאשם בתור עורך- דין כדי להוסיף מימד של חומרה, ובמובן זה אינני רואה הבדל עקרוני בין עורך-דין ובין פקיד בכיר בבנק. ההכרעה תלויה בכל מקרה בנסיבות המיוחדות האופפות את העבירות המיוחסות לנאשם. אשר להחלטה בב"ש 1110/83 [2] הנ"ל, הרי עם כל חומרתן של העבירות שיוחסו לעורך הדין הנאשם בתיק ההוא, הרי נראה לכאורה, כי המעשים המיוחסים לעורר במשפט דנן הינם רציניים עוד יותר, הן מבחינת ההיקף הכספי של העבירות והן מבחינת התיחכום שאיפיין את ביצוען. זאת ועוד: בהחלטה בב"ש 1110/83 [2] נאמר, שבאת-כוח המדינה הודתה, כי אין בידי התביעה חשש מבוסס, ששחרורו של העורר ההוא יהא בו משום שיבוש הליכי המשפט, וכי אין מייחסים לעורר מעשים של הדחה בחקירה או הטרדת עדים. מצב זה הוא בניגוד בולט למקרה שלפנינו, בו מוחשד העורר במפורש בביצוע מעשים כאלה. לא ניתן איפוא להסיק מסקנה משמעותית מההחלטה בב"ש 1110/83[2] הנ"ל. .9כאשר משקיף אני על כל הנסיבות הקשורות לכתב האישום שלפנינו בשלמותן, היינו: מהות העבירות, העובדה שהן בוצעו על-ידי עורך-דין תוך ניצול מעמדו, היקף העבירות מבחינת הסכומים שהושגו במירמה, העובדה שמעשי העבירה בוצעו באופן שיטתי תוך תקופה ניכרת, התיחכום הרב של מעשי התרמית אשר באמצעותם הולכו המתלוננים שולל, האופי הזדוני והמושחת של הבדותות בהן השתמשו הקושרים, שילובם של אנשים נוספים במסגרת ביצוע מעשי התרמית והעושק ומשקלן הראייתי המצטבר של הוכחות התביעה, הרי נראה לי, כי המקרה נכנס לקטיגוריה של העבירות המפליגות בחומרתן, אשר בגינן רשאי בית המשפט להורות על מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, זאת במיוחד, כאשר בנוסף לנקודות הנ"ל קיים גם החשש, ששחרורו של העורר עלול להביא להטרדת עדים ולשיבוש הליכי המשפט. סוף דבר: לא שוכנעתי כי קיימת עילה להתערבותי בהחלטת בית המשפט המחוזי בנדון ומחליט אני איפוא לדחות את הערר.עורך דיןמעצר