לטענת הנתבעות, איבד התובע את זכות הדיירות המוגנת שלו, ככל שהייתה לו כזו, שעה שנטש את הצריף בשנת 2002 עקב השריפה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נטישת דייר מוגן עקב שריפה: 1. זוהי תביעה לתשלום סכום של 2,059,718 ₪. ייאמר מייד, שבסיכומיו, העמיד התובע את תביעתו על מחצית מן הסכום האמור. 2. התובע החזיק בפועל במשך למעלה מ-30 שנה, בצריף ובשטח קרקע מגודר הצמוד אליו, ביחד עם אשתו מגי. לימים התגרשו התובע ואשתו, ובהסכמה, הם חילקו את השימוש בצריף. התובע התגורר במחצית הצריף עם בת זוגו, אשר לימים התאבדה. בשנת 2002 פרצה אש במגרש והצריף נשרף באופן שהתובע נאלץ לפנות את מחצית הצריף שבו התגורר כאמור. בהעדר אמצעים, עבר התובע עם בת זוגו החדשה להתגורר בתוך רכב נטוש. לימים נולדה לתובע ובת זוגו בת, אשר הוכרזה כברת אימוץ. כתוצאה מכך שקעה בת זוגו של התובע בדיכאון והתאבדה. לאחר מכן, הרסו הנתבעות את התוספת שבנה התובע לרכב הנטוש ופינו אותו משם. התובע עבר להתגורר במבנה משאבות נטוש ובתחילת 2008 הרסו הנתבעות גם מבנה זה. רק לאחרונה החל התובע להתגורר בדירה של חברת עמידר, וסוף סוף מצא קורת גג ראויה. 3. ביום 18.6.06 תפסה הנתבעת 2 את החזקה בשטח עליו עמד הצריף, הרסה את הצריף וזאת שלא בידיעת התובע. הנתבעות ניהלו משא ומתן עם גרושתו של התובע, מגי, ובסופו של דבר שילמו הנתבעות למגי סכום בשקלים השווה ל-413,000 דולר בגין הסכמתה לפינוי המגרש והריסת הצריף. אין מחלוקת שהנתבעות לא פנו לתובע, לא ביקשו את הסכמתו ולא ניהלו איתו משא ומתן. תפיסת הצריף ופינויו בוצעו מכוח סעיף 188 לחוק התכנון והבנייה, וחובת תשלום הפיצויים וסמכות בית המשפט לדון בתביעה זו לפיצויים בגין תפיסת קרקע, מוסדרות בסעיף 9 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. 4. לטענת התובע, מאחר והנתבעות שילמו למגי 413,000 דולר תמורת מלוא הזכויות בצריף ובמקרקעין - זכאי הוא למחצית מן הסכום כמי שהיה הבעלים של מחצית מן הזכויות. יושם אל לב שהתובע אינו טוען בשום מקום שמעמדו בנכס הוא כשל דייר מוגן. אולם, הנתבעות בכתב ההגנה ובסיכומיהן פתחו סוגיה זו ולמעשה הרחיבו את החזית וטענו כי לתובע אין כל זכויות בנכס, לרבות זכויות של דיירות מוגנת. עוד טוענות הנתבעות, כי גם אם היו לתובע זכויות כאלה הרי שהוא נטש את הנכס עוד בשנת 2002 בשעה שנשרף הצריף. לחילופין טוענות הנתבעות, כי הדיירות המוגנת, ככל שהייתה, הסתיימה עם שריפת מחצית המבנה בשנת 2002. 5. ראשית, יש לדון במהות זכויותיו של התובע במקרקעין הנדונים. ביום 20.11.68 נחתם חוזה שכירות בלתי מוגנת בין עמידר לבין התובע ומגי. על פי סעיף 23 לחוזה, אישר התובע שהוא אינו דייר מוגן. בעניין זה חל גם סעיף 14(ב)(1) לחוק הגנת הדייר, הקובע כי הוראות החוק לא יחולו על נכס מסוג הנכס הנדון כאן. אין גם מחלוקת שהתובע לא שילם דמי מפתח, ולכן לכאורה המסקנה היא שהתובע ומגי לא היו דיירים מוגנים בנכס. אולם, ביום 24.6.98, הגיש מינהל מקרקעי ישראל תובענה כנגד התובע ומגי שמהותה סילוק יד במקרקעין הנדונים. תובענה זו סומנה כתיק אזרחי 66588/98 בבית משפט השלום בתל-אביב. 6. בסעיף 3 לכתב התביעה מציין מינהל מקרקעי ישראל כי הנתבעים מחזיקים בנכס כדיירים מוגנים. כתב התביעה צורף כנספח מספר 1 לתצהיר העדות הראשית שנתן ארז פודמסקי מטעם הנתבעות. יש לזכור כי מינהל מקרקעי ישראל הוא הבעלים של המקרקעין הנדונים, וחברת עמידר ניהלה את המקרקעין עבור המינהל ומכוח אישורו השכירה את המקרקעין הנ"ל לתובע ולמגי. משמודה הבעלים של הקרקע כי התובע ומגי הם דיירים מוגנים על פי חוק הגנת הדייר, קמה מניעות כנגד כל העולם מלטעון בניגוד להצהרת הבעלים של המקרקעין. יש לזכור שמעמדו של דייר כדייר מוגן הוא קודם כל יציר הסכם. משהבעלים של הקרקע מצהיר ומסכים שהתובע ומגי הינם דיירים מוגנים, הרי שזה מעמדם ולא ניתן לערער עליו. מובן שעומדת לבעלים, המינהל, הזכות לטעון שמצב הדברים השתנה ומה שהיה נכון בעת הגשת התביעה בשנת 1998 אינו נכון היום. אולם טענה כזו לא נשמעה ולכן, מכוח הצהרת הבעלים, מעמדם של התובע ושל מגי היה כשל דיירים מוגנים. מסקנה זו נתמכת בעובדה שהנתבעות שילמו למגי סכום של 413,000 דולר בתמורה לוויתור על כל זכויותיה בנכס, ונראה כי אילו הנתבעות לא היו סבורות שיש למגי לפחות זכויות של דיירות מוגנת, לא היו משלמות מכספי ציבור סכום כסף כה נכבד. 7. לטענת הנתבעות, איבד התובע את זכות הדיירות המוגנת שלו, ככל שהייתה לו כזו, שעה שנטש את הצריף בשנת 2002 עקב השריפה. בעניין זה ראוי לראות את שנפסק בע"א 715/76 אריה דמתי נ' יוסף בוליוש, פ"ד לא(2), 113. באותו עניין נפסק כדלקמן: "עם זאת פסקנו לא אחת כי העדרו של הדייר מן המושכר, אין בו כשלעצמו כדי לשלול את זכויותיו כדייר מוגן, כל עוד שרירה ונמשכת כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו... אולם לעניין זה אין די בכוונתו החסויה של הדייר, אלא ראוי גם שרצונו ומגמתו האמורים ימצאו ביטוים גם במעשיו הגלויים. בכגון דא, יטה בית המשפט, למשל, להסיק מסקנות מן העובדות שנכסיו של הדייר (רהיטיו וספריו) ממשיכים להיות מוחזקים במושכר". 8. בענייננו, לאחר השריפה עזב התובע את המקרקעין ובתצהירו הוא מדגיש כי מטרתו הייתה לאסוף ולחסוך כסף, לשפץ את הצריף ולחזור להתגורר בו. התובע לא נחקר על גרסתו זו כלל ולכן יש לקבלה כאמת. עוד יש להוסיף, שהתובע השאיר במחסן הסמוך לצריף והמצוי במקרקעין הנדונים, חלק נכבד ממיטלטליו, לרבות כלי עבודתו. בסעיף 7 לתצהירו מצהיר התובע, כי משתפסו הנתבעות את החזקה במקרקעין הן הרסו את הצריף והמחסן, לרבות מיטלטליו של התובע. התובע לא נחקר בעניין זה, ולכן יש לראות את דבריו הנ"ל כדברי אמת. 9. בסעיף 6 לתצהירו מצהיר התובע, כי גם לאחר שריפת הצריף המשיכו הנתבעות לנהל איתו ועם מגי משא ומתן לפינוי ופיצוי, ולראיה הוא מצרף לתצהירו את נספח ו' שהוא מכתב מיום 28.12.05 שנכתב על ידי ב"כ הנתבעות, שבו הוא מציע לתובע ולמגי סכום כסף תמורת פינוי המקרקעין. ב"כ הנתבעות מציין באותו מכתב, כי ידוע לו שחלק מן הצריף נשרף וכי התובע אינו מתגורר עוד בנכס. למרות זאת, שלוש שנים לאחר השריפה, מוצא לנכון ב"כ הנתבעות לפנות לתובע כמי שיש לו זכויות בנכס, ולהציע לו פיצוי תמורת הפינוי. 10. מן המקובץ עולה כי התובע שאף תמיד לחזור לנכס ולבנות בו את ביתו. כראיה לכך יש לראות את העובדה שהתובע הותיר במחסן המצוי בנכס חלק נכבד מחפציו, לרבות כלי עבודתו. כסיוע לכך יש לראות את נספח ו' לתצהירו של התובע שהוא מכתב מב"כ הנתבעות, המכיר למעשה בזכותו של התובע בנכס. המסקנה היא שהתובע לא נטש את הנכס והביע דעתו לכל אורך הדרך שרצונו לשוב לשם ולבנות את ביתו. גם הנתבעות לא ראו בתובע אדם שנטש את הנכס וויתר על זכויותיו. כראיה לכך, הן פנו אליו שלוש שנים לאחר הנטישה הנטענת בהצעה לפיצוי תמורת פינוי. 11. עוד טוענות הנתבעות כי העובדה שהנכס נשרף, מפקיעה היא כשלעצמה את הדיירות המוגנת, מכיוון שלא קיים עוד נכס שניתן לקיים בו את הזכות הנטענת. אין בידי לקבל טענה זו. זכויותיהם של מגי ושל התובע היו זכויות במושע במקרקעין הנדונים. העובדה שהם חילקו ביניהם את השימוש בצריף, אין בה כדי ללמד על ויתור כלשהו מצד מי מהם על הזכויות בנכס כולו. ניתן לראות כי גם מגי לא ויתרה על זכויותיה עקב חלוקת השימוש, וזאת מכוח הצהרתה בהסכם הפינוי עם הנתבעות כי היא בעלת מלוא הזכויות בנכס. מן העובדה שלא כל הצריף כולו נשרף אלא רק מחציתו, ניתן להסיק שזכויותיו של התובע בצריף שנותר, שוות לזכויותיה של מגי באותו צריף ולכן לא ניתן לטעון שלמעשה לא קיים מושכר שניתן לקיים בו דיירות מוגנת. לפיכך אני קובע שהתובע היה דייר מוגן בנכס וכי לא נטש אותו, וכי זכויותיו בו לא פקעו עקב השריפה. 12. לאור האמור נותר לקבוע את שיעור הפיצוי לו זכאי התובע. כזכור, הנתבעות שילמו למגי 413,000 דולר עבור מלוא הזכויות בנכס. מכאן שמחצית הזכויות בנכס שוויין 206,500 דולר. לכן התובע זכאי לסכום זה כמי שהיה הבעלים של מחצית הזכויות בנכס. ייאמר במאמר מוסגר, שפתוחה הדרך בפני הנתבעות לפנות למגי ולדרוש ממנה השבה של מחצית הסכום ששולם לה. 13. לאור האמור אני מחייב את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע סך של 206,500 דולר על פי השער היציג של הדולר שהיה ידוע ביום 18.6.06, שהוא היום בו תפסו הנתבעות את החזקה במקרקעין. סכום זה, כשהוא מומר לשקלים, יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.6.06 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף תשלמנה הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. שריפהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)