קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סמכות להורות על המשך דיון בתביעה נגד חברה בפירוק: .1בתביעה זו. שהיא תביעה לאכיפת הסכם נאמנות, למתן צו לרישום מקרקעין ולתשלום כספי - שהוגשה ע"י התובע נגד 4 נתבעים - הוגשה לבימ"ש זה בקשה, על פי ס' 276לפקודת החברות [נוסח חדש], 1983 - (להלן "הפקודה"), להרשות המשך הדיון בתביעה נגד הנתבעת הראשונה, חברה בע"מ, שניתן נגדה צו פירוק על ידי ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב. .2המפרקת וב"כ הנתבעים האחרים, טוענים לחוסר סמכות של בימ"ש זה לתת את הרשות המבוקשת, שכן, עם הוצאת צו הפרוק, קנה לו ביהמ"ש המחוזי שלפרוק את הסמכות הבלעדית לתת רשות כזו, ובימ"ש זה אינו מוסמך לתתה. .3טוען ב"כ התובע, כי כל בימ"ש המוסמך לפרק חברה, שהוא כל בית משפט מחוזי, מוסמך לתת רשות כזו בענין שבסמכותו הענינית, וזאת על פי סעיפים 267, הגדרת "בית משפט" בסעיף 1, ו-ס' 256לפקודה [3]. .4סעיף 267לפקודה קובע לאמור: "משנתן צו פרוק או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך ולפתוח בשום הליך נגד החברה אלא באשור בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע" (ההדגשות שלי - ט' ש' כ'). הגדרת "בית משפט" בס' 1לפקודה היא: "בית משפט" לענין חברה, בית המשפט המוסמך לפרק אותה". סעיף 256לפקודה קובע: "בית המשפט המוסמך לפרק חברה יהיה בית המשפט המחוזי". .5הרכבת שלשת הסעיפים, זה על גבי זה, מביאה, לכאורה, למסקנה, שהסמכות מוקנית לכל בית משפט מחוזי. אינני סבורה שהנוסח מחייב פרוש כזה. כפי שאבהיר להלן, לא נראה לי שזהו הפרוש הראוי, ההולם, והנאות, בהתחשב במטרת הסעיף, שהיא רכוז כל הענינים הנוגעים לחברה בפרוק בידי ביהמ"ש שלפרוק (בסיגים מסוימים). אינני מוצאת קושי לישב מטרה זו עם פרשנות הנוסח המלולי של הסעיפים הנ"ל. .6קודם שאבהיר עמדתי זו אציין, כי יש להבחין בין שניים: האחד, מתן רשות לפתוח או להמשיך בהליכים; השני, נהול ההליכים עצמם, לאחר קבלת רשות כזו. בהחלטתי זו, עומדת לדיון אך ורק שאלת מתן הרשות והפורום המוסמך לתתה (ולא שאלת מקום המשכת ההליכים אם תנתן רשות). בעוד אשר אין, כנראה, הכרח, שהתובענה לגופה תתברר לפני בית המשפט שלפרוק (ושאלה זו משאירה אני בצריך עיון), הרי הבקשה להרשות המשך הליכים נגד חברה בפירוק, ראוי ורצוי שתתברר בפניו. .7א. ההגדרה בסעיף 1לפקודה היא הגדרת "בית משפט" ולא הגדרת "בית המשפט", ההגדרה בסעיף 256היא של "בית משפט מוסמך" ולא של "בית המשפט". ההבדל אינו טכני מקרי. ב. כאשר נתקלים אנו בפקודה בבטוי "בית משפט" עלינו לחזור להגדרה שבסעיף .1סעיף 267אינו מחייב חזרה כזו. ג. גם אם נגרוס, שהבטוי "בית המשפט" שבסעיף 267, מחזיר אותנו להגדרת "בית משפט" שבסעיף 1, נווכח לדעת, שההפניה באותו סעיף היא לבית המשפט המוסמך לפרק אותה, קרי את החברה. בעניננו, ביהמ"ש המוסמך לפרק את החברה הנדונה הוא בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ולא בית משפט זה. ד. סעיף 256אינו סעיף הגדרות לצורך החוק כולו. זהו סעיף ראשון בפרק שכותרתו: "עילות לפרוק ובקשת פרוק" וענינו, קביעת הפורום אליו יכולה להיות מוגשת בקשה לפרוק חברה. משהוגשה, והחברה פורקה, עוברים אנו לסעיף 267, שיש לו חיים עצמאיים, הגיון ומטרות משלו, והוא מופיע בפרק "צו פרוק ותוצאותיו". .8התעכבתי על דקויות של פרשנות מלולית, לא משום שאני סבורה שעל פיה יקום או יפול דבר, אלא משום כוונתי להראות, שלפרשנות המלולית, כשלעצמה, פנים לכאן ולכאן, ולא די בה כדי להכריע בשאלה, מהי הפרשנות הראויה. יש לראות בה כלי עזר לפרשנות הענינית הנאותה, ותו לאו. .9הטעמים העניניים לעמדתי נעוצים בתפקידו של בית המשפט שלפרוק, המכיר את מצב נכסי החברה, מטפל בהם, אמור לפרקה ולחסל את עניניה ויודע, טוב מכל פורום אחר, אם רצוי להמשיך בבית משפט כלשהו בהליך נגד החברה בפירוק. סעיף 267נועד להגן על כל הנושים, ובית המשפט שלפרוק, המממש את הרכוש, פורע התחייבויות החברה לנושים, מחלק את היתרה לבעלי המניות, בהתאם לזכויותיהם, הוא זה המסוגל והמוסמך לטפל בבקשת רשות להתחיל או להמשיך בהליכים נגד החברה, מחוץ למסגרת הפירוק. .10בית המשפט העליון התייחס לנושא זה, בין השאר, ב-ר"ע 74/86 [1]. אמנם, שם נדונה חברה בכינוס ולא בפירוק. אולם ביהמ"ש אמר דברו ביחס לס' 267 לפקודה, המתיחס לפרוק בלבד. שם הוגשה לבית המשפט המחוזי תובענה לפס"ד הצהרתי נגד חברה שמונו לה כונסי נכסים. הועלתה טענה טרומית, שהסמכות לדון בתובענה מסורה לבית המשפט שמינה את הכונסים. בית המשפט ראה בהלכה האנגלית - לפיה תנאי מוקדם להגשת תובענה נגד כונס נכסים הוא קבלת רשות של בית המשפט שמינה את הכונסים - כלי עזר פרשני ולא הלכה מחייבת והחליט, שהיה זה בסמכותו של בית המשפט המחוזי להמשיך ולדון בתובענה, על אף שלא היה זה בית המשפט שמינה את הכונסים. תוך כדי דיון זה התייחס בית המשפט למצב במקרה של פירוק ולסעיף 267 לפקודה, כדי ללמוד ממנו היקש על דרך ההיפוך. לענין חברה בכינוס, אין הוראה דומה, בית המשפט לא מצא ללמוד גזירה שווה מהמצב בפירוק למצב בכינוס ולפיכך, לגבי חברה בכנוס, קבע, שניתן להמשיך בהליך, לא בביהמ"ש שמינה את הכונסים. בהסבירו את ההצדקה להבחנה בין חברה בכינוס לחברה בפירוק, הבהיר בית המשפט, כי במקרה של פירוק, שמטרתו היא חיסולה של החברה והפסקת קיומה על ידי ממוש רכושה ופרעון התחייבויותיה, קיים צורך בסעיף 267לפקודה, שנועד להגן על האינטרסים של כלל הנושים במסגרת אותה חלוקה כללית, ולמנוע מנושים מסויימים או מאנשים אחרים ליטול מרכוש החברה המתפרקת. מה שאין כן לגבי חברה בכינוס. שם אין הכרח לפרוש על הנושים הגנה אנלוגית לזו שבס' 267לפקודה, המביא לקיום כל ההדינויות, דווקא לפני בית המשפט המפקח על הכינוס או באישורו. מכלל לאו, לגבי כינוס, אתה שומע הן, לגבי פירוק. 11, בע"א 505/62 [2] עולים מדברי השופט זוסמן (כתארו אז) דברים ברוח זו, בדונו בסעיף 267(אז 156) לפקודה, באמרו בין השאר: "... הצורך ברכוז הברורים בידי המפרק אינו סובל יזור התביעות בבתי המשפט למיניהם". .12בא כוח התובע הסתמך על דברי המלומד פדינגטון בספרו company Law(הוצאה 5עמ' 871) [4] שם נאמר, בהסתמך על סעיף 525(2) של פקודת החברות הבריטית מ-1985, כי משניתן צו פירוק, לא ייפתח או ימשכו הליכים נגד החברה. אלא ברשות בית המשפט לחברות (companies court) או ע"י בית המשפט שבפניו מתקיימים התביעה או ההליך. על דברים אלה ניתן לומר, שהם מהווים פרשנות בפסיקה אנגלית, לדבר חקיקה בריטי, ואין בחוק זה ובהלכה שנקבעה שם כדי לחייבנו, גם אם הנוסח שם זהה לנוסח ס' 267לפקודה שלנו. .13סבורתני, שבמקרה דנן, כשמדובר בפירוק חברה על פי צו שהוצא בבית משפט מחוזי בתל-אביב, ראוי הוא שבקשת הרשות תידון על ידי בית המשפט שלפרוק, שבידיו הנתונים לקבוע אם ראוי שהתביעה תמשך, והוא יקבע אם לתת את הרשות להמשיך בהליכים כאן, אם לאו. .14העובדה שבתיק זה שלושה נתבעים נוספים. אינה משנה את התוצאה, והתביעה נגד שלושת האתרים יכולה להמשיך להתברר. התביעה נגד החברה תוכל להמשך, רק אם תיתן הרשות לכך ע"י בית המשפט שלפרוק. אשר על כן, נדחית הבקשה. המבקש ישלם לכל אד מהמשיבים 500ש"ח שכ"ט + מע"מ. עם הפרשי הצמדה ורבית כחוק, מהיום.דיוןפירוק חברה