האם יש הבדל בחומרת העונש על עבירת תנועה ראשונה לבין חומרת העונש על אדם עם "הסטוריה" של עבירות תנועה ? בית המשפט רשאי להבחין בין מי שעובר עבירה כלשהי לראשונה לבין מי שרשימה ארוכה של הרשעות קודמות מאחוריו, ואך מובן, כי בעל ההרשעות הקודמות ראוי לענישה מחמירה יותר. בית המשפט גם צריך להביא בחשבון, כי אמצעי הענישה שננקטו בעבר לא השפיעו, ככל הנראה, את השפעתם המרסנת, וכי דרושים אמצעים חריפים יותר כדי לנסות ולהשפיע על דרך התנהגותו של המשיב בעת שהוא נוהג ברכבו. קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עבירת תנועה ראשונה: .1המשיב הואשם לפני בית-משפט השלום בצפת, בכך שנהג רכב משא בדרך שאינה עירונית במהירות של 91קמ"ש, וזאת בניגוד להוראותיה של תקנה 54(א)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א- .1961הוא הודה בעובדות וביק, כי יצורפו שני תיקים נוספים, שאף הם דנים בעבירות תנועה, שהיו תלויים ועומדים נגדו אותה שעה, האחד בבית-משפט השלום בעכו והאחר בבית-משפט השלום ברחובות. בית-משפט השלום לתעבורה הרשיע את המשיב לאור הודעתו בעובדות וגזר לו קנס של 000, 50שקלים או 50ימי מאסר תמורתם, פסל אותו לנהיגה לחמש שנים והפעיל באופן חופף פסילות-על-תנאי, שהיו תלויות ועומדות נגדו. המשיב ערער לבית המשפט המחוזי, ובית המשפט האמור, בדומה לביתמשפט השלום, נתן דעתו להרשעות הקודמות המרובות של המשיב. בין היתר ציין מפורשות, כי תוך השנתיים האחרונות הורשע המשיב בעבירה של נהיגה במהירות מופרזת, עקיפה כשהדרך לא פנויה ועוד, והוטלו עליו פסילות לתקופות קצרות ואף פסילות-על-תנאי, שחלקן הופעל עתה באופן חופף. בית המשפט המחוזי ציין, כי הוא מסכים לדעת באת הכוח המלומדת של המשיב, לפיה עונש הפסילה של חמש שנים חורג בחומרתו מרמת הענישה המקובלת, וכי חריגה זו מצדיקה התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט המחוזי החליט לקבל את הערעור ולקבוע, כי מתוך חמש שנות הפסילה יהיו שנתיים בפועל ושלוש השנים הנוספות יהיו פסילה-על-תנאי. בית המשפט השאיר בעינה את ההוראה בדבר החפיפה של שישה חודשי פסילה-על-תנאי שהופעלו. .2לפנינו בקשתה של המדינה, כי תינתן רשות ערעור נגד הכרעתו של בית המשפט המחוזי, אשר לא הייתה, לדעתה, מוצדקת, ואשר נגדה את הכללים, שהותוו על-ידי בית-משפט זה, הן באשר למידת העונש הראויה בקשר לעבירות תנועה והן באשר להתערבותה של ערכאת ערעור בפסק-דינה של הערכאה הראשונה. .3אכן, לא היה מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי בעונש, שנגזר על-ידי בית-משפט השלום. לעניין זה היה על ערכאת הערעור להתייחס לשלושה מישורים, השונים אמנם זה מזה אך המשתלבים זה בזה בהשלכותיהם ובתוצאתם הסופית, ככל שהדבר נוגע למסקנה בעניין ההתערבות במידת העונש, אשר אותה היה מקום להסיק. המישור הראשון נוגע לחומרת העבירה של המשיב. זה האחרון עובד בנהיגה, ועל-כן הוא חשוף יותר לפיקוח ולביקורת על אכיפת דיני התעבורה; אך יש באופיין של העבירות, שנעברו על-ידיו בעבר, כדי להצביע על כך, שהוא חטא לא אחת אלא פעמים רבות בנהיגה בלתי זהירה. הוא אמנם לא היה מעורב בתאונות, אולם לאור אופי העבירות שבהן הורשע יש בכך רק כדי להצביע על כך, שהמשיב יכול לברך על מזלו אך אין הוא יכול להביא את דרך נהיגתו, כפי שהיא משתקפת ברשימת ההרשעות הקודמות, כהוכחה לכך, שהוא אינו מסכן את התנועה בדרכים. הנני מזכיר נתונים אלה על עברו של המשיב, המשתלבים כמובן עם אופיה של העבירה שאותה עבר הפעם, כדי להצביע על ההיגיון שבהכרעתו של בית-משפט השלום. בית המשפט האמור רשאי להבחין בין מי שעובר עבירה כלשהי לראשונה לבין מי שרשימה ארוכה של הרשעות קודמות מאחוריו, ואך מובן, כי בעל ההרשעות הקודמות ראוי לענישה מחמירה יותר. בית המשפט גם צריך להביא בחשבון, כי אמצעי הענישה שננקטו בעבר לא השפיעו, ככל הנראה, את השפעתם המרסנת, וכי דרושים אמצעים חריפים יותר כדי לנסות ולהשפיע על דרך התנהגותו של המשיב בעת שהוא נוהג ברכבו. המישור השני, אשר אליו יש מקום להתייחס בקשר לבקשה שלפניי, הוא עניין מעמדה של ערכאת הערעור מול פני החלטתה של הערכאה הראשונה. ערכאת הערעור אינה מופקדת על תיקונו של כל עונש, השונה מזה אשר אותו הייתה מטילה ערכאת הערעור עצמה, לו הייתה יושבת כערכאה ראשונה. לכן אין די בכך, שערכאת הערעור סבורה שהעונש חורג במידה זו או אחרת ממה שנראה לה כהולם ; רק סטייה מהותית מן המידה הסבירה או התעלמות ממרכיב משמעותי, שאותו צריך היה להביא בחשבון, הן שעשויות להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. כך נוהג בית-משפט זה בשבתו כערכאת ערעור על גזרי הדין, הנגזרים בבתי המשפט המחוזיים, ואין כל סיבה שבית המשפט המחוזי ינהג אחרת, כאשר הוא דן בערעור על גזר-דין, שניתן בבית-משפט השלום. במקרה שלפנינו ראה בית-משפט השלום להטיל עונש חמור יותר מן הרגיל והמקובל, אך בלי שנתייחס בשלב זה למדיניות העונשין הראויה, די בנסיבותיו העובדתיות של המקרה שלפנינו כדי להסביר, מדוע ננקטה דרך הענישה המתואר ומדוע יש בהתערבות כגון זו שלפנינו כדי להחליש באופן מהותי את הכוח המרתיע של הענישה בתחום עבריינות התנועה. מסקנה אחרונה זו מוליכה אותנו במישרין למישור השלישי, והוא עניין מדיניות הענישה. בית המשפט המחוזי קיבל כדבר מובן מאליו, כי יש לתקן על אתר כל חריגה מן העונש הנראה מקובל עליו, היינו, כי כל אימת שבית-משפט השלום מבקש לאמץ גישה מחמירה יותר, יבוא בית המשפט המחוזי ויקל בעונש כדי להעמיד דברים, כאילו, על מכונם. במלים אחרות, בית המשפט המחוזי ביקש להקפיא את רמת הענישה על-פי מתכונת מקובלת כביכול, מבלי לתת דעתו לכך, שיש להבחין בין מקרה למקרה וכי יש שעולה הכרח לנקוט אמת מידה מחמירה יותר, כאשר מתברר, כי הדברים הפכו לשיגרתיים או כי מיצו את עצמם ואינם משיגים את האפקט הדרוש. בתי המשפט לתעבורה הוקמו כדי לנסות ולהשפיע על רמת ההתנהגות בדרכים. התגובה העונשית, היוצאת מלפני ערכאות אלה, חייבת לנבוע באופן תמידי ושוטף מן ההתייחסות אל משמעותו והשפעתו של העונש לאור המציאות בתחום התעבורה שבה אנו חיים. כך רשאי בית המשפט לתעבורה, למשל, להסיק, כי אין טעם בהטלת פסילה-על-תנאי בשל עבירה, שנעברה אמנם אחרי תום תקופת התנאי אך היא מאותו סוג שבעטיו הוטלה כבר בעבר פסילה-עלתנאי, שככל הנראה לא השפיעה את השפעתה המקווה. מידת העונש המתאימה מושגת בכל מקרה על-ידי שקילת כל הנתונים הרלוואנטיים, ואלה כוללים, כידוע, גם את מהותה ונסיבותיה של העבירה, וככל שחומרתה של זו גדלה, נסוג גם משקלן היחסי של נסיבותיו האישיות של הנאשם. בית-משפט זה הדגיש לא אחת את הכוח המרתיע הרב שבפסילה בפועל, המרחיקה נהגים בלתי זהירים מן הכביש, ובמקרה כגון זה שלפנינו לא למותר לשוב ולהדגיש את אשר הפך אולי לנדוש, והוא, כי איננו דנים בנתונים סטאטיסטיים יבשים או במחקר פנולוגי מופשט על כוחם של העונשים אלא במאמץ חיוני, שנועד ליצור מחסומים יעילים בפני התנהגות, המסכנת את חיי הנהג ואת חייהם של אחרים המשתמשים בדרכים. הרחקתו של נהג בלתי זהיר מן הכביש היא אמצעי חמור, אולם היא מבטיחה תוצאה מיידית שאינה מעוגנת בשכנועו של הנהג, כי ביטויה בכך, שהנהג לא ינהג בתקופה בה נפסל. כל שנאמר לעיל לא בא אלא כדי להדגיש את העובדה, כי אל להם לבתי המשפט לדבוק באמות מידה שהן מקובלות, כאילו, אשר כל מה שחורג מהן הופך לראוי לשינוי. לעניין משקלו המרתיע של העונש, יש להביא בחשבון לא רק את מה שנגזר בעבר, בייחוד כאשר מדובר בפעולות עונשיות, אשר ככל הנראה לא השיגו תוצאות משביעות רצון, אלא גם מה יביא לתוצאות הדרושות בהווה ובעתיד. מעבר לכך, על בית המשפט המחוזי להימנע מיצירתו של הרושם, שהוא כמובן מוטעה מיסודו, שמא הוא מבקש ליצור משקל שכנגד למאמציהם של בתימשפט השלום לתעבורה, המשתדלים ליצור דפוסי ענישה ורמות ענישה שהם בעלי השלכות ומשמעות מוחשיות. המקרה האחד אינו דומה בהכרח לרעהו, ואם נוכח ביתמשפט השלום לדעת, כי לפניו עבריין מועד, השב לסורו למרות שהוא הוזהר כדבעי, אין בית המשפט המחוזי צריך למהר ולהתערב אך ורק מכיוון שהדבר אינו משתלב, לדעתו, במה שנראה לו כנורמה העונשית, שייתה מקובלת עליו בעבר. כמו בכל תחום יש בשיגרה בתחום הענישה כדי לפגוע הן בהגיונה והן בצדקתה. .4לאור האמור לעיל הנני סבור, כי לא היה במקרה דנן מקום להתערבותו של בית המשפט המחוזי במידת העונש, אך הנני מקוה, כי הדגשתם ופירוטם של הנימוקים יהיה בהם כדי להבהיר עמדתו של בית-משפט זה, גם בלי שהעניין יובא לפני ערכאה רביעית. אשר-על-כן החלטתי לדחות את הבקשה. משפט תעבורהעבירת תנועה