הסנגורית טענה שהאתיקה המקצועית אינה מתירה לעו"ד להיות גם פרקליט וגם עד. אכן, זה הכלל. ואולם במה דברים אמורים? כאשר הפרקליט מבקש להעיד מטעם מרשו - לקוחו. לא כן כשהצד שכנגד מבקש לזמנו כעד (ראה כלל 42 לכללי האתיקה, וכיום כלל 36, וראה מאמרו של פרופ' אנקר שאותו הציגה הסנגורית, בעמ' 101, הערת שולים 2). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עדות עורך דין (סנגור) במשפט: בפנינו שתי בקשות שהגישה הסנגורית: האחת, לזמן כעד הגנה את ב"כ התביעה עו"ד איסמן, ומחמת זאת מתבקש עו"ד איסמן להעביר את הייצוג לפרקליט אחר, וכן מתבקש עו"ד איסמן להמנע "מליצור קשר עם פרופ' היס ועדים נוספים הקשורים בתיק זה". הבקשה השניה היא "לפסול את הרכב כבוד השופטים" הדן בתיק. כתב האישום מיחס לנאשמת מעשה רצח של בעלה. נתקיימו כבר ישיבות רבות של שמיעת ראיות ונתקבלו מוצגים רבים. כנציג המדינה מופיע עו"ד איסמן מראשית הדיון, ולצדו מתיצבת כעזר כנגדו עו"ד גב' שיינרט. עד כה התנהלו הדיונים בשובה ונחת, תוך כבוד הדדי נאה בין באי כח הצדדים. כך היה עד אשר קפץ עלינו רוגזן של שתי הבקשות, לפסול את הרכב ביהמ"ש ולפסול את הקטגור. נפתח בבקשה הנוגעת לעו"ד איסמן. וזה תמצית ההסבר לבקשה: פרופ' היס, הפתולוג, נתן שלש חוות דעת לענין סיבת המות של המנוח. לטענת הסנגורית קבע פרופ' היס בחוות הדעת הראשונה שהמות היה מות טבעי, ואילו בשניה ובשלישית נסוג מקביעה זו, בעקבות מכתב ששלחה אליו הפרקליטה גב' גרובר ומכתב ששלח עו"ד איסמן. לטענת הסנגורית ניתנה חוות הדעת השלישית (שהיא נשוא דיוננו) בעקבות מכתב שכתב אליו עו"ד איסמן, ובו שם עו"ד איסמן "בפי פרופ' היס ושתל ראיות ועובדות שנתקבלו ע"י פרופ' היס כאמת". לדעת הסנגורית קמה לה הזכות בנסיבות אלה לזמן את עו"ד איסמן כעד הגנה, ומכיון שבהיותו עד הגנה יש פגם בכך שעו"ד איסמן ימשיך להיות הפרקליט, מתבקש עו"ד איסמן לפנות את מקומו לפרקליט אחר. בין היתר רואה הסנגורית את הפגם בכך שעו"ד איסמן יבקש בסיכומיו שביהמ"ש יתן אמון בדבריו כעד. הסנגורית מדגישה ואומרת שאין פסול בכך שעו"ד איסמן דיבר עם פרופ' היס שהוא עד תביעה, אלא בכך שהוא פעל "באופן אקטיביסטי", כלשונה. עד כאן תמצית טענותיה של הסנגורית. אין מחלוקת שעו"ד איסמן פנה לפרופ' היס ודן אתו בנוגע לסיבת המות, בעקבות בקשה של הסנגורית מעו"ד איסמן שיפנה לפרופ' היס ויברר אתו את סיבת המות ואת הסיבה לשוני בין חוות הדעת הראשונה לשניה. היה זה בשנת 1997 (אחרי שבאוגוסט 1997 נתמנה עו"ד איסמן לטפל בתיק, ומאז הוא הפרקליט המטפל בתיק). אין גם מחלוקת שב1.2.98- שלח עו"ד איסמן לסנגורית את חוות הדעת השלישית ואת המכתב ששלח לפרופ' היס, וכי הדרישה לפסול את עו"ד איסמן כדי שיופיע כעד מטעם ההגנה הועלתה רק לאחרונה (הבקשה דנן הוגשה לביהמ"ש ב2.11.98-). אין התנגדות מצד עו"ד איסמן להיות מוזמן כעד מטעם ההגנה ולהעיד. עו"ד איסמן מסכים גם שבישיבה שבה יעיד יופיע פרקליט אחר. עו"ד איסמן אף הצהיר שהוא מסכים שהסנגורית תפנה אליו ותשוחח אתו מראש על הדברים שהיא מעונינת להפיק מפיו בעדותו, והוא גם הצהיר בפנינו שימנע מלדבר עם פרופ' היס על הנקודות שבמחלוקת בהקשר הנדון בבקשה. עו"ד איסמן הודיע לנו שהפגישה לשו עם פרופ' היס היתה בנוכחות פרקליטת המחוז והפרקליטה גב' שיינרט, והסנגורית אינה חולקת על כך. כמו כן אמר לנו עו"ד איסמן שלאחר הפגישה עם פרופ' היס, נפגשה הסנגורית עם פרקליטת המחוז כדי לשכנעה לחזור בה מכתב האישום, והסנגורית מאשרת עובדה זו. הסנגורית העלתה גם את השאלה האתית המתעוררת לדעתה, כשפרקליט מופיע גם כתובע וגם כעד. בטרם ניכנס לדיון הפורמלי בבקשה, שאלנו את הסנגורית האם לא נכון יהיה שהיא תדבר עם עו"ד איסמן, תקבל ממנו את הפרטים שהיא מעונינת לשמוע מפיו כעד, ועו"ד איסמן יצהיר על הדברים לפרוטוקול. הסדר זה היה נאות, שכן מדובר בפרקליט שלכאורה יודע את חובתו לא רק "להשיג הרשעה", אלא גם לסייע בגילוי האמת, גם אם היא לזכות הנאשם, וכן מכיון שעיקר הדבר הנחוץ לסנגורית הוא המכתב ששלח עו"ד איסמן לפרופ' היס (שלטענתה השפיע שלא כהוגן על פרופ' היס), והרי המכתב נמצא לפנינו כמוצג בהסכמה. הסנגורית לא הסכימה להסדר זה והיא עומדת על בקשתה. איננו סבורים שנכון לקבל את הבקשה, וזאת מהסיבות הבאות: א. כאמור, אין מדובר במפגש בין עו"ד איסמן לבין פרופ' היס שנעשה "בחוגוי הסלע בסתר המדרגה", סמוי מן העין. השניים נועדו ביוזמתה ועל פי בקשתה של הסנגורית, ובנוכחות פרקליטת המחוז והפרקליטה גב' שיינרט, ובו נדונה השאלה מהי סיבכת המות. גם המכתב ששלח עו"ד איסמן הומצא לסנגורית יחד עם חוות הדעת השלישית של פרופ' היס, באופן גלוי. לא שמענו מפי הסנגורית שיש באמתחתה דברים מפתיעים, שאינם יכולים לקבלם מעו"ד איסמן כפרקליט שחובתו לנהוג בהגינות, גם ללא זימונו כעד. עיקר הטרוניה של הסנגורית היא שבמכתב שם עו"ד איסמן דברים בפי הפרופ' ושתל עובדות שאינן נכונות, והפרופ' קיבלן כאמת. ענין זה יעלה ויבוא לפנינו ממילא, כאשר המכתב ייבחן ביחד עם עדותו של פרופ' היס. ב. הפגישה עם פרופ' היס והמכתב אליו היו ידועים לסנגורית לפחות מאז 1.2.98, והסנגורית מאשרת זאת. מפליא הוא מה ראתה הסנגורית על ככה, ששמרה את הדבר בלבה עד כה, ורק אחרי שנכנסנו עמוקות בעובי הקורה של המשפט, באה הבקשה שבכוחה לשבש קשות את המשך המשפט. הסנגורית מתרצת קושיה זו באומרה, שכל עוד לא הגיע זמנה של עדותו של פרופ' היס, לא היתה לה התנגדות שעו"ד איסמן יופיע כפרקליט. תרוץ זה לאו תרוץ הוא, שכן סוף מעשה במחשבה תחילה. ידוע שידעה הסנגורית שמדובר במשפט שבו חומר הראיות רב ועצום, ושלימודו והכנתו וההתכוננות למשפט מצריכים לימוד ממושך. איננו רוצים לומר שכונה נסתרת יש לסנגורית בעיכוב הבקשה עד כה, ונעמיד אותה על חזקתה שביושר לבה ובתום לבבה עשתה זאת, אך אין בכך כדי להעביר מן העולם את הבעיה שנוצרה. לוא היה מדובר במעשים נלוזים נסתרים מטעם הפרקליט המיצג את המדינה, כל קושי שבעולם לה היה צריך למנוע מתן אפשרות לסנגורית לנסות ולתקן את עוות הדין האפשרי, גם באיחור, ובלבד שלא תורשע הנאשמת ברצח, שאין לה בו יד ורגל. אולם, כאמור, לא סיטואציה אשר כזאת עסקינן. ג. מתן "כוח" בלתי מוגבל לבעל דין לפסול את מי שמיצג את הצד שכנגד, ע"י מעשה כה פשוט, היינו ע"י הזמנתו כעד מטעמו, תשבש את מערכת המשפט וניהולו. עורכי דין יהיו מפסילים זה בזה, כל פעם שהפרקליט שמנגד אינו רצוי, והרי כוח הפסילה יכול לשמש לפסילה לא רק של פרקליט אחד אלא של כל הבא אחריו, בזה אחר זה. כל אשר צריך בעל הדין הרוצה לפסול את יריבו הוא לזמנו כעד מטעמו. לפיכך, יתכן שבמקרים יוצאי דופן יהיה מקום לבקשה מעין הבקשה דנן, אך לא בנסיבות כמו בעניננו. ד. הסנגורית טענה שהאתיקה המקצועית אינה מתירה לעו"ד להיות גם פרקליט וגם עד. אכן, זה הכלל. ואולם במה דברים אמורים? כאשר הפרקליט מבקש להעיד מטעם מרשו - לקוחו. לא כן כשהצד שכנגד מבקש לזמנו כעד (ראה כלל 42 לכללי האתיקה, וכיום כלל 36, וראה מאמרו של פרופ' אנקר שאותו הציגה הסנגורית, בעמ' 101, הערת שולים 2). מהטעמים הנ"ל סבורים אנו שיש לדחות את הבקשה. רשמנו לפנינו את הצהרתו של עו"ד איסמן, שבשעה שיעיד יופיע פרקליט אחר, ושהוא יימנע מלדון עם פרופ' היס על תכן הבקשה הנוכחית והדיון אודותיה. עתה לבקשה שההרכב ימנע עצמו מן הדין בתיק זה (השימוש במקורותינו הוא הניב "ימנע עצמו מן הדין" ולא "יפסול את עצמו", שהוא מונח פחות נאה). הרקע לבקשה היא טענת הסנגורית שאחד מעיקרי ההגנה שלה הוא הטענה שהמנוח מת מות טבעי, ושלא היה כלל רצח, וממילא ידיה של הנאשמת "לא שפכו את הדם הזה". עוגן לטענה זאת מוצאת הסנגורית לטענתה בחוות הדעת של פרופ' היס, והנה, טוענת הסנגורית שהיא ניצבת בפני שופטים (שניים שהביעו את הגיגיהם הקול והשלישי ששתק למרות משמע אזניו) שגיבשו את דעתם שמות המנוח נבע מרצח ולא ממיתה טבעית. הבקשה התיחסה מעיקרא להבעת דעה ע"י אב בית הדין (בעמ' 556 לפרו'), ואח"כ הוספה תוספת לגבי דבריו של כב' השופט הס (בעמ' 410 לפרו'). נפתח בדברי אבה"ד. אין ספק שהסנגורית מפרשת פרוש שאינו נכון את דבריו של אבה"ד. הדברים נאמרו כאשר הסנגורית האריכה מעניתה בחקירות ודרישות את הקצין ארבל, שהיה ממונה על החקירה הנדונה. משהרבתה הסנגורית בשאלותיה למה זה ועל מה זה ראה הקצין להמשיך בחקירת המקרה כאילו מדובר ברצח, כאשר לנגד עיניו היתה חוות הדעת של פרופ' היס שבה נאמר "לא ניתן לשלול אפשרות שהמות נגרם בעקבות התקף אפילפטי" וכו' (כמצוטט בבקשה דנן), נתבקשה הסנגורית לתת את דעתה שמא היא מאריכה בחקירתה את העד בנקודה זו, למרות שמנקודת ראותו של העד היה מקום להמשיך בחקירת המקרה כמקרה רצח. סוף סוף הגופה נמצאה באקראי ע"י פועלים המפנים אשפה, בתוך המשאית לאיסוף האשפה, והגופה היתה עטופה וכרוכה בשקים וכבולה בכבלים. לכאורה, אדם שמת מות טבעי, אין גופתו נמצאת בנסיבות משונות כאלה. גם פרופ' היס לא קבע נחרצות, כפי שמוצא בציטוט הנ", שהיה מות טבעי. לפיכך, חוקר האחראי לחקירת מקרה החשוד כרצח, סביר שיחקור את הענין, ומנקודת ראות זו של החוקר נאמרו הדברים באותו הקשר. גם דבריו של כב' השופט הס אינם גיבוש דעה אלא השערה לכאורית שמדובר ברצח לאור הנסיבות של מציאת הגופה. האסוציאציה הראשונית אצל כל השומע את הנסיבות הנ"ל של מציאת הגופה היא שמדובר ברצח. אך האם יעלה על הדעת ששופט מקצועי יכריע את הדין על פי אסוציאציה ראשונית כזאת, ולא ישקול את מכלול הראיותו בסופו של משפט? וכי אין לבו ודעתו של ביהמ"ש פתוח לקלוט ראיות וטענות, מבלי להאחז כבקרנות המזבח במחשבה הלכאורית-הראשונית שעלתה במוחו והיתה עולה במוחו של כל אדם? כידוע כלל הוא שאין פסלות נקבעת אלא אם כן יש חשש אובייקטיבי ממשי או קרוב למשוא פנים (ר' סעיף 77 א לחוק בתי המשפט וכן הפסיקה הרבה בנושא, ולדוגמא ע"פ 91/1996, פ"ד מה (3) עמ' 837). במקרה דנן אין חשש ממשי ואין חשש קרוב ואין אבק חשש למשוא פנים, ואף לא חשש לגיבוש דעה נחרצת וסופית, שאין סיכוי לשנותה (ר' מאמרו של עדיני, הפרקליט מג, בעמ' 187, ובעמ' 195, לענין גיבוש הדעה). ב"כ התביעה טען שהסנגורית השתהתה בהגשת בקשתה. איננו סבורים שהיינו חוסמים את טענת הסנגורית מחמת השיהוי (שספק אם היה כאן, כיון שהדפסת הפרוט' דרכה להתאחר כשהדיון נשמע בהקלטה). אילו היה יסוד לחשש למשוא פנים לגופו, כי אז טעמי הצדק ראוי שיכריעו את כל הטענות האחרות. לפיכך הבקשה של הפסלות אינה מתקבלת. עורך דיןעדותדיוןסניגור