כלל הוא, כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועה של הכלטה, שעליה מערערים. העיכוב נתון לשיקול-דעת בית המשפט, שנתן ת ההחלטה, ואם סירב, נתון הוא להחלטת בית המשפט שלערעור (תקנות 466- 468מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). העילה העיקרית, שיש בה כדי להצדיק עיכוב, היא, "שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאד - להשיב את המצב לקדמותו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 659). בנסיבות המקרה, אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, והמבקשים יזכו בערעורם, ייגרם להם נזק, שיהיה קשה עד למאוד לתקנו. יהיה עליהם להפסיק את הייצור והשיווק ולהפר חוזים עם סוכנים וקניינים בחו"ל. הם יאבדו הן את לקוחותיהם והן את מערכת השיווק שלהם בארץ ובחו"ל וכן את עובדיהם המיומנים, שאותם ייאלצו לפטר קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיכוב ביצוע פסק דין - נזק בלתי הפיך: המבקשים הם הנתבעים בת"א 804/82 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. בקשתם היא לעכב ביצועו של פסק-דין, שניתן נגדם בבית המשפט המחוזי (כבוד השופט א' גלסנר), עד לבירור ערעורם. ביום 25.7.85 ניתנה החלטה, במעמד צד אחד, לעכב את הביצוע למשך 10 ימים עד לשמיעה במעמד שני הצדדים. ביום 10.9.85, לאחר השמיעה, נדחתה הבקשה. .2וזה הרקע הובדתי לסכסוך, כפי שנקבע בפסק הדין: זה כעשר שנים שהמשיבה הראשונה עוסקת בפיתוח מלחי ים המלח ובהפיכתם למוצר מסחרי רפואי לשימוש ביתי, המוצר מופק בתהליך של אידוי ויבוש של תמיסת מי ים המלח הדרומי. בארץ נמכר המוצר בשם "מלח ערד" ובחו"ל בשם "dead sea bath salts". המשיבה השנייה משווקת את המוצר הנ"ל. על-פי חוות-דעת מומחים, שהוגשו לבית המשפט קמא, קבע בית המשפט, כי המוצר של המשיבה משקף את תכולת המלחים והמחצבים של אזור ים המלח הדרומי בהבדל זה, שהמרכיב של נתרן כלורי (מלח בישול) מוקטן בשיעור שמעל ל-% 80מהכמות המצויה באותו אזור לעומת העשרת האשלגן כלורי, והסידן הגופרתי - האחרון רק בהשוואה לחוף עין-בוקק לאורך מרחצאות המרפא שליד בריכות האידוי הגדולות של המשיבה, שממימיו כבר הופרד חלק הארי של מרכיב מלח הבישול. על אריזת המוצר של המשיבה מופיע פירוט התחולה, באחוזים או במשקל, תחת הכותרת: כל ק"ג של מלחי הים מים המוות מכיל: ...הערכים המפורטים מתאימים, פחות או יותר, לאלהשבטבלה שבחוות-דעתו של ד"ר י' אפשטיין, ראש אגף מחקר ופיתוח מוצרים חדשים של המשיבה השנייה. המבקשת הראשונה ומנהלה, המבקש השני, משווקים מוצר, המכונה "מלחי אמבטיה של ים המוות", המופק בתהליך אידוי של מי ים המלח הצפוני, באזור "קליה". מוצר זה מכיל ברובו המכריע % 98.75מלח בישול (% 60.13סודיום (נתרן) ו-% 38.65כלוריד), ו-% 1.22הנותרים הם רק עקבות ושאריות זניחות של המלחים והמינרלים, המצוים במוצר של המשיבה, לפי טבלתו של ד"ר אפשטיין. אך על האריזה של מוצר זה, של המבקשים, נקוב ההרכב הכימי של מלחי אמבט ים המלח ( dead sea bath salts chemical composition of the) כדלקמן: סודיום כלוריד (מלח בישול) %30.05 מגנזיום כלוריד %36 מגנזיום %0.05 כלוריד % 0 ועל האריזה המיוחדת ליצוא לארצות דוברות גרמנית מופיעה רשימת התכולה על-פי גרמים ולירים, וכותרתה: totes meer salz:ב.wasser analyse כלומר: מי המלח של ים המוות. בכותרת זו, כך קבע השופט המלומד, יש משום הטעיה של הקונה התמים, הסובר לתומו, כי מדובר בתכולת האריזה, בעוד שבעצם מדובר בתכולה של המים בים המלח. .3על-פי קביעותיו הנ"ל הגיע השופט המלומד למסקנה, הבלתי נמנעת, כי המבקשים משווקים מוצר, המורכב רובו ככולו ממלח בישול חסר כל ערך רפואי, אך על-פי תיאור של מלחי אמבט רפואיים ממי ים המלח, כי תיאורו של המוצר של המבקשים הינו כוזב, וכי יש בשיווקו משום הונאה. המבקשים אינם טוענים בערעורם, כי השופט לא היה רשאי להגיע למסקנה זו על-פי חוות הדעת של המומחים, שציווה על הגשתן. טענתם היא, כי לאור הסכמות באי-כוח הצדדים, שהראיות בהליך הבינים לצו מניעה זמני (המ' 1024/82) ישמשו חומר ראיות בתובענה, לא היה רשאי להורות על הגשת חוות הדעת, ומשהורה כך, לא היה רשאי לקשור את הצדדים להסכמתם הנ"ל. בכך נשללה מהמבקשים, כך נטען, הזכות לחקור חקירה נגדי נוספת את העדים, שהעידו בהליך הביניים, ולברר עמם את השפעת איכות המוצרים במסגרת עוולת גניבת עין. ענין זה יידון בערעור גופו, אך בשלב זה נוכל לסכם, כי חוות הדעת שהוגשו הצדיקו את המסקנה, כי התיאור שעל אריזות המוצר של המבקשים הינו כוזב, וכי יש בו משום הונאה. .4עובדה זו אין די בה כשלעצמה להקים עילה בעוולת גניבת עין עלפי סעיף 59 של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. כך גם אין בהתחרות בלתי הוגנת כדי להקים את היסודות הדרושים לעילה זו. להבדיל מהתפתחות שחלה באנגליה בעילה של passing offלעבר unfair competition(ראה א' ח' זליגסון, דיני סימני מסחר ודינים הקרובים להם (שוקן, תשל"ג) 22123), אנו כבולים לעוולה החקוקה בסעיף 59הנ"ל, ואין החוק שלנו מכיר בעוולה כללית של תחרות בלתי הוגנת או של פגיעה בהליכות המסחר ההוגן. הצעת חוק הליכות המסחר, תשל"ב-1972, לא התקבלה כחוק (להוציא נושא הגנת הצרכן, שהתקבל בחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981), ראה ע"א 468/81 [1]. ישעל-כן טעם בטענת המבקשים, כי השופט המלומד טעה במסקנתו הבאה: "...מעשיהם של הנתבעים מהווים גניבת עין במובן בוטה ביותר של עולה זו. מה שהנתבעים משוקים כפי שראינו הוא לא מלח אמבט, כפי שכל אדם מן הישוב מבין כנוי שכזה, ולא מייצג כל עיקר תכולתו המפורסמת של מילחי ומינרלי ים המלח". .5לעילת גניבת עין על-פי סעיף 59דרוש, כי הנתבע יגרום או ינסה לגרום, "שטובין יחשבו בטעות כטובין של אדם אחר, עד שקונה רגיל עשוי להניח שהוא קונה טובין של אותו אדם". אין מחלוקת, שאין מאומה על-פי מבחן צליל או עין, מבחינת השם, הכינוי או צורת האריזה, כדי לגרום לטעות כזו. על כך עמד כבוד השופט י' בנאי, שדחה את הבקשה למתן צו המניעה הזמני (בהמ' 1024/82הנ"ל). אכן, יש שהטעות אינה נובעת מסימוניו של המוצר אלא מתכונות מיוחדות שלו, שאותן מקשר הקונה הרגיל דווקא עם מוצרו של התובע. כן הגיע השופט קמא למסקנתו, בפסק-דינו המתוקן, כי "משזולת התובעים לא קיים כל מפעל או יצרן אחר הפיק את המלחים והמינרלים שבתחולתה של התמיסה הטבעית, כאמור, ומשווקם כמילחי אמבט מדיצינליים הרי שהקונה הרגיל, אשר רוכש את האריזה של הנתבעים, עשוי להניח שהוא קונה את המוצר של התובעים". טענת המבקשים, שלצורך העוולה של גניבת עין בנסיבות כאלה לא די לו לתובע שיוכיח, שהוא היחיד המייצר ומשווק את המוצר בעל התכונות היחודיות, אינה משוללת יסוד. אין לומר, שאין סיכוי בערעור לטענה, כי על התובע להוכיח שהוא רכש לעצמו מוניטין בקהל, אשר התרגל לראות במוצר את מוצרו שלו דווקא ולא של אדם אחר. שאם הקהל אינו מוקיר ומכיר את המוצר כמוצרו של התובע, לא תועיל לו העובדה, שהוא היצרן והמשווק היחיד של המוצר. הטענה, כי אם לא נוצרה בקהל אסוציאציה כזו בין המוצר המשווק עלידי המבקשים לבין מוצרם של המשיבים, הרי לא הוכחה גניבת עין, היא טענה הראויה להישמע בערעור. טענה אחרת, שאף היא ראויה להישמע בערעור, נוגעת לקביעתו של השופט המלומד. כי המשיבים הם היחידים המפיקים ומשווקים את מלחי ים המלח לשימוש רפואי ביתי בתכולתם הטבעית. השופט בנאי הזכיר בהחלטתו, כי לפי תצהירו של המבקש השני מופצים בישראל מלחים מאותו סוג לא רק על-ידי המשיבה והמבקשת אלא גם על-ידי חברות אחרות כמו "סדומית". לא הוברר מתוך החומר שלפניי, מה המצב לגבי השיווק בחו"ל, אך החובה להוכיח, כי המשיבים הם היחידים, מוטלת, על-פי הטענה הנ"ל, עליהם. אם הדבר לא הוכח, כטענת המבקשים, יש מקום לטענה, כי לא קמה למשיבים עילה בגין גניבת עין. .6עילה נוספת, שעליה השתיתו המשיבים את תביעתם, היא עילת הפרת חובה חקוקה שבסעיף 63של פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. החובות שהופרו הן, לטענתם: א. שימוש שלא כדין בכינוי מקור - "ים המלח" או "ים המות" בניגוד לחוק הגנת כנויי מקור, תשכ"ה-1965; ב. הפרת הוראת סעיף 3(ג) של פקודת סימני סחורות: "המיחד תיאור מסחרי כוזב לסחורות". והגדרת "תיאור מסחרי" בסעיף 2(ד): "בנוגע לחומר שממנו מרכבת כל סחורה"; ג. הפרת הוראת סעי 2(א) של חוק הגנת הצרכן: "לא יעשה עוסק דבר... העלול להטעות צרכן, בכל עניין מהותי בעסקה..." ובין היתר "(2) המידה, המשקל, הצורה והמרכיבים של נכס". אשר לחוק הגנת כנויי מקור, השופט בנאי דן בכך בהחלטתו וציין, כי המשיבים לא רשמו כינוי מקור, ולכן סעיף 22של החוק אינו חל. אשר לסעיף 24, הדן בשימוש שלא כדין בכינויי מקור (לא רשום), השימוש בכינוי המקור אינו כוזב. תיאור התכולה שעל האריזה הוא הכוזב. ואשר לפקודת סימני סחורות וחוק הגנת הצרכן, השופט בנאי ציין בהחלטתו, כי על-פי הראיות שהובאו לפניו אין בידו לקבוע, כי תיאור המוצר על-ידי המבקשים כמלחי ים המלח הינו כוזב. היה זה בטרם נתקבלו חוות הדעת של המומחים, שמהן הסיק כבוד השופט גלסנר, כי תיאור התחולה שעל האריזות של המבקשים הוא כוזב. הוא לא דן בעילות על הפרת חוקים אלה לאחר שקיבל את התביעה בעילה של גניבת עין, אך עדיין שאלה היא, אם הפרת הוראות חקוקות אלה, או איזו מהן, מקנה עילת תביעה בנזיקין ליצרן. מר ג' גינת, בחיבורו על "גניבת-עין" דיני הנזיקין העולות השונות (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, תשמ"ב) 48, סבור, כי לעניין חוק הגנת הצרכן התשובה לכך היא חיובית. אך השאלה צריכה עיון, ואין לשלול, כי סיכוי למבקשים לזכות בערעור בשאלה זו. עילה אחרת, שטענו לה המשיבים, היא של עשיית עושר ולא במשפט. גם בעילה זו לא דן פסק הדין, ואילו השופט בנאי דחה אותה בהחלטתו, בהסתמך על ע"א 471/70 [2]. .7סיכומו של דבר, בלי לקבוע עמדה מחיבת, נראה מהאמור לעיל, כי יש למבקשים סיכוי לזכות בערעורם. אך בכך בלבד אין כדי לחייב את העיכוב המבוקש של ביצוע פסק הדין, המחייב את המבקשים בשניים: א. להימנע מייצורו ומשיווקו של המוצר שלהם, כמפורט שם; ב. למסור דו"ח מאומת על-ידי רואה-חשבון על היקף מכירותיהם. כלל הוא, כי הגשת ערעור אינה מעכבת ביצועה של הכלטה, שעליה מערערים. העיכוב נתון לשיקול-דעת בית המשפט, שנתן ת ההחלטה, ואם סירב, נתון הוא להחלטת בית המשפט שלערעור (תקנות 466- 468מתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). העילה העיקרית, שיש בה כדי להצדיק עיכוב, היא, "שאם יזכה המערער בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאד - להשיב את המצב לקדמותו" (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (בורסי - פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 659). בנסיבות המקרה, אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, והמבקשים יזכו בערעורם, ייגרם להם נזק, שיהיה קשה עד למאוד לתקנו. יהיה עליהם להפסיק את הייצור והשיווק ולהפר חוזים עם סוכנים וקניינים בחו"ל. הם יאבדו הן את לקוחותיהם והן את מערכת השיווק שלהם בארץ ובחו"ל וכן את עובדיהם המיומנים, שאותם ייאלצו לפטר (ראה התצהיר התומך בבקשה, וזה גם הגיונם של הדברים). לעומת זאת, אם ביצוע פסק הדין יעוכב והערעור יידחה - ייפגע המוניטין של המשיבים כתוצאה מהחדירה לשוק של מוצרם של המשיבים, שהוא חסר כל ערך רפואי. על כל אחד מהצדדים יקשה ביותר לקבל פיצוי ממוני נאותלתיקון נזקו. כשכפות המאזניים מעוינות כך שאין לשלול סיכוי לערעור ושלשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון, שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פסק הדין (השווה המ' 25/81 (ע"א 15/81 [3]). לשיקול זה מצטרף שיכול נוסף כבד משקל, כי בין שמעשיהם של המבקשים מקנים למשיבים עילת תביעה בנזיקין ובין אם לאו - הם מהווים, על-פי הנתונים שבחוות-דעת המומחים, תיאור מסחרי כוזב ולכן הם עבירה פלילית על-פי פקודת סימני סחורות וחוק הגנת הצרכן (ולפי החוק האחרון גם עילה אזרחית, לפחות לטובת הצרכן), וייתכן, כפי שהעיר השופט גלסנר, גם עבירות של קבלת דבר במרמה או תחבולה על-פי סעיפים 415ו- 416של חוק העונשין, תשל"ז-.1977 .8מסיבות אלה אני מחליטה לדחות את הבקשה בכל הנוגע לחיוב שבסעיף א שבפסק הדין להימנע מהשיווק ומהייצור. ואשר לחיוב שבסעיף ב - למסור למשיבים דו"ח מאומת על-ידי רואהחשבון מוסמך בדבר היקף מכירותיהם של המבקשים בתקופה שמתחילת פעולת ההפקה ועד 19.85- אין, כאמור, לשלול, שלמבקשים סיכוי לזכות בערעור. כל עוד לא אושרה זכותם של המשיבים בערעור, אין לחייב את המבקשים לגלות ולפתוח את חשבונותיהם לפני המשיבים. יחד עם זאת, וכדי למנוע מצב שבו יקשה לשחזר את הדברים לאחר זמן, אם יפסידו המבקשים בערעורם, אני מורה, כי המבקשים יגרמו לעריכת דו"ח מאומת על-ידי רואה-חשבון מוסמך. כאמור בסעיף ב של פסק הדין, ואותו יפקידו בידי פרקליטם, עורך הדין אורגד, או בידי כל אדם, שיסכימו עליו שני הצדדים. הדו"ח יימסר לידי המשיבים, רק אם וכאשר יידחה ערעורם של המבקשים (השווה: המ' 103/81 (ע"א 23/81) [4]). הוצאות עריכת הדו"ח וכמו כן שכר טרכת עו"ד בבקשה זו (בסך 000,000, 1שקלים) יהיו על-פי תוצאות הערעור. ביצוע פסק דיןעיכוב ביצוע