קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לבית המשפט העליון על החלטת ועדה רפואית עליונה: 1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ש' שוחט) בע"ו 40046-01-10, במסגרתו דחה את ערעור המבקשים על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה (להלן: הוועדה). המבקשים הם הוריו של חלל צה"ל אשר לקה במחלת האפילפסיה עקב חבלת ראש קשה שנגרמה במהלך שירותו במילואים (להלן: המנוח). בתמצית, תצוין ההשתלשלות הדיונית הרלוונטית לבקשה זו: לאחר שערעורם של המבקשים נדחה על הסף בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"א 3206/07), ערערו הם לבית משפט זה (רע"א 10250/07). במסגרת התדיינותם, הגיעו הצדדים להסדר מוסכם שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו בין היתר יוחזר הערעור לוועדה לדיון מחדש להכרה בפגימות מוסבות לפי תקנה 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות נכות), התש"ל-1969 (להלן: התקנות) לנכויות שהוכרו על ידי קצין התגמולים. ביום 6.12.2009 קבעה הוועדה את דרגת נכות האפילפסיה עבור כל תקופה ותקופה. בזאת, נטען על ידי המבקשים, שינתה לרעה את קביעתה הקודמת מיום 30.1.2007. משטענת המבקשים פעלה הוועדה בחוסר סמכות עת חרגה מהסדר המוסכם בין הצדדים לדון רק בפגימות מוסבות והלה שקיבל תוקף של פסק דין, ערערו הם לבית המשפט המחוזי. במסגרת הדיון בערעור הצביעו המבקשים על כשל בהחלטת הוועדה עת זו לא נימקה מדוע יש להפחית באחוזי הנכות שכבר נידונו ונקבעו על ידה בעניין האפילפסיה. הגם שטענה זו לא נטענה במסגרת כתב הערעור, אפשר להם בית המשפט המחוזי להעלות טענה זו. בית המשפט המחוזי בחן את החלטת הוועדה בסוגיה לגופה וקבע כי הוא לא מצא שזו כשלה בהנמקתה בכל הנוגע לקביעות בנושא האפילפסיה. נקבע, כי הוועדה בחנה את ההיסטוריה של ההתקפים מהם סבל המנוח בהתאם לתיעוד הרפואי שהונח לפניה, סיכמה את ממצאיה בעבור כל תקופה ותקופה ובהתאם קבעה את דרגת הנכות. 2. בבקשה זו טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי עת התייחס בפסק דינו לטענת ההנמקה בלבד מבלי לדון בטענת העדר סמכות הוועדה להרחיב את הדיון גם בנושא הנכות המוכרת - אפילפסיה - ולא להתמקד רק בפגימות מוסבות לפי תקנה 9, כפי שנקבע בהסדר המוסכם בין הצדדים שקיבל תוקף של פסק דין. קביעתו לפיה בא כוחם צמצם את טענותיו לשאלת ההנמקה בנושא האפילפסיה איננה נכונה ברמה העובדתית. עוד הם טוענים, כי טעה בית משפט קמא עת קבע כי הוועדה נדרשה לדון בנושא האפילפסיה בעקבות בקשתם שלהם ומשכך, לא סטתה מפסק הדין האמור. כך או אחרת, קביעתו לפיה החלטת הוועדה מנומקת - שגויה היא. 3. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להדחות. טענות המבקשים הינן רובן ככולן טענות עובדתיות שאין מקומן להתברר במסגרת ערכאת ערעור בכלל ובפרט כאשר עסקינן בהחלטות שמקורן בקביעות הוועדה העליונה (ראו סעיף 12א(א) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959). נימוק זה מקבל משנה תוקף עת המבקשים פונים בבקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" ולא בערעור בזכות. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה "במהלך הישיבה חזר בו, למעשה, ב"כ המערערים (המבקשים) מטענתו, כי הועדה לא היתה מוסמכת להידרש לנושא זה, נוכח הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ואשר קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט העליון" (עמ' 1 לפסק הדין) היא קביעה עובדתית מובהקת. בית המשפט המחוזי הוא אשר ניהל את הדיון וחזרתו זו של ב"כ המבקשים ניתנה לאחר שבית המשפט הביע את הסתייגותו בע"פ מטענה זו, וכלשונו - "משכך, שינה ב"כ המערערים (המבקשים) את טענתו". יובהר, כי הסתייגותו של בית המשפט מטענת ב"כ המבקשים בעניין חוסר סמכותה של הוועדה לדון בנושא האפילפסיה נבעה מכך שהאחרון הוא אשר פתח את הנושא לדיון בפני הוועדה (ראו עמ' 1 לפרוטוקול הוועדה מיום 18.10.2009). נגד זאת השיב ב"כ המבקשים במסגרת הליך קמא כי הפרוטוקול הינו "שגוי ולקוי". טענה זו אף היא טענה עובדתית. פרוטוקול של הליך משפטי משמש ראיה לאמיתות תוכנו. בקשה לתיקון פרוטוקול לא הוגשה. ניתן להבין לליבם של המבקשים שפתחו עניין כדי להיטיב את מצבם, אך בפועל התוצאה האופרטיבית הייתה הפוכה. נכונותם שנושא האפילפסיה ייפתח חייבה את שני הצדדים באותה מידה. יתר על כן, יוער שניים. האחד, כי בית המשפט המחוזי בחן את הנמקת הוועדה בנושא האפילפסיה לגופה. זאת, לאחר שעולה שהמבקשים בערעורם לפני בית המשפט המחוזי התמקדו בסוגיית הסמכות ולא בטיב ההנמקה. על רקע זה, בית המשפט המחוזי הציע שהעניין ידון לגופו מתוך ראייה שטענת הסמכות איננה חזקה לנוכח הסכמת המבקשים לפני הוועדה. השני, עם כל ההבנה למצב המבקשים, יוצא אפוא כי בבקשת רשות ערעור זו המבקשים טוענים כי לא הובנו נכון - הן על ידי הוועדה והן לפני בית המשפט המחוזי. בדיקת הפרוטוקול של הליכי קמא איננה תומכת בעמדתם. טענת המבקשים ביחס לשינוי הרכב הוועדה אשר "כשלעצמו, היה בו משום עילה לפסילת החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה" - טענה כבושה היא. זו לא נטענה על ידם לפני שתי הערכאות הקודמות. כל שכן, כאשר אלה נכחו בשתי ישיבות הוועדה והיו אף מיוצגים על ידי בא כוחם. זו נטענת כאן לראשונה, במסגרת בקשת רשות הערעור. על כן, אין מקום להידרש לה בשלב זה של ההליך (ראו והשוו: רע"א 8740/10 אשכנזי נ' קצין התגמולים (5.4.2011)).   אחרון. באשר לטענת המבקשים לפיה הוועדה לא עמדה בנימוקה בעניין קביעת דרגת הנכות, טענה זו נטענה לראשונה במהלך הישיבה שהתקיימה לפני בית המשפט המחוזי, כאשר שורש ההשגה הוא משום "שקביעתה בנוגע אליו (נושא האפילפסיה) לא הייתה מנומקת". ב"כ המבקשים מפנה לפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית המשפט המחוזי ביום 28.11.2010, שם טען כי החלטת הוועדה לא מנמקת מדוע יש להפחית באחוזי הנכות שכבר נידונו ונקבעו על ידי הוועדה בהחלטה קודמת. ברם, החסר בנימוק כפי שהוצג על ידו - אין לו תימוכין בגוף פרוטוקול הדיון, וב"כ המבקשים אף כאן לא עתר לתיקון הפרוטוקול. התנסחותו זו עולה כאן לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור. יוצא אפוא, כי הוועדה עמדה בחובת הנימוק המוטלת עליה על פי דין. שכן, סעיף 12 לתקנות קובע שבקביעת דרגת נכות תקבע הוועדה את תאריך תחילתה של דרגת הנכות. הנימוק מדוע לקבוע דרגת נכות זו או אחרת בנושא האפילפסיה מוסדר בתוספת השלישית, סעיף 30(1) לתקנות, באופן הבא:    "(1)  כפיון (Grand Mal)       בהתקפים פרכוסיים המלווים איבוד ההכרה הנכות תיקבע לפי הפירוט כלהלן:       א. לא היו התקפים פרכוסיים במשך שנתיים                                 1%          ב. בצורה קלה -היו 1-4 התקפים במשך שנתיים                           10%         ג. בצורה בינונית - היה בממוצע התקף אחד ב-3-4 חדשים           30%       ד. בצורה ניכרת - היה בממוצע התקף אחד לחודשיים                  50%       ה. בצורה קשה - היה בממוצע לפחות התקף אחד לחודש              80%       ו. בצורה קשה מאד - היה ממוצע יותר מהתקף אחד לחודש         100%". יושם אל לב, כי הוועדה פירטה בהחלטתה את התקופות ואחוזי הנכות בהתאם לתדירות ההתקפים, כמפורט לעיל. יתר על כן: היא פירטה נתונים עובדתיים שביססו את מסקנותיה. לדוגמה: "המנוח הפסיק את הטיפול על דעת עצמו, ואז הופיע התקף נוסף. הטיפול חודש ומאז לא היו התקפים עד יוני 2000. נתונים אלה מופיעים בחוות דעתו של ד"ר פלכטר שלמה (מטעמו של המנוח) 19.6.2000 דף 2 שורה 6 "ומאז אין התקפים". לאור האמור - הוועדה קובעת שמתאריך 1.12.97- 4.98 נכותו היא 80% לפי 30(1) ה' - אפילפסיה בצורה קשה. היה בממוצע התקף אחד לחודש לפחות" (ראו עמ' 1 להחלטה מיום 6.12.2009). 4. אשר על כן, דין הבקשה להידחות. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. בית המשפט העליוןערעור לעליוןרפואהערעורועדה רפואית