קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לעליון על גזר דין של בית משפט לנוער: לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.1.2011 (ענ"פ 39893-08-10, כבוד השופטים ר' לורך, ז' בוסתן ו-צ' דותן) במסגרתו נדחה ערעורה של המבקשת על גזר דינו של בית משפט לנוער בבית משפט השלום ברחובות מיום 14.7.2010 (ת"פ 650-08, כבוד השופט צ' שרצקי - סגן נשיא). ביום 7.9.2008 הוגש כתב אישום כנגד המבקשת (ילידת 20.8.1993), ובו יוחסה לה עבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 בצירוף סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. כפי העולה מכתב האישום, ביום 3.9.2008, לאחר שגמלה בליבה ההחלטה לדקור את שכנה (יליד 1992 ותלמיד בבית ספרה; להלן: המתלונן), נטלה המבקשת סכין מטבח בעלת להב שאורכו מעל ל-20 ס"מ והחביאה אותה מאחורי הבניין בו התגוררו השניים. בסמוך לכך, כשהגיע המתלונן למקום, דקרה אותו המבקשת באמצעות הסכין, בגבו במותנו ובזרועו, ונמלטה מן המקום. המבקשת הודתה במעשה הדקירה המיוחס לה, אך כפרה בנסיבות ביצועו כפי שאלו הופיעו בכתב האישום. המבקשת טענה, כי בניגוד לאמור בכתב האישום, מעשה הדקירה לא היה על רקע סכסוך שהתגלע בין השניים, אלא על רקע תקיפות מיניות שחוותה מאת המתלונן, עובר לאירוע הדקירה. עוד היא טענה, כי היא לא המתינה למתלונן, אלא החביאה את הסכין מאחורי הבניין משום שידעה שלשם יגרור אותה המתלונן כדי לתקוף אותה. בית המשפט לנוער דן בטענות המבקשת באשר לנסיבות ביצוע מעשה הדקירה וקבע, לאחר שמיעת הראיות, כי המתלונן הציק למבקשת וקרא לה בשמות וכי אכן, שבועיים לפני מעשה הדקירה, התרחש אירוע אחד בו ניסה המתלונן לחבק ולנשק את המבקשת בכוח מאחורי הבניין. נקבע כי זהו חלקו של המתלונן באירוע, וכי חלקו זה חמור. עם זאת, נקבע כי אין מדובר במסכת תקיפות מיניות כפי שטענה המבקשת, אלא במעשה בודד וחמור שהיווה ביחד עם הצקותיו של המתלונן את הרקע למעשה הדקירה. ביום 14.7.2010 הרשיע בית המשפט את המבקשת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום והטיל עליה עונש של 6 חודשי מאסר על תנאי. בנוסף, קבע, כי המבקשת תעמוד במשך שנה בפיקוח שירות המבחן, והורה לה לחתום על התחייבות בסך 2,500 ש"ח ולבצע 100 שעות של שירות למען הציבור. המבקשת הגישה ערעור על הרשעתה לבית המשפט המחוזי, וערעור זה נדחה. נקבע כי על אף הנסיבות המקלות הרבות בעניינה, לא ניתן להימנע במקרה זה, נוכח טיבה של העבירה ונסיבות ביצועה, מהרשעה. מכאן הבקשה שלפניי, בגדרה מלינה המבקשת על הרשעתה. לטענתה, הבקשה מעלה שתי שאלות מהותיות וחשובות המצדיקות מתן רשות לערעור בגלגול שלישי. לפי טענה זו, שגה בית המשפט ביישום ההלכות הנוגעות להרשעתם של קטינים כאשר קבע, נוכח חומרת העבירה לבדה ובהתעלם מכלל הנסיבות המקלות ושיקולי השיקום בעניינה, כי יש להרשיעה. בנוסף, שגה בית המשפט בנוקטו בדרך של שילוב בין מסלול השיקום ומסלול ההרשעה הקבועים בחוק, דבר שלא היה רשאי לעשות. שגיאות אלו, מייצגות שתיהן, לטענת המבקשת, שאלות בעלות חשיבות ציבורית ומשפטית רבה שכן להן השלכות רוחב על ענייני הנוער הנידונים בבתי המשפט. לחלופין, היא טוענת, יש לקבל את בקשת רשות הערעור משיקולי צדק. לעניין זה מדגישה היא את הנסיבות המקלות שבעניינה, ובהן כברת הדרך השיקומית אותה היא עברה, נסיבותיה האישיות, המלצותיו של שירות המבחן לנוער שלא להרשיעה (שנדחו בערכאות הקודמות) והרקע לביצוע מעשה הדקירה. המשיבה מצידה, מתנגדת לקבלת הבקשה. לטענתה בקשה זו אינה מעלה כל שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. השאלות שהועלו על ידי המבקשת הוכרעו זה מכבר (כאשר השאלה השנייה, מועלה בבקשת רשות ערעור זו לראשונה). בנוסף, לטענת המשיבה דין הבקשה להידחות אף לגופה, ולעניין זה סומכת היא את ידיה על פסקי הדין של הערכאות הקודמות. דין הבקשה להידחות. חרף טענות המבקשת, בקשה זו אינה מעוררת כל סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). בשורה ארוכה של פסקי דין והלכות התווה בית משפט זה את השיקולים הצריכים לעניין הרשעתו של קטין. נקבע, שהגם שבעניינו של קטין יינתן משקל רב יותר לשיקולים של שיקום ולנסיבותיו האישיות והנכונות לסטות מן הכלל לפיו יש להרשיע אדם שביצע את העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום, הרי שקטינות היא איננה חסינות ואין לומר כי נקודת המוצא צריכה להיות טיפול ללא הרשעה. על בית המשפט להוסיף ולשקול את טיב העבירה וחומרתה, נסיבות ביצועה, ושיקולי הגמול ההרתעה וההגנה על הציבור (ראו: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 4 לפסק דינה של השופטת (כתוארה אז) ביניש (, 20.4.2004); ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני פ"ד נד(3) 685, 691 (2000); ע"פ 10709/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 7 לפסק דינו של השופט ד' חשין (, 29.3.2007)). במכלול השיקולים, לחומרת העבירה תהא השפעה לא מבוטלת. כפי שנפסק כבר בעבר, ככל "שהעבירות בהן הורשע הקטין אינן חמורות בנסיבותיהן, ואילו האפקט השלילי של ההרשעה הוא ניכר, רשאי בית המשפט שלא להרשיע את הקטין" (ראו: ע"פ 4518/91 מדינת ישראל נ' פלונים פ"ד מו(1) 634, 636 (1992)). משכך, מתן משקל נכבד, על ידי הערכאות הקודמות, לשיקולים שעניינם בחומרת העבירה וההרתעה הנדרשת, אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה דיון בנושא בגלגול שלישי. כך, גם בכל הנוגע לטענות המבקשת באשר לשילוב שערך בית המשפט בין מסלול השיקום ומסלול הענישה שבחוק. שילוב, שעל פי ההלכה הפסוקה, רשאי היה לעשות (ראו: ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד מה(1) 120, 123-122 (1991); ע"פ 4092/07 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 6 לפסק דינו של השופט מלצר (, 17.10.2007)).   ועוד, באשר לטענתה החלופית של המבקשת, נכון אמנם כי ישנם מקרים חריגים ומיוחדים בהם יתקיימו שיקולים כבדי משקל, אותם מכנים אנו "שיקולי צדק", בהם ייטה בית המשפט להיענות לבקשת רשות (ראו: רע"פ 5066/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (, 22.4.2010). אלא, שבמקרה זה לא שוכנעתי כי שיקולים כבדי משקל כגון דא מתקיימים. רבות דובר בפסיקה על החומרה הרבה שבתת תרבות הסכינאות. תופעה זו פושה לצערנו גם בקרב בני נוער והיא טומנת בחובה סכנות רבות לחיי האדם, לשלמות גופו ולסדר הציבורי. אמנם, במקרה זה עומדות נסיבות מקלות, לא מבוטלות, לזכותה של המבקשת. הרקע המשפחתי בו גדלה, הנסיבות החמורות ביותר שהובילו לאירוע (ובכך מכוון אני לחלקו של המתלונן בעניין), וההליך השיקומי אותו עברה, שהינו בהחלט הראוי להערכה. עם זאת, בעבירה כה חמורה, הכוללת תכנון מראש, וכפי העולה מפסק דינו של בית משפט השלום ממניע של נקמה (ולא על רקע התגוננותי), אין מנוס מהרשעה. יוער, כי חוסר הנחת אותו מביעה המבקשת מאי העמדתו של המתלונן לדין, בייחוד נוכח קביעותיו המפורשות של בית משפט השלום, מובן. עם זאת, הדרך להשיג על כך (כפי שהוער בסיכומי המשיבה בפני בית משפט השלום) הייתה באמצעות הגשת ערר על ההחלטה לסגור את התיק בעניינו של המתלונן, בהתאם לסעיפים 64 ו-65 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. הנה כי כן, במקרה זה אין מתקיימים שיקולי צדק שיש בהם כדי להטות את הכף לקבלת הבקשה. יתרה מכך, מהטעמים שצוינו לעיל עולה כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. בטרם סיום יוער, כי מצטרף אני להערתו של בית המשפט המחוזי באשר לשירותה הצבאי של המבקשת. ההליך השיקומי אותו עברה ופעילויותיה ההתנדבותיות הענפות, ראוי שיעמדו לזכותה, בכל הקשור לגיוסה ולשירותה הצבאי. סוף דבר, הבקשה נדחית. ערעור לעליוןמשפט פליליערעור