קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור לעליון על פסיקת דמי שימוש ראויים: בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש' שטמר, צ' קינן ו-ר' למלשטרייך-לטר) בעמ"ש 38036-12-10 מיום 27.2.2011 בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (השופטת מ' לוי) מיום 14.11.2010 לפיו חויב המבקש בתשלום דמי שימוש ראויים בסך של 76,944 ש"ח למשיבים. רקע והליכים קודמים 1. המבקש הוא בנה של המשיבה 1 ואחיהם של המשיבים 2 ו-3. המשיבים הגישו תביעה כנגד המבקש בה עתרו לחיובו בתשלום דמי שימוש או דמי שכירות בגין השימוש שעשה בחמש חלקות קרקע במהלך השנים 1998-2005. הצדדים לא היו חלוקים על החזקת המבקש בחלקות אך בעוד שהמבקש טען כי הוא שילם את מלוא דמי השכירות בסך של 20,000 אלף ש"ח בעבור השימוש בחלקות בשנת 1999, טענו המשיבים כי הסך האמור שולם עבור חוב קודם של דמי שכירות לשנים 1997 ו-1998. 2. במסגרת הדיון בתביעה מינה בית המשפט לענייני משפחה שמאי שיעריך את דמי השכירות הראויים בעבור השימוש בחלקות. הערכת השמאי הייתה כי דמי השכירות השנתיים הראויים עבור השימוש בחמש החלקות הם בסך של 10,992 ש"ח. ניתנה למבקש האפשרות לפנות בשאלות הבהרה לשמאי אך בקשתו לחקור אותו נדחתה. 3. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את התביעה. בית המשפט דחה את טענות המבקש בקשר לחוות הדעת השמאית וקבע כי לא נפל בה פגם. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וקבע כי החלטתו שלא לאפשר את חקירת המומחה התקבלה לאחר שנוכח כי תשובותיו של המומחה לשאלות ההבהרה היו ברורות ומשכנעות ועל כן חקירתו היתה מיותרת. על יסוד חוות דעת המומחה קבע בית המשפט לענייני משפחה את דמי השכירות הראויים. בנוסף, דן בית המשפט לענייני משפחה בטענות הצדדים לעניין הסך של 20,000 ש"ח ששולם על ידי המבקש. בית המשפט קבע כי הנטל להוכחת הטענה לפיה סכום זה שולם על חשבון דמי השכירות מוטל על המבקש בהיות טענתו בדבר תשלום סכום זה כדמי שכירות עבור התקופה הרלבנטית טענת הודאה והדחה. בהמשך לכך קבע בית המשפט כי הוא מעדיף את עדות המשיב 2 על פני עדותו של המבקש, נוכח התרשמותו מעדותם וכן נוכח העובדה כי המבקש לא העיד את אחיו שיכול היה לסייע להוכיח את גרסתו. אשר על כן, קבע בית המשפט כי אין לקזז את הסכום של 20,000 ש"ח מדמי השכירות הראויים וחייב את המשיב בתשלומם כנזכר לעיל. 4. ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי אין בטענות שהעלה המבקש בערעור ממש. בכלל זאת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט לענייני משפחה כי הנטל להראות שהסך של 20,000 ש"ח שולם בגין התקופה שבמחלוקת מוטל על המבקש. כן נקבע כי אין ממש בטענת המבקש לפיה עילת תביעתם של המשיבים הייתה חוזית בלבד ועל כן לא היה מקום לפסוק להם דמי שכירות ראויים. באשר להשגת המבקש על החלטת בית המשפט לענייני משפחה שלא לאפשר לו לחקור את השמאי קבע בית המשפט המחוזי, בשים לב לתקנה 258יב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובשים לב לעובדה כי התאפשר למבקש להגיש שאלות הבהרה ואף אלה לא הוגשו במועד, כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט לענייני משפחה בעניין זה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי בניגוד לנטען על ידי המבקש מחוות הדעת עולה כי המומחה לקח בחשבון את ההבדל בשווי החלקות בשל נתוני הספקת המים. בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש לפיה בית המשפט לענייני משפחה היה עוין כלפיו תוך שהוא קובע כי לעמדה זו אין תימוכין בפרוטוקול וזו לא הועלתה במהלך הדיון אלא רק לאחר מתן פסק הדין שדחה את עמדת המבקש. לבסוף, השית בית המשפט המחוזי על המבקש תשלום הוצאות המשיבים ושכר טרחת עורכי דינם בסך של 15,000 ש"ח. בקשת רשות הערעור 5. מכאן בקשת רשות הערעור שלפני בגדרה שב המבקש על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי. בכלל זאת טוען המבקש כי התביעה הייתה לדמי שכירות על פי הסכם ולא לדמי שכירות ראויים ועל כן לא היה מקום לדון כלל בשאלת דמי השכירות הראויים. כן טוען המבקש כי בית המשפט לענייני המשפחה היה צריך להפחית מן הסכום שנקבע כדמי שכירות ראויים על פי חוות דעת המומחה נוכח היחסים המיוחדים שהיו בין בני המשפחה בתקופת השכירות. בנוסף, נטען כי הנטל להוכחת הטענה כי הסכום של 20,000 ש"ח ששילם היה עבור חוב קודם לתקופה השנויה במחלוקת היה מוטל על המשיבים מאחר שהם הודו בקבלת הסכום. המבקש מוסיף וטוען כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בקביעות העובדתיות ובממצאי המהימנות של בית המשפט לענייני משפחה שהביאו אותו לקבלת עמדת המשיבים ולדחיית עמדתו שלו. כמו כן טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי לא נדרש לכל טענותיו. בפי המבקש טענות נוספות הנוגעות לדחיית בקשתו לזימון המשיבה 1 לעדות, לדחיית טענותיו באשר לגובה דמי השכירות הראויים ולדחיית בקשותיו והשגותיו הנוגעות לחוות דעת המומחה. לבסוף, משיג המבקש על ההוצאות שהושתו עליו. דיון והכרעה 6. דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא קבלת תגובת המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מגדרו של הסכסוך הקונקרטי [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)], מקרה זה אינו נמנה על אותם המקרים ואינו מעורר כל שאלה החורגת מגדר הסכסוך הקונקרטי שבין הצדדים. 7. למעלה מן הצורך אציין כי אין ממש בטענות המבקש בדבר התעלמות בית המשפט המחוזי מטענותיו בערעור. כידוע, בית המשפט אינו מחויב לדון בכל תג ותו מטענות הצדדים ובלבד שנדרש לטענות המרכזיות שיש בהן כדי להשליך על ההכרעה בשאלות העומדות על הפרק [ראו: ע"א 84/80 קאסם נ' קאסם, פ"ד לז(3) 60, 70 (1983)]. בית המשפט המחוזי פעל בהתאם לעקרון זה ונדרש לטענותיו המרכזיות של המבקש הנוגעות בעיקרן לקביעות באשר לנטל ההוכחה והעמידה בו, להשגות על חוות דעת המומחה ועל אי מתן האפשרות לחקור אותו ולעמדתו של בית המשפט לענייני משפחה אשר היתה עוינת לשיטתו של המבקש. עוד אציין כי לא מצאתי כי נפל פגם בקביעה כי היה על המבקש לשאת בנטל ההוכחה. בצדק נקבע כי כאשר המבקש מודה כי הוא חב בתשלום דמי שכירות כנטען על ידי המשיבים אך טוען כי אלו שולמו על ידו, מוטל עליו להוכיח כי הסכום ששולם על ידו בעבר אכן שולם בגין השימוש בחלקות בתקופה הרלבנטית [ראו: ע"א 166/90 אזולאי נ' א"ב מפעלי תיירות בע"מ, פ"ד מו(5) 344, 351 (1992)]. באשר להעדפת גרסתו של המשיב 2 על פני גרסת המבקש, אציין כי אין בטיעוני המבקש דבר המקים עילה להתערבות ערכאת הערעור בממצאי המהימנות שנקבעו על ידי בית המשפט לענייני משפחה, בודאי לא בגלגול שלישי [ראו למשל: רע"א 5438/09 גרוסמן נ' אסלן (, 19.11.2009); רע"א 4499/10 אשכנזי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (, 7.9.2010), בפסקה ז')]. יש לתת את הדעת לכך כי העדפת גרסת המשיבים נעשתה בין היתר בשים לב לאי העדת עד רלבנטי, עובדה המקימה הנחה כי עדותו של זה הייתה תומכת בגרסת המשיבים [ראו לעניין זה למשל: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18, 61 (2006)]. באשר להשגת המבקש על שיעור ההוצאות שהושתו עליו, אציין כי לא מצאתי כי מקרה זה מצדיק חריגה מן הכלל לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בשיעור ההוצאות ושכר טרחת עורכי דין שהוטלו על בעל דין [ראו: רע"א 4370/07 ד"ר הרן נ' חברת נתיבי איילון בע"מ (, 20.11.2007); ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד מט(6) 490 (2005)]. 8. לפיכך אני דוחה את הבקשה. משלא התבקשה תגובת המשיבים, איני עושה צו להוצאות.ערעור לעליוןערעורדמי שימוש