קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על החלטת ועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק הנכים: לפניי בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' סגנית-הנשיאה ש' וסרקרוג והשופטים ב' טאובר ו-א' טובי), שדחה ערעור על החלטתה של ועדת הערעור לפי סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 [נוסח משולב] (להלן: חוק הנכים), וקבע שתביעתו של המשיב התיישנה ככל שהיא נוגעת לפגימות שנגרמו לפני שנת 2005. המבקש שירת שירות סדיר בצה"ל בין השנים 1988 עד 1991. בשנת 2005 הוא הגיש תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים בגין כאבים נטענים בגב המותניים, וטען לקשר סיבתי בינם לבין תנאי שירותו הצבאי. המבקש לא הזכיר בתביעתו אירוע חבלה ספציפי בזמן שירותו הצבאי, או בסמוך לו. על בסיס נתונים אלו, דחה המשיב את תביעתו. המבקש ערער על החלטה זו, וערעורו נדחה. ועדת הערעור ציינה בהחלטתה כי לא נמצא בתיקו הרפואי והאישי כל תיעוד לאירוע או חבלה ממשית שגרמו למחלה הנטענת, והמבקש אף לא טען לאירוע ספציפי כזה בתביעתו. נקבע כי בהעדר תיעוד על חבלה רשומה, כמשמעותה בסעיף 32א(1) לחוק הנכים, תביעתו של המבקש התיישנה. המבקש ערער על החלטת ועדת הערעור, ובמסגרת דיון בערעור לבית המשפט המחוזי הגיעו הצדדים להסכמה שלפיה העניין יוחזר למשיב כדי לאפשר למבקש להביא ראיות רלוונטיות לנושא טענת ההתיישנות, ולנושא זה בלבד, כשכל צד שומר על יתר טענותיו. נקבע כי לאחר הצגת ראיות כאמור, ייתן המשיב החלטה חדשה. הסכמה זו קיבלה תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין המוסכם). בהתאם לפסק הדין המוסכם, פנה המבקש למשיב בבקשה לדיון מחודש בתביעתו. המבקש שב ופירט את תנאי שירותו, הן בסדיר, הן בתקופת המילואים, שנמשכה עד שנת 2006. הלה טען, שיש לראות את שירותו הצבאי - בסדיר ובמילואים גם יחד - כ"שירות ביטחון" רציף, באופן שתביעתו להכרה בפגימה שנגרמה במהלך השירות תתיישן אך בחלוף שלוש שנים ממועד קבלת פטור משירות המילואים. הואיל והתביעה הוגשה בשנת 2005, רק לאחר שלדברי המבקש נודע לו מפי מומחה בדבר המקור לכאבים שמהם סבל במשך כל תקופת המילואים, התביעה - לשיטתו - לא התיישנה. לעניין קיומו של קשר סיבתי, טען המבקש, כי עקב השירות המתמשך נגרמה לו פגימה של מיקרוטראומה, שהנכות שנגרמה בגינה עומדת על שיעור של 10%, בהתאם לחוות דעת מומחה מטעמו. קצין התגמולים החליט לראות בראיות שהוגשו מטעם המבקש משום "ראיות חדשות" כמשמעותן בסעיף 35(א) לחוק הנכים, אולם קבע שאין בראיות הללו כדי לבסס מסקנה שהחלטתו הקודמת, שלפיה התביעה התיישנה, הייתה מוטעית. המבקש ערער גם על החלטה זו, והמשיב, מצידו, הגיש בקשה לדחות את ערעורו על הסף. ועדת הערעורים קבעה כי יש להבחין בין ראיה חדשה בקשר לאירועים עובדתיים מסוימים, לבין ראיה חדשה לצורך הוכחת "חבלה רשומה", וכי בית המשפט המחוזי, בפסק הדין המוסכם, התיר להגיש ראיות נוספות בנושא האחרון בלבד. לפיכך, היה על המבקש להציג ראיה חדשה ל"חבלה רשומה" בלבד. ראיה כזו לא הוצגה. עם זאת, הוועדה קיבלה את התצהירים הנוספים שהוגשו כ"ראיה חדשה" העוצרת את מרוץ ההתיישנות ביחס לפגימות שנגרמו בתקופת המילואים, וקבעה ששאלת המיקרוטראומה, ביחס לתקופה שממועד הגשת התביעה (בשנת 2005) ועד לשחרור משירות מילואים, לא התיישנה. ועדת הערעורים דחתה, אפוא, את בקשת המשיב לדחות את הערעור על הסף. המבקש הגיש בקשת רשות לערער לבית המשפט המחוזי, אשר נתן רשות לערער, אך דחה את הערעור לגופו. בית המשפט הטעים, כי יש לחלק את טענתו של המבקש ביחס לפגימת המקרוטרואמה לשתי תקופות: האחת, תקופה המתייחסת לפגימה שהתגבשה עד למועד הגשת התביעה בשנת 2005. פגימה נטענת זו מתייחסת לשירות הסדיר והמילואים (שהמבקש מתייחס אליה כרצף אחד) עד למועד הגשת התביעה. בקשר לתקופה זו, קבע בית המשפט, עומדת בעינה קביעתה של ועדת הערעור כי התביעה התיישנה, משום שהמבקש לא הציג ראייה כלשהי בדבר "חבלה רשומה", כנדרש בסעיף 32א(1) לחוק הנכים כתנאי להארכת המועד להגשת תביעה. נקבע כי פסק הדין המוסכם אפשר למבקש להביא ראיות אך ורק בשאלה אם אכן קיימת "ראיה חדשה", כמתחייב בסעיף 32א(1) הנ"ל, אולם אין חולק שאין בראיות שהציג תימוכין לקיומה של "חבלה רשומה", ומטעם זה דין הערעור להידחות. תקופה רלוונטית שנייה מתייחסת לשאלת המיקרוטראומה בתקופת המילואים - מאז הגשת התביעה בשנת 2005 ועד שקיבל פטור משירות מילואים בשנת 2006. ביחס לתקופה זו, קבע בית המשפט, עומדת למבקש תביעה שלא התיישנה, שתתברר לגופה. מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוען המבקש שהבקשה מעלה שאלה תקדימית הנוגעת לפרשנותם של סעיפים 32 ו-32א לחוק הנכים - שאלה שטרם הוכרעה בפסיקתו של בית משפט זה. המבקש שב וטוען, כפי שטען בשתי הערכאות דלמטה, כי יש לפרש את תקופת ההתיישנות המנויה בסעיף 32(א) לחוק הנכים כך שתביעה להכרה בפגימה תתיישן בחלוף "שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו", כאשר את המונח "שירות צבאי" יש לפרש ככולל - כרצף אחד - הן את השירות הסדיר, הן את שירות המילואים. במילים אחרות: תביעות להכרה בפגימות שאירעו בשירות הסדיר תתיישנה אך בחלוף שלוש שנים ממועד קבלת פטור משירות מילואים, ולא לפני כן. דין הבקשה להידחות, אף בלא קבלת תשובה. הבקשה אינה מגלה עילה לרשות ערעור ב"גלגול שלישי" לאחר ששתי ערכאות דנו בעניינו של המבקש, ודחו את טענותיו (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 1982)). בית המשפט המחוזי יישם את ההלכה המושרשת ביחס לפרשנותו של סעיפים 32 ו-32א לחוק הנכים, כפי שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו: בג"ץ  3410/07 העמותה לקידום נפגעי תגובות קרב נ' שר הביטחון (, 30.7.2008); ע"א 455/85 קצין התגמולים נ' כספי, פ"ד מב(1) 177 (1988)). הכרעה מעין זו שאופייה יישומי, אינה מגלה - על פי אמת המידה האמורה - עילה למתן רשות ערעור. אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות. צבאנכותערעורחוק הנכים (תגמולים ושיקום)