קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר על החלטה על שחרור בערבות: .1ביום 30.3.85החליט שופט בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט י' בנאי) על שחרורם של המשיבים בערבות, ובתנאים נוספים שפורטו בהחלטה. השופט המלומד נענה לבקשת המדינה לעכב את שחרורם עד יום 2.9.85, ובתאריך זה נשמע הערר לפניי. בהסכמת באי-כוח בעלי הדין הוריתי על המשך מעצרם של המשיבים עד למתן החלטתי בערר. .2נגד המשיבים הוגש כתב-אישום, ובו מיוחסות להם עבירות של קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע, לפי סעיפים 415, סיפא, ו- 499לחוק העונשין, תשל"ז- .1977למשיב הראשון מיוחס ביצוע עבירות אלה בשלושה-עשר מקרים, ולשני -בעשרה מקרים. למשיב האחרון מיוחס גם אישום של הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל. .3עיקרי העובדות הנטענות בכתב האישום, שעל פיהן הואשמו המשיבים בעבירות האמורות, מסוכמות על-ידי השופט המלומד בהחלטתו: "משרד הבינוי והשיכון נהג לתת לקוני דירות, אשר ענו על קריטריונים מסויימים שנקבעו, הלוואות, בתנאים נוחים, לצורך רכישת דירה. הלוואות אלה ניתנו על ידו באמצעות בנק "ירושלים לפיתוח ומשכנתאות בע"מ (להלן: הבנק). עובד מטעם הבנק פנה לאדם בשם חליל ראזיד אלעביד מאיזור באר שבע והציע לחליל זה להיות יועץ לבנק ולעזור באיתור קוני דירות מן המגזר הבדווי, כאלה העונים על הקריטריונים לקבלת הלוואה ממשרד השיכון, כמצויין לעיל. חליל הסכים להצעה, תמורת שכר שהובטח לו על ידי הבנק. חליל שכר מקום במשרדו של המתווך, נאשם מס' 2, שם גילה כי בעלי דירות בבאר שבע אשר פנו למתווך למצוא קונה לדירותיהם, לא הצליחו, אף לא בעזרת המתווך, למצוא קונים לדירות, אף שמחירי הדירות הוצעו במחיר נמוך: שישה מליון שקל או שיבעה מליון שקל. אז עלה הרעיון להציע לבעלי דירות אלה למכור את דירותיהם לקוני דירות בדווים, אשר עונים על הקריטריונים של משרד השיכון לקבלת הלוואה. אך מכירת הדירה תיעשה בשני חוזים נפרדים: האחד בו יצויין המחיר האמיתי בו תמכר הדירה ואילו חוזה שני נוסף - על מחיר גבוה, לעיתים פי שניים מן המחיר האמיתי, על מנת שבעזרת ובאמצעות החוזה השני, הפיקטיבי, יקבל קונה הדירה ממשרד השיכון באמצעות הבנק, הלוואה בסכום גבוה הקרוב למחיר הפיקטיבי. אמרו ועשו. במשרדו של המתווך, נאשם מס' 2, הופגשו הקונה והמוכר. הקונה הובא על ידי חליל ואילו המוכר הובא על ידי המתווך, אליו פנה המוכר בשעתו למצוא קונה לדירתו. במשרדו של המתווך נערך הסכם, זכרון דברים, על המחיר האמיתי של הדירה, ואילו לאחר מכן, במשרדו של עו"ד בן ליאור, נאשם מס' 1, נערך ונחתם חוזה נוסף בין אותם צדדם, שבו צויין כמחיר הדירה, סכום הגבוה פי כמה מן המחיר האמיתי, המקורי. בעזרת החוזה הזה קיבל הקונה סכום הלוואה גבוה, לעתים פי שניים ממחיר הדירה. השיק, סכום ההלוואה שאושר לקונה הבדואי, נמסר על ידי הבנק לעו"ד בן ליאור, כמייצג את הקונה והמוכר, וזה נתן מתוך הסכום הזה את הסכום שהגיע למוכר הדירה, כמובן בהתאם למחיר האמיתי, כפי שנקבע בזכרון הדברים שנחתם אצל נאשם 2, ואת יתר הסכום - לקונה הדירה. לאחר שעו"ד בן ליאור ניכה את השכר המגיע לו כעו"ד, וכן ניכה סכום שהגיע למתווך כדמי-תיווך, והעביר למתווך סכום זה. חליל נהג לקבל מכל קונה דירה, אשר במקום לשלם תמורתה, קיבל לידיו סכום נכבד מן הבנק, סכום מסויים כ"דמי עמלה". עפ"י כתב האישום, הסכום הכולל שנתקבל במרמה ממשרד השיכון, באמצעות הבנק כמצויין לעיל, מגיע לסך של 150מליון שקל". .4גם נגד חליל הוגש כתב-אישום, ובו מיוחסות לו העבירות האמורות בדבר קבל דבר במירמה בנסיבות מחמירות וקשירת קשר לפשע. חליל הודה, בהודעתו במשטרה באשמות המיוחסות לו, ולדבריו שיתפו שני המשיבים פעולה עמו במעשי המירמה. חליל נעצר עד לתום ההליכים. בהחלטת המעצר (שניתנה על-ידי כבוד השופט י' שבתאי) נאמר, כי חליל הוא האחראי העיקרי או לפחות אחד האחראים העיקריים למעשי המירמה האמורים, ובנוסף לחומרת העבירות המיוחסות לו קיים חשש, כי אם ישוחרר יימלט מן הדין על-ידי בריחה למדינה שכנה. גם נגד קוני הדירות ומוכריהן הוגשו כתבי-אישום, אך לא הוגשה בקשה לעצרם. .5שני המשיבים כופרים במעשים ובאשמות המיוחסים להם; לכל אחד מהם גירסה משלו, שלפיה לא ידעו על מעשי המירמה ולא קשרו קשר לבצעם. בהחלטתו קובע השופט המלומד, לאחר עיון בחומר הראיות שבתיק, כי מצויות הוכחות לכאורה לאשמות בדבר קשירת קשר ומעשי המירמה, המיוחסות לשני המשיבים. הוכחות אלה מצויות בהודעתו האמורה של חליל, בהודעותיהם של חלק ניכר מקוני הדירות וממוכריהן, בהודעתה של מזכירתו של המשיב הראשון ושל אחת המורות שתשמש כעדת מדינה ובתמלילי הקלטות שונות. עיינתי אף אני בחומר החקירה ובאתי למסקנה, כי אכן יש בהוכחות האמורות משום ראיה לכאורה לאישומים האמורים, המיוחסים למשיבים. סניגוריהם של המשיבים הוסיפו וטענו, כי תיאור מעשי המירמה של המשיבים והסכומים פחותים בהרבה מהמיוחס להם בכתב האישום; על כך אומר השופט המלומד בהחלטתו, כי הוא "מסכים לדברי הסניגורים המלומדים כי המאשימה הפריזה בתיאור חומרת מעשיהם של הנאשמים והנזק שנגרם לחברה כתוצאה מכך". .6שניים הם הנימוקים, שמכוחם ועל פיהם החליט השופט המלומד לשחרר את המשיבים בתנאים שקבע: א. חומרת העבירה כשלעצמה אין בה כדי לשמש נימוק למעצרו של אדם (פרט למקרה של עבירת רצח ועבירות אחרות המפורטות בחוק), אלא אם וכאשר חומרת העבירה וטיבה מצביעים על חשש, שהנאשם, בהתהלכו חופשי, עלול לחזור ולבצעה או להימלט מן הדין או לשבש את הליכי המשפט; במקרה שלפנינו, על-אף חומרתן של העבירות המיוחסות למשיבים, לא קיימים החששות האמורים. ב. במשפטם של המשיבים עומדת התביעה להעיד את חליל ואת מוכרי הדירות וקוניהן, ואלה לא יוכלו להעיד עד לבירור דינם הם (לפי הלכת ע"פ 194/75 [1]). בירור דינם של חליל ושל המוכרים והקונים עלול להימשך תקופה ארוכה, ואין לעצור את המשיבים לתקופה ממושכת כזו. .7עו"ד זילברמן, בא-כוחה המלומד של המדינה, השיג על שני הנימוקים גם יחד. לטענתו, חומרתן המופלגת של העבירות המיוחסות למשיבים, העובדה שמדובר בכספי ציבור וכן מעמדו של המשיב הראשון שהוא עורך-דין ושל המשיב השני שהוא קצין משטרה בדימוס - כל אלה יש בהם כדי להצדיק מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, גם אם לא קיים חשש של הימלטות מן הדין, של השפעה על עדים או סכנה שיחזרו ויבצעו את מעשיהם. לעניין המשיב השני קיים גם חשש של השפעה על עדים, מאחר שכתב האישום מייחס לו עבירה של הדחה בחקירה. ואשר למשך הבירור המשפטי, הרי זו תוצאה של היקף העבירות ותחכומן, ואין בכך משום נימוק לשחרר את המשיבים ממעצרם. לעומתם ביקשו באי הכוח המלומדים של המשיבים, עו"ד שגב ועו"ד בן יהודה, לקיים את החלטת השופט המלומד, ומנימוקיו. .8שקלתי בדבר ובאתי למסקנה, כי בדין החליט השופט המלומד מה שהחליט ויפים ונכונים הם שני נימוקיו גם יחד. כלל גדול הוא, שכל אדם, ואף מי שנאשם ועומד לדין, בחזקת זכאי הוא, ואין לשלול את חירותו, כל עוד לא נגזר כך בדין. משום כך אמרנו במקום אחר (ב"ש 1110/83[2] בעמ' 12): "המחוקק קבע, שבמקרים מעטים חמורים ביותר, כגון במקרה של חשוד או של נאשם בעבירת רצח, אין לשחרר בערבות (סעיף 34לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). לעניין עבירות אחרות, הרשות נתונה בידי בית המשפט לעצור חשוד או נאשם, כאשר קיים חשש של שיבוש הליכי המשפט כאשר יש צורך בכך לשם הגנה על הציבור וכיוצא באלה. חובת הוכחתו של חשש כזה מוטלת על התביעה, אך כבר נפסק, שלעניין עבירות חמורות מסוימות מתעורר חשש זה מעצם מהותה של העבירה ומנסיבות ביצועה - כפי שהוא לעתים תכופות בעבירות של אינוס או של אלימות לסוגיה או בעבירות סמים - ובמקרים אלה פטורה התביעה מחובת הוכחתו... וכבר הבעתי את דעתי, שכאשר לא קיימים חשש של שיבוש הליכי המשפט או סכנה לשלום הציבור, אף אם מדובר בעבירות מופלגות בחומרתן, כגון מעילה באמון מצד פקידי בנקים וכיוצא באלה, אין אנו רשאים לעצור אדם בטרם משפט משום ,מה יאמרו הבריות'... מעצרו של חשוד או מואשם בעבירה, בטרם נפסק דינו, כאשר לא קיים חשש סביר של סכנה לציבור או של הפרעה בחקירת העבירה או כיוצא באלה נימוקים, עליהם עמדנו לעיל, אין בו אלא משום ,מקדמה' על חשבון העונש, ולא לשם כך קיים מוסד המעצר, ולא לשם כך תיתכן שלילת חירותו של אדם". בידוע, כי בפסקי-דין שונים, שיצאו מלפני בית-משפט זה, נקבע, כי יש שניתן לעצור חשוד או נאשם בעבירה, אף כאשר לא מצוי חשש ששחרורם יביא לשיבוש הליכי משפט או יהווה סכנה לשלום הציבור, וזאת כאשר מדובר בעבירה מופלגת בחומרתה ובנסיבותיה ובחשוד או בנאשם בעלי מעד ציבורי מיוחד (ראה ב"ש 290/76 [3] ופסקי-דין נוספים). נראה לי, כי מן הראוי, גם לפי דעה פסיקתית זו, כי מקרים אלה יהיו בבחינת חריג ויוצא מן הכלל, שהרי פסיקה זו בבחינת חידוש היא, וחומרת הפגיעה בחירותו של אדם מחייבת אותנו לפרש חידוש זה על דרך הצמצום כחריג וכיוצא מן הכלל (ראה: ב"ש 22/83 [4]; ב"ש 1110/83 [2]; ב"ש 643/84 [5]). המקרה שלפנינו, על-אף חומרתו המופלגת, אינו בבחינת חריג ויוצא מן הכלל, ובכגון דא עדיף העיקרון היסודי של איסור שלילת חירות האדם ללא הרשעה בדין. אמנם כן, חומרה מופלגת יש בעבירות המיוחסות למשיבים, שהרי מדובר בכספי ציבור (ובסכומים ניכרים, אף לפי גירסת הסניגורים), ובמשיבים שהאחד הוא עורך-דין והמעשים בוצעו במסגרת תפקידו זה והאחר הוא קצין משטרה בדימוס ובעל משרד לתיווך. אלה הם שיקולים חשובים ומיוחדים שעל בית המשפט יהא לתת עליהם את הדעת בבואו למדוד את מידת העונש, אם יורשעו המשיבים בדינם. אך אין בהם בשיקולים אלה - עם כל משקלם וחשיבותם - כדי להצדיק שלית חירותם של המשיבים, כל עוד הם חפים מפשע וטרם התברר דינם (ב"ש 1110/83[2] הנ"ל בע"מ 14; ואף שם מדובר היה בעורך-דין, שיוחסו לו עבירות של קבלת דבר שהושג בפשע, קשירת קשר לבצע פשע וקבלת דבר במירמה בנסיבות חמורות). כאמור, למשיב השני מייחס כתב האישום גם עבירה של הדחה בחקירה, דבר שיש בו, לטענת בא-כוחה המלומד של המדינה, כדי לעורר חשש של השפעה על עדים לכשישוחרר ממעצרו. השופט המלומד כלל לא התייחס בהחלטתו לטענה זו, ובדין נהג כך. מתוך חומר הראיות שבתיק ומההודעות השונות, שניתנו בקשר לאישום זה, קשה לומר, כי אכן מצויה ראיה לכאורה לביסוס אישום זה. שאלה זו תוכרע, כמובן, בשעת הבירור המשפטי, ובשלב זה אין בכך כדי להעלות חשש ממש, שמא ישבש משיב זה הליכי המשפט אם ישוחרר ממעצרו. .9והוא הדין באשר לנימוק השני. טוען בא-כוח המדינה, כי אין זה מן הראוי לרגל חומרתן של העבירות שלפנינו, כי המשיבים "ילכו ויטיילו בשוק" כל עוד משפטם לא בא לסיומו. דברים אלה, החוזרים ונשנים בפסיתו של בית-משפט זה ושמקורם בדברי ר' יצחק ששת ברפת, מגדולי חכמי ההלכה בספרד ובאלג'יר בסופה של המאה הארבע-עשרה ותחילת המאה החמש-עשרה (שו"ת הריב"ש, רלו [א]; וראה: ב"ש 71/78 [6], בעמ' 249-250; ב"ש 1044/82 [7], בעמ' 83; ב"ש 691/82 [8]; ב"ש 22/83 [4] הנ"ל, ועוד), נאמרו לעניין נאשם בעבירות חמורות ביותר (בדינו של חשוד ברצח או של חשוד שהוא מוסר ומלשין), ש"אין ראוי שילך ויטייל בשוק בעוד שבית דין מעיינין ונושאין ונותנין בדינו" (ההדגשה שלי - מ' א'), מה שאין כן כאשר בית הדין, מכוחה של הלכה פרוצדוראלית, מפסיק לתקופה ארוכה - העומדת להימשך מעבר למקובל וסביר, והיא בלתי ידועה ובלתי קצובה לעיין ולשאת ולתת בדינו של הנאשם. עינוי הדין, אף אם הוא מועט ומכל שכן כשהוא מרובה, קשה הוא מאוד הן מבחינת הנאשם והן מבחינת המערכת השיפוטית (ראה ע"פ 188/77 [9]), וחמור הוא במיוחד בעולמו של המשפט העברי (ראה: מכילתא, משפטים, מסכתא דנזיקין, פרשה יח [ב]; משנה. אבות, ה, ט [ג]; שבת, לג, א [ד]; וראה עו ע"פ 188/77 [9] הנ"ל, בעמ' 233ואילך). ועינוי דין הוא זה מבחינתם של המשיבים, אף אם בית המשפט אנוס לכך על-פי דין מדיני הדיון הפלילי, ואל לנו להוסיף שלילת חירותם האישית על ענוי דינם. בירור משפטם של חליל ושל הקונים והמוכרים - כשלושים במספר - עשוי להימשך, על-פי כל מידה של סבירות וניסיון שיפוטי, תקופה ניכרת; כפי שנמסר על-ידי בא-כוח המשיבים, חלק ניכר מביניהם כופר באשמה, ואף חליל ייתכן שיתקוף את קבילותה של הודעתו במשטרה. מעצרם של המשיבים במשך כל אותה תקופה היא צורה מובהקת של "מקדמה" על חשבון העונש, של ענישה בטרם משפט, ולכן אין אנו מוסמכים ולא רשאים. .10כאמור, אין בו במקרה שלפנינו, על-אף חומרתם המופלגת של האישומים המיוחסים למשיבים, כדי לשלול מהם את חירותם ולעצרם עד תום ההליכים. אך נראה לי - לרגל חומרתם המיוחדת של האישומים המיוחסים למשיבים, ושבוצעו על-ידיהם תוך כדי עיסוקם במקצועם - שמן הראוי ומן הנכון להגן על הציבור ולמנוע מהמשיבים להעניק שירותיהם, כעורך-די וכמתווך, עד לבירור דינם (ראה ב"ש 1110/83 [2] הנ"ל בעמ' 15-16). וכך אכן קבע השופט המלומד בהחלטתו. אשר על כל האמור לעיל מחליט אני לדחות את ערר המדינה ומורה על שחרורם של שני המשיבים. התנאים לשחרור הם כתנאים אשר נקבעו בהחלטת השופט המלומד: א. המשיבים ייתנו ערבות, עובר לשחרורם, בסכום של 000,000, 30(שלושים מיליון) שקל; עשרה מיליון מתוך סכום זה במזומנים או בערבות בנקאית ועשרים מיליון מתוך סכום זה בערבות עצמית ובערבות צד ג', להנחת דעתו של רשם בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ב. על המשיבים אסורה היציאה מן הארץ עד לגמר בירור משפטם, ועליהם להפקיד את דרכונם במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ג. על המשיב הראשון נאסר לעסוק במקצועו כעורך-דין, ועל המשיב השני נאסר לעסוק במקצועו כמתווך - בכל צורה שהיא, עד לגמר בירור משפטם. ד. על המשיבים להתייצב פעם ביום בתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריהם עד לסיום משפטם בתיק זה. מעצרשחרור בערובה (בערבות)ערבותערר