קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ארנונה על בנקים בגבעתיים / עתירה מנהלית - ארנונה משרדי בנקים: הנשיא מ' שמגר: 1. עתירה זו והצו שיצא בעקבותיה עניינם שיעור הארנונה העירונית השנתית לשנת הכספים 1984/5, שהוטל בתחומי המשיבה על בנקים. טענת העותרים היא, כי יש לבטל את החלטתה של המשיבה בדבר הטלת הארנונה ולחייב את העותרים באותו שיעור שנקבע למשרדים אחרים. 2. ההחלטה, שעליה סב דיון זה, נפלה במועצתה של המשיבה ביום 19.2.84, ועל-פיה נקבעה ארנונה כללית למשרד, לבית-חרושת ולבנקים כמפורט להלן: " 2. חנויות, בתי קפה, קיוסקים, משרדים, חדרי קבלה של רופאים ורופאי שיניים: מ- 16 מ"ר עד 25 מ"ר 20.246 מ- 26 מ"ר עד 35 מ"ר 38.114 מ- 36מ"ר עד 45 מ"ר 48.851 מ- 46 מ"ר עד 60 מ"ר 62.556 לכל מ"ר נוסף מעל ל- 60 מ"ר 2.372 3. בנקים 33,220 שקל לכל מ"ר. 4. בתי חרושת, בתי מלאכה, מחסנים וסככות: מ- 21 מ"ר עד 60 ממ"ר לכל מ/384 820 2 עבור כל מ"ר מעל ל- 60מ"ר 1.944 1.152" משנכשלו מאמציהם - בכתב ובעל-פה - להביא להורדת שיעור הארנונה על הבנקים, פנו העותרים לבית-משפט זה וטענו, כי בהחליטה כנ"ל פעלה המשיבה שלא כדין ובאי-סבירות. כדברי העותרים בעתירתם: "המשיבה פעלה שלא בסבירות ראוייה - ביתר דיוק: פעלה אל-מחוץ למיתחם הסבירות הנכון והראוי - (וכי) מטעם זה יש לפסול החלטתה. על פגימות שפגמה המשיבה בסבירות העשייה מבקשים העותרים ללמוד, בן השאר, על דרך של השוואה בין שווים או בין דומים, ובאלה נעסוק להלן". 3. תחומי סמכותה של העירייה בנושא שלפנינו מותווים בסעיפים 274ב ו-275. לפקודת העיריות [נוסח חדש] ולעניין הבנקים יישמה המשיבה סמכותה לפי סעיף 275 הנ"ל לקבוע שיעורי ארנונה מודרגים "לפי שימושם של הנכסים", היינו, במקרה דנן השימוש בנכס כבנק. מקובל על העותרים, כי לצורך בחינת טיעוניהם רשאי בית-משפט זה לשוב לדברים, שנאמרו בבג"צ 345/78, 364, 461, 462. 4. במקרים שנדונו בבג"צ 345/78, 461, 462 הנ"ל הועלתה גם כן טענה נגד שיעור הארנונה הכללית על מבנים, שהוטלה שם על-ידי עיריות תל-אביב, רמת-גן ופתח-תקוה, לפי העניין, על יסוד החלטותיה של הרשות, שהתייחסו במפורט לסוגי העסקים וייחדו שם את חברות הביטוח והבנקים. בית המשפט דן, ראשית כול, בטענה - שאינה מועלית לפנינו שוב - לפיה סעיף 275 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בוטל מכללא, ובית המשפט דחה טענה זו תוך הסכמה, כי האיזכור של הסמות לקבוע את שיעור הארנונה לפי סוגי הנכסים או לפי החלק מן העיר בו הם נמצאים, מובא עתה, במקביל ובאופן כפול, הן בסעיף 274ב(א)(2) והן בסעיף 275. בית המשפט דחה את הטענה, לפיה קביעת הארנונה חייבת להיות לפי האזור שבעיר דווקא, וציין, כי עניין זה נתון לשיקול-דעתה של הרשות. עוד התברר לבית המשפט, שהעיריות אכן מבססות את הסיווג של הנכסים על-פי מהות המשתמש ולא על פי סוג השימוש, היינו שהן מפרשות את המלים "שמושם של הנכסים" כמכוונות לסוג המשתמש. אומר בית המשפט, בעמ' 120-121: "נכון הוא איפוא לומר שהעיריות המשיבות מבקשות ליחד לעותרים שיעורי מס מוגדלים בשל שיקולים כלכליים של רווחיות עסקיהם של העותרים, ואם תמצי לומר - הוטל שעור המס הגבוה מפני שמועצות העיריות המשיבות סבורות שמידת הכנסותיהם של העותרים מצדיקה זאת. אינני רואה סיבה להירתע ממסקנה זו, כאילו די בה כדי לפסול את מה שהחליטו המשיבות. אולם אין כאן מס הכנסה נוסף במובן הרגיל של מונח זה, כי אין העיריות מתימרות למדוד את הארנונה כמידת ההכנסה הממשית של כל בנק או כל מבטח בפני עצמו. אילו עשו כדבר הזה, הייתי אומר שבזה הן חורגות מסמכותם, כי סמכות כזאת לאינדיוידואליזציה של הארנונה לא ניתנה להן בפקודת העיריות וכידוע אין לעיריה אלא מה שהוסמכה לעשות על-פי פירוש סביר של הדין המסמיך. סמכות לאינדיוידואליזציה כזאת ניתנת בפקודת הרשויות המקומיות (מס עסקים) 1945, שסעיף 3(2)(א) ממנה מכיל מבחנים מדויקים (היקף המלאכה או העסק, לרבות המחזור, וכן מספר המועסקים, תצרוכת החשמל של המכונות או ההספק שלהן, השטח) המאפשרים סיווג מגוון מאד. פרקליטי העותרים ציינו שפקודת העיריות אינה מכילה מבחנים מדויקים כאלה. אבל אין ללמוד מזה שפקודת העיריות אינה מאפשרת אלא סיווג של שימושים על-פי קטגוריות כלליות לגמרי (חנות, משרד, בית-מלאכה, בית-חרושת וכדומה). אין אני יודע מדוע חיבות העיריות להיעצר בנקוה זו דוקא. הנכון הוא שהמשיבות החליטו את אשר החליטו על סמך המפורסמות שאינן צריכות ראיה, ביחס ליכולתן הכספית של העותרים וקבעו להן קנה מידה ממוצע להם כענף שלם של המשק, ומי כאבות העיר, שבתוך עריהם הם יושבים, יודעים איזה ענף מסוגל לשאת נטל כבד יותר של הארנונה מאחרים? אין לראות בזה הפליה אסורה, אלא דירוג מוצדק על-פי נתונים שהם עצמם שונים זה מזה, על מנת להשיג את המטרה הסוציאלית של חלוקת הנטל לפי מידת היכולת. זו הבחנה צודקת, ואם הזכיר לנו מר ברנשטיין, פרקליטן המלומד של העותרות בבג"צ 345/78, שאל תחפש לה העיריה טעמים של צדק בשאלה של מיסוי, אף אני אשיב לו שלא רק צדק סוציאלי אלא פירוש סביר של הדין המסמיך יש כאן". עלתה גם טענה של העלאה מופרזת, בלתי סבירה, על-ידי עיריית תל-אביב-יפו בהשוואה לשנים קודמות, ובית המשפט ראה להשוות בין הסכומים הרלוואנטיים, אך סיכם דעתו לבסוף באמרו, בעמ' 122: "...לא מצאנו שההעלאה הממוצע לגבי כל אחד מן העותרים חורגת ממידת הסבירות, נוכח עלית מדד המחירים שחלה בשנה האחרונה". כאמור, אין העותרים מתעלמים ממה שנקבע בבג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל, אך לדעתם יש עתה בפועלה של המשיבה כדי לחרוג מגדרי הסבירות, ומה שנראה היה לבית המשפט אז כהעלאה שאין לשלול סבירותה לאור שינויי המדד, הפך עתה להעלאה סוחפת, שאין דומה לה באף רשות מקומית אחרת, לרבות בערים הגדולות יותר. כך נדרש תשלום של 33,220 שקלים למ"ר, בו בזמן שבתל אביב נדרש תשלום של 6,000 שקלים למ"ר, בהרצליה 9,463 שקלים וביתר הרשויות השכנות הסכומים דומים לאלו האחרונים. בכך רואים העותרים שרירות גרידא. גם עליית המדד אינה יכולה לשמש עילה והסבר להחלטת הרשות, כי המדד עלה בעת הרלוואנטית בשיעור של 240% בו בזמן שהארנונה הועלתה בתקופה המקבילה ב- 400%. זאת ועוד, בהשוואה לסוגי משרדים אחרים, ההשוואה מצביעה, לטענתם, על פער של 1,300 אחוזים. לבסוף מודגש, כי ההתבססות על שיעור ההכנסה של הבנקים צריה להוליך בשנה הרלוואנטית למסקנה, כי אין הכנסה הראויה לשמש עילה להעלאה ולשיעור ארנונה גבוה, כי הבנקים סבלו מהפסדים ריאליים. 5. בג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל הופך את הדיון החוזר בפרשנותם של הסעיפים 274ב ו- 275 לפקודת העיריות [נוסח חדש] למיותר, ואם כי אין ללמוד מדבריו של בא-כוחם המלומד של העותרים, כי הוא שבע נחת מן המסקנות, אשר אותן הסיק בית-משפט זה בבג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל, הרי יש להבין, כי הוא השלים עמן. הווה אומר, קביעתו של פריט נפרד במסגרת החלטתה של הרשות המקומית, המתייחס לבנקים בלבד, היא בגדר המותר; אולם, כפי שכבר הוזכר לעיל, הלינו העותרים על האופן בו נתנה המשיבה ביטוי לייחודיות, המותרת כשלעצמה, של הבנקים. אף עניין זה עלה על רקע עובדתי שונה בבג"צ 345/78, 364,461, 462 הנ"ל, וככל שניתן ללמוד מדבריו של בית-משפט זה בפסק-דינו הנ"ל, בחנה ערכאה זו אז את מידת הסבירות של העלאת הארנונה ומצאה סבירה נוכח עליית המחירים. דומה, כי העותרים היו מקבלים את הדין, לו הוצמדה ההעלאה למדד המחירים בלבד, אולם, לטענתם, נפרדו דרכיו של מדד המחירים לצרכן ומדד ההעלאה של הארנונה, וזה האחרון חרג במידה ניכרת מן ההתייקרות הכללית. בכך כשלעצמו אין עדיין כדי להצביע על העדר סבירות, כי קשה לקבל את התיזה, כי כל שמותר לרשות המקומית היא העלאה כשיעורו של המדד. הצמדה, כאמור, אינה עולה מנוסח הכתוב בחוק החרות והיא גם אינה מוצדקת על-פי מבחני סבירות רגילים. הרשות המקומית רשאית לערוך את שיעורי הארנונה מחדש, ואין הצדקה לכך, שיקפיאו את הנתון היסודי ויהפכוהו למעין מקדם קבוע, אשר אליו מיתוספת תוספת היוקר בלבד. אין תחום בחיינו הכלכליים, המוקפא כאמור, וכפי שחלים שינויים בשכר היסוד של השכירים או במחיריהם של מוצרים, שאינם מושפעים מן ההתייקרות הכללית בלבד, כך גם לא ניתן לקבוע, כי הארנונה תשתנה על-פי המדד בלבד, וכי הבסיס, שהוא נקודת המוצא, יהיה לעולם יציב. 6. כאשר בית המשפט נקט, בבג"צ 345/78, 364, 461, 462 הנ"ל, ת המונח "מידת הסבירות", לא נתכוון מסתמא להעלאה באותה מידה, אשר בית המשפט היה מאמץ אותה כאמת מידה מטעמו ותו לא. כמו בכל המקרים, בהם בוחנת ערכאה שיפוטית את סבירותו של מעשה, יוצאת הערכאה השיפוטית מן ההנחה, כי ייתכן שקיימים מספר פתרונות אפשריים, אשר כל אחד מהם עשוי לזכות בתואר או בתיאור של מעשה סביר, ובית המשפט אינו מציב את שיקולו במקום שיקולה של הרשות הסטטוטורית כאילו היה פועל מעיקרו במקומה. הוא אינו ממיר שיקולה של הרשות בשלו אלא בוחן החלטתה כדי להגיע לכלל מסקנה, אם זו יכולה להימנות עם ההחלטות הסבירות, אף אם יש דרך חלופית, שהייתה נראית בעיני בית המשפט כסבירה יותר. אם לא נדרש הדבר על-פי החוק, אין בית המשפט בוחן מהו האופטימום, אלא אך ורק אם אין חריגה אל מעבר לקצוות, אשר תוחמות את המיתחם אשר כל המצוי בתוכו עדיין זכאי לתיאור של "החלטה סבירה". דברים אלה, שהם ידועים ומקובלים ואשר עליהם עמדנו לא אחת, מחזירים אותנו אל הקושיה, אשר עליה טרם השיבונו, והיא, אימתי תראה הערכאה השיפוטית מקום להתערבות כדי לפסול החלטה של רשות מקומית בדבר גודל הארנונה. אקדים ואומר כאן, כי מבחינת אמות המידה המיושמות בכגון דא אין שוני בין העברתה תחת שבט הביקורת של חקיקת משנה לבין בחינת סבירותה של החלטה אחרת של רשות סטטוטורית, ומכאן מדוע, לדידי, מן הנכון לשוב בהקשר זה לדברים, אשר אותם אמרנו בבג"צ 156/75. 7. מהם המדדים, על-פיהם נבחנת סבירותה של החלטה בעניין קביעת שיעור הארנונה? לעניין זה יש להבחין, כמקובל עלינו, בין התיאור המהותי של המעשה מבחינת אופיו ומבחינת מערכת השיקולים המתלווה אליו לבין המידה, ההופכת מעשה פלוני לראוי להתערבותה של הערכאה השיפוטית הזאת. מבחינת המהות, ניתן לפנות אל חוסר הסבירות כאל מושג בעל תוכן עצמאי, אשר אינו חופף תופעות פסולות אחרות היכולות להיות מונחות ביסודה של החלטה מינהלית; יש גם, מאידך גיסא, כפי שצוין בבג"צ 156/75 הנ"ל, שחוסר הסבירות מתבטא בתופעות שהן בעלות תיאור שונה ובעלות מהות עצמאית, המכונסות לפעמים תוך מסגרת אחת ויחידה הנושאת את כותרת העל של חוסר סבירות. התופעות האחרות האמורות עניינן, למשל, באפליה הפסולה, בהבאה בחשבון של שיקולים זרים לעניין או באי-הבאתו בחשבון של שיקול מטריאלי; אף אלו הן כאמור תופעות של חוסר סבירות. נבחן הן את אלו והן את אלו. על יסוד הטענה של האפליה הפסולה הלינו העותרים, כמוזכר כבר, על עצם הייחוד של הבנקים במסגרתו של פריט בהחלטתה של הרשות המקומית, שדן בהם בנפרד. עניין זה נבחן כבר, כמוזכר לעיל, בבג"צ 345/78, 364,461, 462 ואוסיף כאן, כי אכן לא ניתן לגלות העדר היגיון בהתייחסות הנפרדת אל הבנקים, ואין לשלול את ההחלטה, לפיה לא השוו מעמדם לעניין הארנונה למעמדו של משרד אחר כלשהו כפי שביקשו העותרים. המושג "משרד" או "עסק" הוא כללי מאוד, וניתן היה אף לפצלו לסוגי משנה נוספים, אחרי שהוצאו מתוכו הבנקים. דא עקא, שברוב המקרים הייחודיות של משרדים או של עסקים אחרים איננה נובעת דווקא מן הסוג של העסק או המשרד אלא מהיקפם של המשרד או של העסק הקונקרי ומאופי פעילותם; אולם הבנקים הם בעלי תכונה כללית משותפת והם כולם שונים מיתר המשרדים, מבחינת מיקומם הרגיל, תנועת הקהל שבהם, מספר הלקוחות אותו הם משרתים, גודלו היחסי של שטח התפוסה ועוד. אגב, הבנק ברשות המקומית (פרט לאחת) איננו, בדרך כלל, מקומו היחיד של המשרד או של העסק, אלא הוא סניף של מערכת גדולה יותר. הווה אומר, פעילותו של המוסד הבנקאי בכללותו איננה מותנית במיקומו או בקיומו של סניף או סניפים נוספים, וההרחבה או הצמצום של מספר השלוחות הם בגדר שיקולים עסקיים, הנבחנים על-פי הפעילות הכלכלית כפי שהיא משתנה מעת לעת. לא כך, למשל, המצב לגבי משרד רגיל, המהווה, בדרך כלל, מקום עיסוקו היחיד והבלעדי של הבעלים שלו, אשר לגביו אין בחירה בין שיקולי כדאיות כלכלית פרט לבחירה בין קיום המשרד או סגירתו, וזו האחרונה משמעותה גם קיפוח פרנסתו. סיכומה של נקודה זו, לא ניתן לדבר על אפליה הנובעת מעצם ההבחנה בין בנק מצד אחד לבין משרדים אחרים או עסקים אחרים מצד אחר. אין גם לגלות שיקולים זרים בין שיקוליה של המשיבה. בהקשר זה אמנם לא הובאו לפנינו פרטים מספיקים, כדי שניתן יהיה להסיק, אם הניתוח של התוספת של %400, כפי שהובא בנספח ה' לתשובתה של המשיבה, אכן מבוסס מבחינה פיסקאלית. כך אין לפנינו, למשל, נתונים, המבהירים, אם העידכון של 24% (סעיף 2לנספח ה') נועד להביא לעידכון החל ממועד החוזר, היינו מיום 25.1.84, או שיקף צורך בעידכון רטרואקטיבי החל מיום .1.4.83 אולם, בין אם הדבר כך או אחרת ואין להביא בחשבון את העידכון האמור של 24% הרי תחשיב של שינויי המדד ושינויים מסוימים בסכום הבסיסי, המשמש נקודת מוצא לחישוב, וכן הבאה בחשבון של הצרכים התקציביים ושל הצורך להבטיח את האיזון התקציבי הם שיקולים לגיטימיים ורלוואנטיים. אך מובן הוא, שהרשות איננה יכולה לראות עצמה מורשית להעלות את הארנונה עד בלי די כדי לכסות הוצאות המתחייבות לדעתה. לא ניתן לראות את המס כדבר שאין לו גבולות ותחומים ובלבד שהוכח שיש לרשות צרכים תקציביים. הארנונה, המוטלת על עסקיהם של העותרם, אינה מקור ההכנסה היחיד, ויש נסיבות, בהן מתחייב קיצוץ בהוצאות של המשיבה ולא העלאה נוספת של הארנונה. אולם עצם השיקול של האיזון התקציבי הוא שיקול לגיטימי, ובלבד שאין דולים מתוך הכלל באופן שרירותי אך ורק סוג מסוים של חייבי ארנונה, אשר בהערכת חיוביהם בעבר לא נפל משגה, ונוהגים בו באופן מהותי על-פי אמת מידה שונה מזו בה נוהגים לגבי היתר, ולכך כוונו דברינו. מכל מקום, דבר כגון זה לא הוכח לנו. אין גם לגלות התעלמות משיקולים מטריאליים. העותרים העירו בהקשר זה, כי בבג"צ 345/78, 364, 461, 462 אמנם התירו התחשבות בגורם ההכנסה, וצריך היה להביא בחשבון, כי הכנסתם פחתה בשנה הרלוואנטית. בקשר לכך אין אלא להפנות, בראש ובראשונה ובשינויים הנובעים מן העניין, אל ההערות, אותן הערנו לעיל, בקשר לצרכים התקציביים של המשיבה. על כל פנים, אין בידינו נתונים מספיקים כדי להסיק דבר כלשהו על מצבם הכלכלי של העותרים, ומכל מקום, אין הם יכולים לצפות לכך שנראה בהטלת סייגים על העלאת הארנונה אמצע בלעדי או עיקרי לקיצוץ בהוצאותיהם. המשיבה הצביעה, למען ההשוואה, על הגידול באחוזים בשיעור העמלות, אשר אותן גובים העותרים. דומה שאין להסיק מסקנות החלטיות מתוך החומר שהוגש בנושא זה, מאחר שאינו פרי בדיקה עצמאית, אך איני רואה לשלול את ההשוואה, על רקע התיזה של העותרים, לפיה העלאה מעל לשיעור האינפלציה היא בלתי סבירה כשלעצמה. 8. (א) חוסר הסבירות עומד, כמקובל עלינו, בראש ובראשונה, כתופעה בעלת קיום עצמאי, שאינו מותנה בקיומה של אחת מן התופעות הספציפיות הנ"ל או של אחרות. אשר לכך, הרי ראשיתה של הבדיקה היא ההשוואה אל שיעורי הארנונה ברשויות אחרות. בהקשר זה צריך להביא בחשבון, כי הארנונה איננה אחידה בכל הרשויות המקומיות, וכל רשות קבעה לעצמה בעבר וקובעת לעצמה עתה שיעורים משלה. מכך נובע, שנקודת המוצא החשבונית איננה זהה, ולא ניתן להסיק מסקנות החלטיות, גם אם מצרפים לארנונות של העבר את התוספות שהוספו בשנה הרלוואנטית. כך הועלתה, למשל, הארנונה בעפולה או נהריה ב-600% ומעלה ובקרית-שמונה אף ב-1000% ועלה, אך מאחר שהשיעורים הבסיסיים אינם זהים, גם התוצאה שונה. מבחינת התוצאה הסופית, היינו גביית סכום של כ-30,000 שקל למ"ר, דומה המשיבה לפי החומר שהוגש לנו למקום יישוב אחד בלבד, היינו לפתח-תקוה, בה נקבע סכום של 28,000 שקל למ"ר. אגב, הסכום למ"ר היה שם גבוה יותר מזה שנקבע על-ידי המשיבה בשנת 1983/4, ועל-כן הייתה ההעלאה עתה מתונה יותר (%290). הפער בין הארנונה שהוטלה על הבנקים לבין הארנונה הנדרשת ממשרדים אחרים הוא ניכר, אך הבחנה זו כשלעצמה אינה יכולה להביא למסקנות החלטיות, כי כבר עמדנו על כך לעיל, שאין מקום לקביעת שיעור ארנונה זהה לבנקים ולכל המשרדים, וכי יש שוני מבחינות רבות בין סוגי המשרדים האחרים לבין בנקים. (ב) אין חובה לקיים זהות בארנונה ברשויות השונות, ואין חובה לקיים זהות בארנונה בין בנקים לבין עסקים אחרים. אך בית המשפט יראה מקום להתערב, אם, מבחינת המידה, מגיעה החלטה של הרשות לידי אי-סבירות קיצונית, אשר נושאת עימה תכונה של אי-צדק בולט הגורם עוול בולט, או, כדברינו בבג"צ 156/75 הנ"ל, אם ההחלטה בלתי צודקת בצורה משוועת ובלתי נסבלת, עד שאדם בר-דעת לא יעלה על דעתו, שניתן היה לקבל החלטה כאמור. כדי לבסס טענתו, כי נפל פגם יסודי וקיצוני בהערכת חיוביהם של העותרים, הצביע פרקליטם המלומד על כך, שההפרש בין הארנונה המוטלת על הבנקים לבין זו המוטלת על יתר העסקים היא של 1,000 אחוזים ומעלה, היינו, כי הבנקים משלמים פי עשרה ממשרד רגיל. בכך כשלעצמו אין כדי להוכיח באופן ברור והחלטי, שאכן נפל עיוות מהותי. הפרש כאמור, בעמדו בגפו, אינו החלטי במשמעותו. המסקנה, כי ההפרש הוא בלתי מוצדק, צריכה להיות בנויה על נתונים מורכבים ורחבים יותר: אמנם הוצבע לעיל על סכום הארנונה האבסולוטי, אך נתברר, כי יש לפחות עוד רשות בה הוחלט על סכום דומה. מעשיהם של אחרים אינם מכשירים מעשהו הפסול של פלוני, אך אם החלטת מיסוי היא כללית ונפוצה יותר, ייתכן שהיא ביטוי למדיניות ללית, אשר שינויה אינו דווקא בדרך של פנייה לבית-משפט זה אלא במישור המדיני ובעיקר הפרלמנטרי. כאמור, הוצבע על ההפרש בין המשרדים לבין הבנקים, אך יחד עם זאת גם ייתכן, שהבנקים, הנדרשים לשלם פי עשרה מן הארנונה המוטלת על משרד רגיל, גם זוכים, למשל, להכנסה, שהיא פי עשרים או פי שלושים ממשרד רגיל. כל נתון כאמור הוא יחסי ומורכב, ולא הייתי שולל השוואה, המתייחסת, בין היתר, גם למחזור, להשקעה היחסית per capita בשכר ובשירותים, למכלול ההכנסה, לרווח ההוני הכרוך בהתרחבות השלוחות וכדומה, כי יש בכך לפחות כדי לתרום לראייתו של הנושא על-פי היבטים נוספים ולא רק במיתחם הצר, שבתוכו הציבו אותו העותרים. נטילת השוואה מספרית של בנק עם משרד תיווך, למשל, וקביעת מסקנה, כי הראשון משלם פי עשרה מן השני, אינה אומרת הכול, שהרי גם ייתכן שההיגיון היה מחייב, שההפרש, למשל מבחינת השירותים המוגשים על-ידי הרשות, יהיה פי עשרים. אשר-על-כן לא שוכנעתי, כי שיעור הארנונה, שנקבע על-ידי המשיבה לגבי הבנקים, מצדיק התערבותה של ערכאה זו. העתירה נדחית, והצו שיצא בעקבותיה מתבטל. העותרים יישאו בהוצאותיה של המשיבה בסכום של 1,000,000 שקלים בלוויית הצמדה וריבית עד לתשלום בפועל. השופט מ' בייסקי: אני מסכים. השופט א' חלימה: אני מסכים. הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא.משרדים (ארנונה)ארנונהבנקעתירה מנהלית