המערערת ביקשה את פסילתו של בית המשפט. לטענתה, מהחלטות בית המשפט עולה התייחסות חד צדדית ולא אובייקטיבית כלפי המערערת. כמו כן, בהחלטתו להטיל הוצאות בלתי סבירות על המערערת, ניסה בית המשפט למנוע קיומן של ההוכחות. עוד טענה המערערת כי יש בהשתת חיוב עונשי כאמור, כדי להעיד על התייחסותו של בית המשפט למערערת ולבא כוחה. לטענתה, מכלול החלטות אלה של בית המשפט מצביע על חשש ממשי למשוא פנים. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט עקב פסיקת הוצאות בלתי סבירה: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' פלפל) מיום 05.10.00, שלא לפסול את עצמו מלדון בה.פ. 275/92. 1. בין המערערת והמשיב מס' 1, הנשואים זה לזה, מתנהלת התדיינות בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה.פ. 275/92), באשר לזכויותיהם בדירה ברמת גן, דירה אשר היתה רשומה על שם המשיב מס' 1 והועברה לאחיו, המשיב מס' 2. ביום 31.1.96 נתן בית המשפט (השופטת ד' פלפל) פסק דין לפיו הזכויות בדירה הן של המשיב 1, ולכן נדחתה העתירה. כמו כן, הטיל בית המשפט על בא כוח המערער הוצאות אישיות בסך 3,500 ש"ח "בגין הארכת הדיון והתעלמות מוחלטת מהחלטות ביהמ"ש". על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 1886/96). בית המשפט (כבוד המשנה לנשיא ש' לוין וכבוד השופטים ט' שטרסברג-כהן וי' גולדברג) קיבל את הערעור. נקבע כי חסרים נתונים באשר לתחולת חזקת השיתוף על הדירה. לפיכך, בוטל פסק הדין, והעניין הוחזר לבית המשפט המחוזי. כמו כן, קבע בית המשפט כי לא היה מקום לחייב את בא כוח המערערת בהוצאות אישיות, מבלי שניתנה לו הזדמנות להתגונן כנגד חיוב זה. לפיכך, גם הורה בית המשפט על ביטול החיוב בהוצאות אישיות. 2. התיק נקבע להוכחות ביום 1.6.00. באותו יום, נקבע לדיון גם תיק אחר שנדון בין בני הזוג, בפני השופט ג' קלינג. עקב העובדה כי התיקים נקבעו לאותו יום, ובין אותם צדדים, סברה מזכירתו של בא כוח המערערת כי הדיון בפני השופט ג' קלינג נקבע במקום הדיון לפני השופטת ד' פלפל. לפיכך נמחק דיון זה מיומנו. משלא הופיע בא כוח המערערת לדיון בפני השופטת ד' פלפל, החליטה זאת כי לא יתקיים שלב ההוכחות, וזאת, לטענת המערערת מבלי שנתבקשה תגובת בא כוחה, באשר לאי ההתייצבות. כמו כן, קיבלה השופטת תצהיר של המשיב 1, הגם שזה לא התייצב לדיון. בית המשפט הורה על הגשת סיכומים בכתב. המערערת ביקשה ביטול ההחלטה, ובה פורטו נסיבות אי הגעתו של בא כוחה. בית המשפט קבע כי אין לקבל טעויות מהסוג שתיאר בא כוח המערערת. עם זאת, קבע כי במידה ותשלם המערערת לכל אחד מבאי כוח המשיבים סך של 15,000 ש"ח, ישמעו עדי המערערת. 3. על ההחלטות האמורות - ההחלטה על ביטול שלב ההוכחות וההחלטה על פסיקת ההוצאות כתנאי להמשך הדיון - הוגשו בקשות רשות ערעור לבית משפט זה (רע"א 4670/00). בית המשפט המחוזי סרב להורות על עיכוב הביצוע. בית המשפט העליון (השופטת ד' דורנר) החליט לקבל את הבקשה, לדון בה כאילו הוגש ערעור, ולקבל את הערעור. נקבע כי הסכום שנקבע כתנאי להמשך ההוכחות אינו סביר. משכך, נקבע כי יהיה על המערערת לשלם סך של 1,500 ש"ח בלבד, לכל אחד מבאי הכוח. 4. כשהוחזר התיק לבית המשפט המחוזי ביקשה המערערת את פסילתו של בית המשפט. לטענתה, מהחלטות בית המשפט עולה התייחסות חד צדדית ולא אובייקטיבית כלפי המערערת. כמו כן, בהחלטתו להטיל הוצאות בלתי סבירות על המערערת, ניסה בית המשפט למנוע קיומן של ההוכחות. עוד טענה המערערת כי יש בהשתת חיוב עונשי כאמור, כדי להעיד על התייחסותו של בית המשפט למערערת ולבא כוחה. לטענתה, מכלול החלטות אלה של בית המשפט מצביע על חשש ממשי למשוא פנים. 5. באותו יום נתן בית המשפט החלטתו אשר דחתה את הבקשה. ראשית, קבע בית המשפט כי הבקשה לוקה בשיהוי. ביום 13.7.00 הודיעה המערערת לראשונה כי היא מבקשת להגיש בקשת פסילה. ביום 7.9.00 הוגשה בקשה להזמנת עדים לדיון בהוכחות ביום 5.10.00. ביום 18.9.00 ניתנה החלטת בית המשפט העליון בעניין הוצאות המשפט. רק ביום 3.10.00, יומיים לפני המועד שנקבע להוכחות הוגשה בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי בתקופה שבין יום 7.9.00 ליום 3.10.00 לא צמחה למערערת עילת פסלות. לגבי הימים שקדמו לתקופה זו, לוקה הבקשה בשיהוי. כמו כן, גם לגופו של עניין, קבע בית המשפט לא צמחה למערערת עילת פסלות, שכן אין בעובדה כי ערכאה גבוהה משנה הכרעותיה של ערכאה נמוכה, כדי להוות עילה כאמור. בהסכמת הצדדים, הורה בית המשפט על עיכוב ההליכים עד להכרעה בערעור. 6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו בבקשת הפסילה ומוסיף כי לא השתהה בבקשת הפסילה, שכן המתין להחלטת בית המשפט העליון, אשר תאשש את תחושתו כי הצדק עימו. משניתנו ההחלטות בבית המשפט העליון, רק אז הגיש בקשת הפסילה. לפיכך, יום 5.10.00, מועד הדיון הראשון לאחר החלטת בית המשפט העליון, הוא בגדר "ההזדמנות הראשונה" לטעון לפסלות בית המשפט. כמו כן, מוסיף בא כוח המערערת כי העדים הוזמנו ליום 5.10.00, רק למקרה שבו בית המשפט העליון היה דוחה ערעור המערערת. משערעורה התקבל, ציווה בא כוח המערערת על העדים שלא להופיע לדיון ביום 5.10.00. 7. המשיב 1, בכתב תשובתו, טוען כי אין בהחלטות בית המשפט העליון, כדי להעיד כי בית המשפט המחוזי לוקה במשוא פנים. המדובר אך בתחושתה הסובייקטיבית של המערערת, ולא במשוא פנים במובנו האובייקטיבי. כמו כן טוען המשיב 1 כי לא צורף תצהיר כנדרש לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה. המשיב 2, מוסיף מעבר לטענותיו של המשיב 1, כי העברת הדיון לשופט אחר, לאחר שמונה שנות התדיינות תגרום עוול משווע למשיבים ומראית פני הצדק תצא נפגעת. כמו כן, טוען הוא כי המערערת עשתה מאמצים רבים להוציא את התיק מתחת ידיה של השופטת פלפל ולהעבירו למותב אחר. 8. לאחר שעיינתי בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. המערערת טוענת כי שורה של החלטות שגויות שקיבל בית המשפט מצביעה על כך שיש חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. אישור לכך שעסקינן בהחלטות שגויות מוצאת המערערת בקביעות בית המשפט העליון בערעורים על אותן החלטות. הלכה היא כי אין בהחלטות דיוניות שקיבל בית המשפט - גם אם שגויות הן - כדי לבסס עילה לפסילתו של בית המשפט (ראו לדוגמה ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם); ע"א 2175/00 אברהם כהן נ' עירית חדרה, (טרם פורסם); ע"א 1149/00 אלון נ' דולב, (טרם פורסם)). החלטות אלה ניתן לתקוף - על פי סדרי הדין - בדרך של ערעור, כפי שאכן עשתה המערערת. כדי שמאותן החלטות תתגבש גם עילה לפסילתו של בית המשפט על המערערת להוכיח קיומן של נסיבות אובייקטיביות, העולות מאותן החלטות, המצביעות על חשש ממשי לכך שבית המשפט נוהג כלפיה במשוא פנים. זאת לא עשתה המערערת. 9. מאותם טעמים, גם בכך שבית משפט זה קיבל ערעורי המערערת אין כדי לבסס עילה לפסילתו של בית המשפט. הלכה היא שאין בכך שערכאת ערעור הפכה החלטה הערכאה הנמוכה, והחזירה אליה את התיק להמשך הדיון, כדי להוות עילה לפסילת המותב באותה ערכאה (ע"א 990/96 ד"ר דבורה כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (טרם פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם); ע"א 1149/00 הנ"ל). לפיכך, מטעמים אלה, ומבלי שנדרש אני לטענת השיהוי, אני מורה על דחיית הערעור.שופטיםפסלות שופטפסיקת הוצאות