קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו מניעה האוסר להפריע: הבקשה שבפני הינה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים להפריע, בכל אופן שהוא, למבקשת להשתמש בחנות שהיא מחזיקה בתוך המבנה שקרוי "הטחנה" ברח' רמב"ן בירושלים, בה היא מפעילה עסק שכינויו "חגיגה של בבט". ככל שניתן היה לברר בשלב זה של ההליכים העובדות הנחוצות לענין הן אלה: א. המשיב מס' 1 הוא בעליה ומנהלה של חב' מיס אל בע"מ (להלן: החברה), שהיא בעלת המבנה וקומפלקס החנויות הקרוי "הטחנה" (להלן: הטחנה). ב. המשיבה 1 - הינה ידידת המשפחה של המשיב 1 וגם מועסקת מטעם המשיב 1,או מטעם החברה, במקום. ג. משיבה 3 - היא ביתו של משיב 1. ד. המבקשת היתה (או עודנה) חברתו של רפי מולכו (שהוא בנה של המשיבה 2). ה. רפי מולכו שכר, ביום 1.1.97, חנות המצויה בטחנה, במפלס הרחוב של המבנה (להלן: החנות). תקופת השכירות ע"פ חוזה השכירות שנערך בין רפי מולכו למשיב 1, או לחברה, או לשניהם כאחד - הינה עד יום 31.12.2001. ו. ע"פ חוזה השכירות הורשה רפי מולכו לנהל בחנות עסק של פאב בלבד. ז. בתאריך, שלא הוברר, יצא רפי מולכו את הארץ. עוד טרם עשה כן - הפקיד בידי המשיבה 3, שיקים עבור דמי שכירות לפחות לשנה מראש. ח. בעת שרפי מולכו היה בחנות הכירו המשיבים את המבקשת כחברתו והיו מודעים לשהייתה בחנות. ט. משיצא מולכו את הארץ המשיכה המבקשת להיות בחנות ולהפעילה - בידיעתם של המשיבים. למעשה, היתה המבקשת המפעילה של החנות לבדה מחודש מאי 1998. אולם דמי השכירות נגבו מן השיקים שהפקיד מולכו. י. עד כמה שהענין התברר, נראה שהמבקשת הפעילה ומפעילה במקום בית קפה שכולל גם הכנת ופלים שנאפים במקום. יא. בידי המבקשת מסמך שנמסר לבית המשפט לאחר שצורף לבקשה, שלפיו, לכאורה, המבקשת שכרה את החנות כפאב ועתיד היה להערך חוזה שכירות. חוזה שכירות מעולם לא נחתם ואדרבה בין המשיב ובין המבקשת הוסכם, כנראה במהלך חודש יוני 1998 שהיא תתפנה מהחנות בסוף אוגוסט 1998. יב. שכנים למבנה הטחנה פעלו נגד הפעלת המקום באופן שהופעל על ידי המבקשת. הם גם פנו לבית המשפט בתביעה והגיעו עמה להסדר פשרה המחייבה להקים ארובה. משום מה בהליכים אלה לא שותפו המשיבים או חברת מיס-אל. יג. ארובה כאמור הוקמה ע"י המבקשת - ולטענת המשיבים דבר זה נעשה ללא רשותם, ללא תאום עמהם וללא היתר בניה בבנין זה, שנועד לשימור. יד. ממכתב שצרפה המבקשת למסמכי בקשתה ומשאלת בא כוחה את המשיבה 3 (ר' עמ' 6 ש' 27-24) עולה שהמבקשת תטען שהסכמתה להתפנות בסוף חודש אוגוסט, נבעה ממצג שווא שהוצג לה ע"י המשיב 1 כאילו שחל איסור לנהל בחנות עסק של מזון. טו. ביום 1.9.98 שהתה המבקשת בחו"ל והעסק המשיך להתנהל בחנות בידי עובדיה. טז. ביום זה, הגיעו המשיבה 1 ועובדת נוספת בטחנה, נעלו את שער הכניסה לקומפלקס הטחנה, לאחר שכ- 4 שעות קודם לכן הודיעה משיבה 3 על כוונתה לעשות כן, בפניה שפנתה אל מר איתן גסטוירט, שניהל את העסק באותה העת. יז. לטענת משיבה 3 - היה ליושבי החנות, בשעת נעילת השער כאמור, מוצא אל שביל אחורי של הבנין, מוצא המוכר למבקשת ולעובדיה ונעשה בו שימוש. לטענת מר גסטוירט, יכלו הוא ובאי החנות לצאת מן המקום רק לאחר שהיו כלואים בו זמן מה והמשטרה פרצה שער אחורי אחר שעומד בעורף המבנה. יח. ביום 8.9.98 הוגשה הבקשה שבפני, כשהיא מלווה בתצהיריהם של העובד מר איתן גסטוירט ושל יגאל מירון אחי המבקשת. המבקשת לא הגישה תצהיר מטעמה. לשאלתי מדוע לא הגישה המבקשת עצמה תצהיר בענין זה הושב לי שהמבקשת בחו"ל. ב"כ המבקשת טען, בשעת הדיון בבקשה, שלשאלתי הנ"ל נאמר שהמבקשת היתה בחו"ל בעת שהתרחשו הארועים שבעטים הוגשה הבקשה. ברור מאליו, שאם זו אכן התשובה שנתנה, ולא כך שמעתי אותה, אין בכך להוות תשובה לשאלתי, שכן תצהיר מטעם המבקשת עצמה היה נחוץ כיסוד לבקשה, גם אם לא יכלה להצהיר מידיעה אישית על הארועים שהתרחשו ביום 1.9.98. תצהיר שלה היה דרוש להוכחה, ולו לכאורה, של עצם יחסיה ומעמדה של המבקשת בחנות. התברר במהלך הדיון שכיומיים לפני הגשת הבקשה שבה המבקשת מחו"ל ומובן שיכולה היתה, עד להגשת הבקשה, לצרף את תצהירה ולפחות לנסות לעמוד בדרישה להניח תשתית כלשהי לזכויות הנטענות על ידה בחנות. המבקשת יכולה היתה לפחות לפני הדיון, שנקבע לכשבוע לאחר הגשת הבקשה, להגיש תצהיר משלים מטעמה ולתקן בכך את ההליך אך היא לא עשתה כן ולא בכדי. להלן אתייחס לכך שוב. יט. כאמור, במצורף לבקשה הגישה המבקשת צילום (לא קריא באופן מלא) של חוזה השכירות של רפי מולכו עם הבעלים ומסמך שבו נאמר, לכאורה, שהמשיב 1 מאשר שהמבקשת שכרה "מבנה פאב" ו"חוזה יוצא יותר מאוחר". בבקשה לא צויינה ההסכמה של המבקשת לפנות את החנות ביום 31.8.98, בכך העלימה המבקשת עובדה רלוונטית, בעלת משמעות רבה ולא הוכיחה שבאה אל בית המשפט בנקיון כפיים ובתום לב. כ. המשיב 1 לא הגיש תצהיר תשובה. לדברי המשיבה 3 חזר רק בבקר הדיון מחו"ל. המשיבה 3 לא יכלה להתיחס אל המסמך האמור, שלטענתה ראתה אותו לראשונה רק בצרוף למסמכי הבקשה. היא לא אישרה, בפה מלא, שמדובר בכתב ידו של אביה ובחתימתו, אם כי - לא הכחישה זאת במפורש. כא. בבקשה נטען, ללא תצהיר התומך בכך, שהמבקשת היא השוכרת של בית הקפה. (ס' 1 לנימוקי הבקשה). הסעיף מפנה לחוזה השכירות עם רפי מולכו ולאישור האמור. כך נטען גם בכתב התביעה העיקרי שהוגש ע"י המבקשת. כב. המצהירים שתצהיריהם צורפו לבקשה לא חזרו על הטענה שהמבקשת היא שוכרת המקום. אחי המבקשת הצהיר (בס' 2) שהמבקשת היא המנהלת את בית הקפה. המצהיר מר איתן גסטוירט - לא התיחס לטיב זכויותיה של המבקשת במקום, אך הצהיר (בס' 3) בלשון שהזהירות בולטת בה מאד, שידוע לו שהמבקשת נתבקשה לפנות את המקום, ושדרישה זו היתה בניגוד למוסכם בין המבקשת לבעלי המקום. כג. אין חולק שאין כל הסכם שכירות כתוב, או מפורש בדרך אחרת, בין המבקשת לבעלי החנות. לכל היותר משתמע שהמבקשת טוענת שהיא חליפתו של רפי מולכו כשוכר במקום. בכתב התביעה היא טוענת שהוסכם שיערך חוזה שכירות עפ"י תנאי החוזה עם מולכו. במצב דברים זה, המירב שהמבקשת יכולה לטעון - וגם זאת ברמה של טענה לכאורה בלבד - שהיא נכנסת בנעלי רפי מולכו, בהתאם להסכם השכירות בינו ובין בעלי החנות. גם טענה זו של המבקשת אינה מפורטת ורק משתמעת ולמשל אין התייחסות לכך שהסכם זה כולל את הסעיפים בהם מוגבל השימוש המותר בחנות לניהול פאב בלבד. יצויין גם שאפילו המסמך שצורף, שלכאורה מעיד על כוונת המשיב 1 לראותה שוכרת, מתיחס אל המבקשת כמי ש"השכירה מבנה פאב" (כלשון המסמך). כד. "פאב", ע"פ הלשון המקובלת, הינו מקום לשתית משקאות חריפים ואחרים, עם מבחר מזון קל שלא כרוך בבישול ממושך. המבקשת לא הניחה תשתית לסוג הרשות שניתנה לשימוש בחנות וגם ענין זה של בישול או טיגון או אפייה במקום נשאר בגדר סתום. אדרבה הוכח שאפייה או טיגון שהעלו ריחות חזקים גרמו למטרד לשכנים שכאמור נקטו בהליכים משפטיים נגדה. כה. המבקשת מודעת היטב לכך שמבנה הטחנה הוא בנין לשימור. אין ספק שהקמת הארובה על ידה נעשתה ללא היתר בניה כדין. אין גם חולק שניהול העסק בחנות על ידי המבקשת אינו נעשה ברשיון מטעם הרשות העירונית. 2. טענות המבקשת לענין צו המניעה: למעשה, טענת המבקשת מסתמכת רק על הוראות סעיף 18 ו- 19 רישא לחוק המקרקעין תשכ"ט- 1969, מבלי שהיא מבהירה מה טיב זכויותיה, ונכון יותר בטענה משתמעת שגם אם זכויותיה לא הוסדרו, הרי עצם שהייתה במקום מזה חודשים מספר מעניקה לה את ההגנה שהמשיבים לא יעשו דין לעצמם. 3. טענות ב"כ המשיבים הינן: א. המבקשת לא ביססה זכות כלשהי שלה במקום. היא נמנעה, בחוסר תום לב, מליתן תצהיר על מעמדה. לא הגישה כדין כל חוזה שכירות וגם "האישור" הוא חסר ערך, לא הוגש באמצעות מי שמוסמך להגישו, אינו ברור ואינו נושא תאריך. ב. המבקשת העלימה מבית המשפט את העובדה שסוכם שתצא מהמקום ב- 31.8.98 וחזרה בה מהסכמה זו. היא באה בידים לא נקיות ואינה זכאית לצו המבוקש, אשר המבקש אותו צריך להראות שבא בתום לב ובנקיון כפיים לבית המשפט. ג. כל מעמדה במקום הוא כמי שמנהלת אותו מטעם השוכר, שחוזה השכירות עמו עדיין בתוקף. רק בבקשה הצהירה המבקשת על עצמה כשוכרת ולכן היה בעל הנכס זכאי לראותה כמי שמסיגה גבולו ורשאי לפעול נגדה. ב"כ המשיבים גם הצהיר שיציע לבטל חוזה השכירות עם מולכו. יצויין, שעמדתם של המשיבים תורמת לבלבול מסויים. אם המשיבים ראו במבקשת עובדת מטעם מולכו וראו בחוזה עמו חוזה תקף, כי אז לא היה להם, לכאורה, הרשות לעמוד על פינוייה של המבקשת ולא היה להם לתאם עמה מועד פינוי. לעומת זאת, אם שקלו להגיע עמה להסכם שכירות לא ברור מדוע לא דאגו לבטל, קודם לכן, את הסכם השכירות עם מולכו ומדוע לא נערך הסכם שכירות עם המבקשת במשך כל החודשים שבהם שהתה ועבדה בחנות. גם המשיבים צמצמו מאוד בהבאת ראיותיהם לענין צו המניעה הזמני וכך למשל, לא הוכח מתי הוסכם שהמבקשת תפנה את החנות ב- 31.8.98 ומתי ניתן אותו מסמך שצורף לבקשה (מב2). המשיבים גם לא ביקשו מבית המשפט, בשלב זה, להכריע בזכויות שני הצדדים, אלא הכינו כתב תביעה משלהם שכמובן איננו חלק מתיק הבקשה לצו מניעה זמני מטעם המבקשת. 4. דיון: א. ההליך הנידון הינו מיוחד במינו, במובן זה שהוא חותר לסעד של צו מניעה זמני, בהתבסס על הוראות ס' 18 ו- 19 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969. בדרך כלל, סעד של צו מניעה זמני ניתן ע"י בית המשפט לאחר שנבחנים שיקולים ידועים, שבבסיסם הזכות שבידי מבקש הצו, ואותה על המבקש להוכיח כבר בשלב זה, ולו לכאורה. כמו כן, בדרך כלל, ייבדקו תום ליבו של המבקש צו מניעה זמני, נקיון כפיו ומאזן הנוחות בין הצדדים. לא כך הדבר, בעת שהבקשה לצו מניעה מסתמכת על איסור עשיית דין עצמית אפילו כנגד הבעלים של המקרקעין, אשר בעלותם אינה מוטלת בספק. עיקר מטרתו של צו המניעה הזמני הינו שמירת המצב הקיים עד להכרעת בית המשפט בזכויות הצדדים שבפניו. במיוחד גדלה ומתעצמת מטרה זו בהתחשב בהוראות ס' 18 לחוק המקרקעין. המטרה שביסוד הוראה זו שבחוק הינה שמירת הסדר הציבורי והשלום, אשר עלולים להיות מופרים בעת שכל אדם יפעל בעצמו להוציא מידי המחזיק מקרקעין שברשותו (ראה דיון ממושך בענין זה בע"א 756/80 רוזנשטיין ואח' נ' סלומון ואח', פד"י ל"ח (2) 113). כדי להשיג מטרה זו שולל החוק אפילו מבעלי מקרקעין, שזכותם בהן ברורה, לפנות ולסלק בעצמם את המחזיק בהם, אם חלפו למעלה מ- 30 יום מיום תפיסתם על ידי המחזיק. הוראה זו חלה גם אם המחזיק הינו בגדר פולש ומסיג גבול. פגיעה זו בזכות הקנין של אדם, הקימת גם למרות הוראת חוק יסוד: כבוד אדם וחרותו שמעניק מעמד על לזכות קניינו של אדם, מיועדת להעמיד את האינטרס הציבורי בהגנת השלום והסדר הציבורי אף מעל האינטרס החשוב שבהגנה על זכות קניינו של הפרט. ב. במקרה שבפני - אין חולק כאמור שהמבקשת החזיקה בחנות והפעילה אותה במשך מספר חדשים עד לבוא המשיבות 2 ו- 3 לבצע פעולות שמטרתן סילוקה של המבקשת מן החנות. הפעולות האמורות נעשו בניגוד לדין מבחינה זו שהיה בהן מעשה של עשיית דין עצמית. המבקשת כנראה הודיעה למשיב שאין בדעתה לקיים את הבטחתה לפנות את החנות ב- 31.8.98. המשיב עמד על מועד זה כמועד לפינוי. היה על המשיב או על החברה שלו לפנות אל בית המשפט ולבקש סילוק ידה ופינוייה של המבקשת מהחנות. תחת זאת, המתינו המשיבים לבוא המועד ומשהמבקשת לא פינתה את החנות פעלו להביא לכך שהיא תאלץ לפנות את החנות. מהאספקט הזה, זכאית המבקשת לסעד של צו מניעה שישלול מהמשיבים לעשות דין לעצמם. ג. למרות האמור, יש מקום לבחינה של טענות הצדדים לענין זכויותיהם ולענין שיקולים כמו מאזן הנוחות וזאת במסגרת הדיון בסיפא לסעיף 19 לחוק המקרקעין הקובע: "19. מי שמוציא מקרקעין מידי המחזיק שלא כאמור בסעיף 18(ב) חייב להחזירם למחזיק; אולם אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכות בית המשפט לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת, ורשאי בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שייראה לו צודק ובתנאים שימצא לנכון, עד להכרעה בזכויותיהם". בהקשר זה יצוטטו דברי הנשיא (לשעבר) של בית המשפט העליון השופט י. כהן (בע"א 756/80, שם בעמ' 140): "... לי נראה שבית המשפט רשאי להשתמש בסמכותו 'לדון בזכויות שני הצדדים בעת ובעונה אחת', כאמור בסעיף 19, בכל מקרה כאשר דרך זו של דיון היא יעילה ומתאימה בנסיבות הענין ... דעתי היא שאת הוראות סעיף 19 עלינו לפרש כפשוטן, מבלי להרחיב או לצמצם ע"י פרשנות את תחומי הסמכות שניתנה לבית המשפט באותו סעיף". כאשר מצרפים לדברים ברורים אלה את מרחב שיקול הדעת, שנתון לבית המשפט כל אימת שהוא נדרש לסוגיית של צוי מניעה בכלל וצוים זמניים בפרט, ומוסיפים לכך את מעמדתה הרם של זכות הקניין, יש לבית המשפט סמכות, ולדעתי אף חובה, לבחון ולקבוע בכל מקרה הסדרים ותנאים זמניים עד להכרעה בזכויות הצדדים, וזאת גם במקרה שנעשתה בו אותה " עזרה עצמית" או "עשיית הדין העצמית". רוצה לומר, מחד גיסא, אמנם ימשיך, אפילו מסיג הגבול משולל הזכויות במקרקעין, להסתמך על איסור עשיית דין עצמית ויזכה לסעד של צו מניעה ולהשבת המקרקעין לידיו אם נלקחו ממנו, אך לא בלי תנאים. תנאים אלה שייקבעו יצמחו מתוך מכלול הנסיבות הרלוונטיות ובהן אותן דרישות, שבדרך כלל, נידרש מבקש צו המניעה הזמני לעמוד בהן. במקרה כזה, תבדקנה זכויותיו של המבקש, ולו לכאורה, וגם תבחן שאלת מאזן הנוחות וינתן להם, לשיקולים אלה, משקל כמתבקש. עפ"י המידה שהמבקש יוכיח את מעמדו וזכויותיו ויתר השיקולים האמורים, יגזור בית המשפט את התנאים להמשך החזקתו בנכס עד להכרעה בזכויות הצדדים. בתוך כך ברור, שנוכח עוצמתה של זכות הקניין ומעמדה ונוכח מהותו ומטרותיו של צו מניעה בכלל וצו לפי הרישא לסעיף 19 לחוק המקרקעין בפרט - אם לא יוכיח המבקש ולו לכאורה זכות במקרקעין הנידונים כי אז גם אם לא תסורב בקשתו לצו מניעה, ידרשו ממנו דרישות וערבויות, להגנה על הנתבע - בעל המקרקעין, שזכויותיו ברורות וינתן משקל למאזן הנוחות לטובתו של בעל המקרקעין. בענין שבפני לא השכילה המבקשת להצביע על זכות כלשהי במקום, במקרה הטוב מבחינתה היתה שוכרת במקום, עפ"י הסכם בעל פה, עד 31.8.98. במקרה הפחות טוב - היתה בת רשות, שעפ"י הודעת הבעלים הסתיימה הרשות שניתנה לה והועמדה לרשותה תקופת התארגנות כדי שתתפנה מן החנות. המבקשת אפילו לא ניסתה להוכיח את טענותיה לענין זכות כלשהי וכאמור הסתמכה אך ורק על האיסור שחל על המשיבים לעשות דין לעצמם. בנסיבות אלה הייתי מרחיקה ואומרת, שהתנהגותה של המבקשת לא היתה פחות אלימה ומנוגדת לחוק מהתנהגות המשיבים, שביקשו לנעול את קומפלקס הטחנה, כך שלא תהיה למבקשת גישה נוחה לחנות. זאת ועוד, עולה לכאורה, שהמבקשת מפעילה בחנות עסק של מזון ללא רשיון עסק מן העיריה. כמו-כן, הוכח שהמבקשת הקימה ארובה ללא היתר בניה כדין וללא היתר כדין לשימוש בו. בעלי הטחנה לא הסכימו ואינם מסכימים, לכאורה, למתן היתר כזה וממילא הסיכוי שהמבקשת תזכה בהיתר כזה שואפים לאפס. גם בהיבט של בדיקת טיב הנזקים, שצו המניעה מיועד למנוע לא יכולה הבקשה של המבקשת להצליח בידה. זאת משום שמדובר בהערכה של נזקים כספיים שניתנים לאומדן ולפיצוי כספי, בדרך כלל, לא ינתן צו מניעה זמני מקום שמדובר בנזק צפוי הניתן לפיצוי כספי. מאזן הנוחות, שיש לשקלו בטרם ינתן צו מניעה זמני, אף הוא אינו נוטה לטובת הבקשה, שכן מדובר בהפעלת עסק, אשר לכאורה, גורם לנזקים הנטענים בתצהיר המשיבה 2, לעומת נזק של הפסקת עיסוק, שאפילו בחוזה השכירות עליו מסתמכת המבקשת לא הותר. מכאן, שהמבקשת מבקשת צו מניעה זמני שימנע נזק שיגרם לה אם ימנע ממנה מעשה שהוא ממילא אסור לה. אלא מאי? המבקשת מסתמכת, כאמור, על הוראות ס' 18 לחוק המקרקעין ונאחזת בהן ובחנות כבקרנות המזבח. חוששתני שהמבוקש על ידי המבקשת - בנוסח שהיא מבקשת אינו יכל להנתן לה, אפילו בהתחשב בהוראות הסעיף האמור. ההגנה המוענקת למחזיק במקרקעין ע"פ סעיף זה הינה החזקתו במקום. שאלה נכבדה היא אם ההגנה מתפרשת גם על השימוש במקום ואופן השימוש, שעשה שלא על יסוד זכות כלשהי למחזיק פיזית במקום. גם מטרת הסעיף, כפי שפורטה לעיל ובפסיקה, מתיחסת לעצם ההחזקה ולא לשימוש. משפונה המבקשת לבית המשפט, בידים ריקות מזכויות, וגם לא נקיות לגמרי, ועותרת לצו שיתיר לה להמשיך ולהפעיל את החנות - לעסק שאינו מגובה ברשיון עסק ותוך הפרת הוראת חוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965 והכל על יסוד ס' 18 לחוק המקרקעין בלבד - כי אז היא מבקשת יותר משבית המשפט צריך, לדעתי, לתת. במקרה כזה יפעיל בית המשפט את סמכותו לפי הסיפא של ס' 19 לחוק המקרקעין המסמיכה את בית המשפט להסדיר את ההחזקה, ככל שיראה לו צודק וגם: בתנאים שימצא לנכון עד להכרעה בזכויותיהם. הפגיעה בזכות הקנין, שעלולה להתרחש עקב הוראות ס' 18 לחוק המקרקעין, יכולה להיות וצריכה להיות מתוקנת, ע"י בית המשפט בהפעילו את סמכותו לפי ס' 19 לחוק המקרקעין, לקביעת תנאים לתקופה שצו מניעה זמני שמתבקש, אמור לכסות. המפגש, איפוא, בין צו מניעה זמני והשיקולים לנתינתו לבין הוראות ס' 18 ו- 19 לחוק המקרקעין הוא ברור והדברים עולים בקנה אחד. הפעלה נכונה של השיקולים הרלבנטיים למתן צו מניעה זמני והשגת מטרתו של צו כזה, בד בבד עם כיבודה של זכות הקנין, שהיא זכות על, יקבעו את התנאים וההסדרים להחזקת המקרקעין עד להכרעה בזכויות הצדדים. במקרה בפני, נוכח עצם החזקת המבקשת בחנות, אל מול "זכויותיה" בחנות ויתר נסיבות הענין אני מוצאת לקבוע ההסדר הבא: א. המשיבים יימנעו מלעשות כל פעולה שמפריעה למבקשת להחזיק בחנות ולהפעיל בה פאב, כפי שהיה בימים בהם רפי מולכו עבד בחנות וזאת עד להכרעת בית המשפט בזכויות הצדדים או עד להחלטה אחרת שתינתן ע"י בית המשפט. ב. הערובה ללא הגבלה בסכום שניתנה ע"י המבקשת בצרוף לבקשה תעמוד בתוקפה לכיסוי נזקי המשיבים מצו זה. ג. המבקשת תפקיד ערובה נוספת, במזומנים ו/או בערבות בנקאית, על סך 50,000 ש"ח, לכיסוי נזקי המשיבים, עקב צו המניעה הזמני הניתן בזה כאמור בפסקה א' הנ"ל ועל חשבון נזק שייגרם למשיבים, אם תפר המבקשת את הוראות פסקה א' הנ"ל בדרך הפעלתה וניהולה את העסק שבחנות. ד. אם הערובה האמורה לא תופקד עד 25.10.98, כי אז יבוטל צו המניעה האמור בפסקה א' הנ"ל. הוצאות בקשה זו בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ ישולמו ע"י מי שיחוב בהוצאות ההליך העיקרי. צוויםצו מניעה