צו משמורת ילדים נזקקים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על צו משמורת ילדים נזקקים: .1ביהמ"ש לנוער הוציא צו משמורת לגבי ילדי המערערת, שהם כיום כבני 9.5ו- 8שנים, לאחר שהוכרזו כקטינים נזקקים, וכל דרכי הטיפול הפחות דרסטיים לא נמצאו מועילים. על החלטה זו הוגש הערעור. .2התיק של בימ"ש לנוער מלא וגדוש חומר ראיות מקצועי, לאורך שנים, והרקע העיקרי שהביא לצורך להוציא את הילדים מהבית היה אוירה בלתי אפשרית בבית, בעיקר בגלל האב שהוא חולה נפש, הלוקה בסכיזופרניה פרנואידית, הוא אלים, ונעדר כל מסוגלות הורית מינימלית. האם לא נמצאה כמחוסרת מסוגלות לחלוטין, אולם גם היא אינה בריאה בנפשה לחלוטין (היא סבלה ממחלה ביפולרית שכללה אשפוזים עד 1994, היא נזקקת כנראה עד היום לטיפול תרופתי אולם המחלה כנראה אינה פעילה היום). אישיותה של האם לא חזקה, היא מנסה להתמודד עם ההתנהגות האלימות והמופרעת של בעלה, משתדלת להגן על הילדים בפני בעלה אולם הדברים לא עולים בידה די הצורך. התוצאה היא שהילדים חשופים לאלימות שלעיתים מוסבת ישירות כלפיהם, אולם בעיקר היא קיימת במישור הזוגי בין ההורים. מצבם הנפשי של הילדים מעורער מאד וגרוע, והוא בתהליך של דרדור. לגבי האם יש בעיה נוספת והיא חוסר התובנה המספקת שלה, וליקויי השיפוט והבנת המציאות על מצב הילדים וצרכי הילדים. אפילו היום בביהמ"ש אמרה שמצב הילדים טוב, הם לא זקוקים לכל אותם טיפולים שמוכתבים משרותי הרווחה, ובכך למעשה מאשרת את חוסר התובנה וליקויי השיפוט שמיוחסים לה. .3הקו המרכזי בערעור הוא כי שורש הרע הוא הבעל-האב, אותו היה צריך להרחיק מהבית ולא את הילדים. נכון לכאורה שצריך היה להרחיק את הבעל מהבית, אולם החוק למניעת אלימות במשפחה אינו מספק פתרון מספיק, משום שצווי ההגנה מוגבלים לתקופות קצרות. לפיכך, נקטה האם בהליכים לצו מניעה גם בביהמ"ש לעניני משפחה, אולם לא היתה עקבית בהתנהגות עם צווי המניעה שקיבלה, היינו היא איפשרה לבעל להכנס הביתה למרות צווי ההרחקה וצווי המניעה. האם לא הופיעה לחלק מהישיבות וכך צומצם הקף צו המניעה לא מעט בגלל ההתנהגות של המערערת, או השידורים שהיא שידרה לביהמ"ש בכל הקשור בגישתה אל בעלה. היום מבטיחה באת כוחה שהדברים ישתנו, כבר יש צו מניעה זמני לכל ימות השבוע, קבוע דיון להארכת תוקף הצו לתקופות ארוכות, וזו כנראה בהחלט הדרך הנכונה, לא רק לגבי הילדים אלא גם לגבי האשה, משום שהחיים המשותפים הם בלתי אפשריים, אם הכוונה היא לנהל חיים שלווים. אי אפשר לדעת בשלב זה אם אכן ינתן צו מניעה קבוע, או לפחות בעל הקף רחב, ואי אפשר לדעת עוד פחות מכך כיצד תדאג המערערת ליישם ולשמור צו שכזה. .4בעיה נוספת שהיא מחוץ לעניני האלימות והתנהגות הבעל היא שיתוף הפעולה המוגבל מצד המערערת לגבי נקיטת דרכי הטיפול הנפשי, השיקומי וההתפתחותי שהילדים זקוקים לו. למשל: שנתיים חלפו עד שהאם שיתפה פעולה על מנת שהילדה תקלט במסגרת החינוך המיוחד בכתה קטנה, משום שהתנגדה לכך וסברה שהילדה "רגילה" ויכולה ללמוד במסגרת רגילה. דוגמא אחרת היא, ששרותי הרווחה סברו שהילדה זקוקה לטיפול ולמידה מתקנת במסגרת "ניצן", אולם האם ראתה בכך כנראה סטיגמה לגבי הילדה, והדבר אינו מתבצע או אם מתבצע, הוא הופסק לאחר שהאם לדבריה קיבלה אישור מהמורה בביה"ס שהילדה לא זקוקה למסגרת ניצן, למרות ששרותי הרווחה סברו אחרת. דוגמא שלישית היא, הטיפול הנפשי השוטף במסגרת התחנה לבריאות הנפש - בית בריצ'ר. הילדים אכן מצויים במסגרת טיפולית זו, אולם אין שיתוף פעולה מירבי כדי שהתועלת אכן תהיה מירבית. .5איני מאשים את האם, אני מוכן להניח ואף מניח בפועל שכל כוונותיה טובות, היא חושבת שכל מה שהיא עושה הוא המירב שניתן לעשות לטובת הילדים, אולם זהו שורש הבעיה: בעיית חוסר התובנה והליקויים בשיפוט וקריאת המציאות בצורה הנכונה. .6עוה"ד דורון שמייצגת כיום את האם עושה את המירב ואת הנכון על מנת לשנות את המצב, היינו היא החליטה ביותר נחרצות להביא לגירושין, להביא לפירוק השיתוף במקרקעין ולגירושין דה-פקטו עוד לפני שיהיו דה-יורה. כמו כן, עוה"ד דורון ערה לכך שיש צורך בשיתוף פעולה מלא מבחינת דרכי הטיפול כדי להוציא את הילדים מהמצב הגרוע בו הם מצויים ולהעלותם ככל שאפשר על דרך המלך, לשקמם, להעלות את תדמיתם האישית (שכרגע נמוכה שבנמוכות) וכו' וכו'. אלא שתוכניות לחוד וביצוע לחוד: נסיון העבר לא היה טוב בצורה בולטת, והשאלה היא כמה זמן יכולים הילדים לסבול ולדחות קבלת דרכי טיפול נכונות. .7פקידות הסעד אישרו כי אין להן כוונה להוציא מיידית את הילדים מהבית, אלא הכוונה היתה לעשות זאת לקראת שנת הלימודים הבאה, בראשית ספטמבר או אולי במחצית אוגוסט, לשם הכנה והתאקלמות בפנימיה. מכל מקום, לא היתה כוונה לעשות זאת מיד וכך לפי דבריהן, אמרו גם בביהמ"ש לנוער. אלא שבהחלטת ביהמ"ש לנוער לא מופיעה הסתייגות זו, ויתכן ובמתכוון, משום שביהמ"ש לנוער המצוי בתיק תקופה לא קצרה הבין שהחלטה צריכה להיות חד משמעית, אין ליצור אשליות על שינויים שאין סבירות רבה שיתחוללו, ולכן לא צויין בהחלטה שהכוונה לבצעה היא לא לפני מחצית אוגוסט. הסיבה להשהייה היא לא שמצב הילדים בכי טוב, אלא מקובל לאפשר בדיקת מספר פניות, הן שרשויות הפנימיה תעמודנה על טיב הילדים וצרכיהם, והן שהילדים יכירו את הפנימיות ויווכחו שהמקום הוא מקום טוב, שבו יש ילדים נוספים, שבו מתנהלים חיים טובים ולא מגיעים לסוף העולם. כוונת פקידת הסעד היא אכן לנצל את הזמן לאותם סיורים בפנימיות, משום שלפנימיה טובה יש המתנה ארוכה, ואי אפשר להמתין עד הרגע האחרון. המקומות נתפסים ואם ממתינים יותר מדי זמן, מחמיצים את האפשרות לפנימיה יותר טובה וממילא נותרים פנימיות או מוסדות שעונים פחות על צרכי הילדים (הגם שמדובר בפנימיות טובות ואין בדעתי להטיל דופי בשום פנימיה). .8אני מבין את הקושי, הן של עוה"ד דורון ולא פחות של האם, מצד אחד לסייר עם הילדים בפנימיות ולהכינם לקראת קליטה בפנימיות ומצד שני לצפות לשינוי שעוה"ד דורון מכנה בצורה ריאלית כ"נס", עד כדי כך שאפשר יהיה לוותר ברגע האחרון על ההשמה בפנימיות בגלל שינויים דרסטיים שיתחוללו בשטח ואשר ייתרו את הצורך לביצוע צו המשמורת ולהמרתו בצו השגחה. הקושי הוא קושי. הנתונים של האם הם נתונים שהטבע הביאם, ויש לקבלם כפי שהם. הכוונת הן של עוה"ד דורון והן של פקידות הסעד הן כוונות טובות, אולם איך מאחדים את כל הדברים האלה ביחד, היינו מצד אחד מכינים לפנימיה ומצד שני מצפים שלא להכנס לפנימיה, אלו דברים שלי לפחות אין פתרון ותפריט. פקידות הסעד מסבירות כי הסיכוי שיקרא "נס" אינו גדול, ההשמה בפנימיה היא הכרחית לפחות למשך אותה תקופה עד שיושלמו מלחמות הגירושין ויתבצעו הגירושין ויובטחו מדורים נפרדים לבנה"ז. לאחר מכן, תהיה תשתית עובדתית לכאורית טובה יותר שתאפשר החזרת הילדים הביתה, עם סיכוי שהאם תוכל לתפקד בתנאים החדשים, במיוחד לאחר שהילדים זכו בינתיים לחיזוק ודרכי טיפול בלתי מותנים בשיתוף פעולה זה או אחר. .9המצב הוא לכל הדעות קשה, אולם אין דופי בהחלטת ביהמ"ש לנוער, וה"סוכריה" בהמתנה ל- 3חודשים היא כאמור, סוכריה, אולם כמו כל סוכריה היא נגמרת בשלב מסויים, ואי אפשר לשמרה לעד. אני מקווה ומוכן להתפלל לנס שהאם מצפה לו, אולם ההליך השיפוטי חייב להיות ריאלי, ומבחינה זו אין סיבה לשנות מההחלטה של בימ"ש לנוער, אולם יש לסמוך על פקידות הסעד שגם כוונותיהן טובות ונכונות והן אינן להוטות להוציא ילדים ממשפחות (עובדה שלא עשו זאת במשפחה דנן משך שנים), ואם אמנם תיווכחנה שקרה הבלתי יאומן, הרי שתבוטל ההשמה בפנימיה והילדים ישארו בבית. .10אשר על כן נדחה הערעור. אין צו להוצאות. קטיניםקטין נזקקמשמורת ילדיםצווים