קביעות למדריכים עובדי עירייה

עיריית פתח תקווה אענה כי עפ"י חוקת העבודה קביעות ניתנת למדריך המועסק לפחות 1/3 משרה בעבודה צמיתה. כך נקבע בהודעה בענייני עובדים זכאות המדריכים בחינוך המשלים המועסקים על בסיס שעות (646/95; כפי ששולבה בחוקת העבודה; "ההודעה") (קביעות ניתנת למשרה שמ-10 שעות ונקבעה הזכאות לתמורת חופשה/תשלום חג/הבראה). קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קביעות למדריכים עובדי עירייה: 1. התובעת, שהועסקה ע"י הנתבעת מינואר 1993 ועד יוני 2008, החליטה שלא לחזור לעבודתה בנתבעת, לאחר שבמשך למעלה מ-15 שנות עבודתה לא ניתנו לה בטחון כלכלי ויציבות בעבודה. התובעת העבירה שיעורי ספורט לגמלאים בנתבעת. משנת 2000 הוסדרה העסקתה מדי שנה בחוזה העסקה אישי ("החוזה האישי"), שהינו לטענתה, "פיקציה" שנועדה לחמוק מהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ("חוקת העבודה"). בהתאם, עתרה לזכויות שונות מכח חוקת העבודה. 2. הנתבעת בהגנתה עתרה לדחיית התביעה משחוקת העבודה אינה חלה על התובעת. כמדריכת ספורט לגמלאים הועסקה התובעת במסגרת מפעלי החינוך הבלתי פורמלי שמתקיימים אצל הנתבעת, בהיקף משרה של 8 ש"ש (פעמיים בשבוע). עפ"י חוקת העבודה קביעות ניתנת למדריך המועסק לפחות 1/3 משרה בעבודה צמיתה. כך נקבע בהודעה בענייני עובדים זכאות המדריכים בחינוך המשלים המועסקים על בסיס שעות (646/95; כפי ששולבה בחוקת העבודה; "ההודעה") (קביעות ניתנת למשרה שמ-10 שעות ונקבעה הזכאות לתמורת חופשה/תשלום חג/הבראה). כך, ב-25.1.96 נחתם בין הנתבעת להסתדרות הפקידים הסכם קיבוצי מיוחד להעסקת עובדים בחינוך הבלתי פורמלי ("ההסכם המיוחד") וממנו עולה כי התובעת אינה זכאית לקביעות בעיריה ונקבעו הזכויות הסוציאליות ופיטורין. צויין עוד כי הנתבעת הפרישה למבטחים (עבור התובעת) הפרשות לפנסיה מקיפה, כולל פ"פ. משכך, משהנתבעת פעלה עפ"י הדין ומשהתובעת החליטה שלא לחתום על החוזה האישי - בכך הסתיימה העסקתה. התובעת הועסקה בהתאם לשעות עבודה בפועל ושכר שעה אחרון עמד על 57.77 ₪. עפ"י ההודעה, שולם לה 10% תמורת חופשה במשכורת אוגוסט של כל שנה, ימי הדרכה שחלו בחג - קיבלה תשלום עבורם (עפ"י ההודעה) וכי אינה זכאית לפ"פ משהתפטרה, אף שהנתבעת היתה נכונה להמשיך בהעסקתה, מה גם שעפ"י הדין אין ניתן להעניק לה קביעות, דבר שהיה ידוע לתובעת כל תקופת העסקתה. 3. ביום 2.7.09 הוגש תצהיר התובעת. ביום 7.9.09 הוגש תצהיר הנתבעת (מר אריה ניר, מנהל אגף ספורט; "ניר"). ביום 13.12.10 קבעה כבוד השופטת ח. טרכטינגוט כי ההליך יועבר להוכחות. ביום 22.9.11 נשמעו בפנינו עדויות הצדדים וסיכומיהם. 4. ולהכרעתנו - א. אין חולק כי התובעת הועסקה בהיקף משרה של 8 ש"ש כמדריכת ספורט לגמלאים, הועסקה כך מ-1993, כשמשנת 2000 חתמה על חוזה העסקה לשנ"ל, עד 30 ביוני לכל שנה. כך מדי שנה. [נציין כי חרף "הסכמה" זו (כעולה מנספח לתצהירה) - חוזה ההעסקה הראשון שהוגש נחתם ביולי 99']. אין חולק גם כי עת קיבלה מכתב הפסקת עבודה (כבכל שנה) במאי 2008 (נספח ב' הראשון לתצהירה) - החליטה התובעת שלא להמשיך בעבודתה, לטענתה, מ"שלא ניתן לה בטחון כלכלי ויציבות במקום העבודה", שהם לטעמה בבחינת "נסיבות בהן לא נדרש" ממני "להמשיך את עבודתי". ב. אין להבין מדוע לא מצאה התובעת להתיחס (בתצהירה) למסד המשפטי ליחסי העבודה, כנטען בהגנה! כך התעלמה, לחלוטין, מההוראות שנקבעו בדין הקיבוצי המפורט בהגנה, בהתייחס לטענתה להיותה עובדת קבועה בנתבעת או לרכיבים השונים בתביעתה. עם זאת, קובעים אנו כי עפ"י חוקת העבודה, (שכאמור קלטה את) ה"הודעה" וה"הסכם המיוחד" - יש לבחון את התביעה ברכיבים השונים. ג. כעולה מהמסד המשפטי האמור - משאין חולק כי במהלך כל השנים הועסקה התובעת בהיקף משרה של 8 ש"ש - אין קמה לה זכאות להחשב כעובדת קבועה בנתבעת. בהתאם - אין חלה על התובעת חוקת העבודה, אין לראותה כעובדת קבועה של הנתבעת, חתימתה על החוזה האישי מדי שנה - כדין נעשתה ואין ליישם לכאן "הפסיקה הרווחת", כביכול, לא ניתן להנציח מעמד של עובד כעובד זמני (כטענה שבתביעה, ס' 31). אגב כך, נזכיר כי התובעת לא ביקשה בתביעה לקבוע כי היא עובדת קבועה, לא עתרה לנתבעת (כך בתביעה, כך בפנינו) להתאים העסקתה לתנאים המתחייבים ע"מ שתוכל להקלט כעובדת קבועה אלא אך עתרה לרכיבים שונים מכח חוקת העבודה או לעגמת נפש בגין כך שנותרה עובדת זמנית. משכך - אין לנו אלא לדחות טענתה והנגזר ממנה, כולל רכיב "עגמת נפש", ודאי לא הוכח נזק כאמור, "שנגרם לתובעת משך שנים רבות"! ד. פ"פ - בכל הכבוד, עילת התביעה בהקשר זה היא לנסיבות ביחסי עבודה, מאחר והתובעת היתה מעוניינת להמשיך כעובדת קבועה, הודיעה למנהליה בנתבעת כי היא מבקשת להסדיר עבודתה כעובדת מן המנין. לטענתה, במהלך כל התקופה הביעה מורת רוחה מכך שעבודתה מופסקת, ללא יציבות/יציבות כלכלית. נציין כי בפועל לא טענה למי הודיעה, לא הציגה ראייה כלשהי כי כך אכן ביקשה או כי כך ביקשה במהלך שנות עבודתה! גרסה זו נשמעה באוזנינו כ"צורך ניסוחי", כ"מצוות אנשים מלומדה" - אך לא כהצהרת עובדה לְמה שהתרחש בפועל! התובעת אישרה בח.נ. כי ידעה (משיחות של כל המדריכים עם נציגי הנתבעת) כי לאור היקף משרתה אינה זכאית לקביעות. כך או כך, לא טענה בפנינו כי פנתה מתי שהוא למי (ולמי?) בנתבעת במאי-אוגוסט 2008 וביקשה לקבל קביעות ואף לא כך במהלך שנות עבודתה! התובעת שכנעה בעדותה כי הנטען בתצהירה - לא התרחש! בפועל, גם כשהחליטה שלא לחדש החוזה ("הפסקת העבודה" דנא) - לא ביקשה דבר/לא התנתה דבר/לא עתרה לזכות כלשהי - אלא "כל מה שאמרתי" בקיץ 2008 הוא שהיא מבקשת את פיצויי הפיטורין! מנגד, אישרה כי מעולם לא נאמר לה ע"י הנתבעת כי לא יחודש חוזה ההעסקה עמה. כך, כל שנה, כך בקיץ 2008! לא בכדי התנגדה הנתבעת לשינוי החזית שבסיכומי התובעת, בטענה כי קמה לה זכאות לפ"פ כמתחייב מסעיף 9 לחוק פ"פ משלא חודש עמה חוזה ההעסקה, שהינו חוזה לתקופה קצובה! אכן, עסקינן בעילה שכלל לא נטענה בתביעה ולא בכדי כך - משהתובעת ידעה כי הנתבעת לא ביקשה לבטל עמה ההסכם ואף לא, לא לחדשו, אלא משהדרכה לא ניתנה בתקופת הקיץ וע"מ לאפשר לה (כמו לאחרים) לעבוד עבור גופים אחרים/לפנות למל"ל לד"א - כך יצא מכתב הפסקת העבודה, מדי שנה. כשם שכל שנה ידעה כי הנתבעת חפצה בהמשך העסקתה - כך ידעה גם השנה בעת הגשת התביעה! מסקנתנו היא כי אכן, עסקינן בשינוי חזית. כך או כך, אין לנו אלא לדחות התביעה ברכיב פ"פ, משאין בפנינו נסיבות ביחסי עבודה בהן אין לדרוש מעובד להמשיך בעבודתו, שכן הועסקה עפ"י דין, תוך מיצוי הזכויות הנורמטיביות כפי שנקבעו בדין הקיבוצי ומשלא הוכח בפנינו כי טרם החלטתה להפסיק עבודתה פנתה לנתבעת מתוך נסיון לשנות מעמדה. באשר לעילה - הגם ששינוי חזית הוא - כעולה מנוסחו של מכתב הפסקת העבודה וכהתנהגות התובעת (והצדדים) עצמם בקיץ הנדון, כמו כל שנה - הנתבעת הותירה בידי התובעת את ההחלטה אם לחדש חוזה ההעסקה, אם לאו. בפועל, הנתבעת הזמינה התובעת, לחדש ההסכם לתקופה קצובה וכך שוכנענו. ומעבר לכל אלה - משהנתבעת הפרישה, כמתחייב מהדין הקיבוצי לו טענה, לפנסיה מקיפה ובכלל כך, לפ"פ - אלה מצויים שם, כפי שידעה התובעת היטב (כעולה מעדותה), אלא שסברה כנראה כי יש מקום לא למשוך אותם - מחד ולעתור להם מהנתבעת - מאידך. הנה כי כן - גם תביעתה ברכיב זה דינה דחייה. ה. חופשה וחג התובעת, עותרת ל-22 ימי חופשה ב-4 השנים האחרונות, כאמור בחוקת העבודה (ובפועל, ליתרה לפי 48% משרה, כמתחייב מחוק חופשה שנתית. התובעת אישרה כי מדי אוגוסט קיבלה תמורת חופשה. הדין הקבוצי קבע הזכאות במדויק עפ"י היקף המשרה. כך אף באשר לחג נקבעה הזכאות בדין הקיבוצי. בפועל, בתצהירה טוענת התובעת ל-12 ימי חג "וימי בחירה" בשנה בהתאם לחוקת העבודה. דא עקא, "ימי בחירה" אינם זכות הניתנת לפדיון עפ"י החוקה/עפ"י התקשי"ר. (גם לא למי שחוקת העבודה חלה עליו). מעבר לכך, עתירתה בהקשר זה סתמית היא וללא פירוט מחוייב, אלא רק כחישוב אריתמטי - בכך, אין די. הנתבעת טענה כי אין התובעת זכאית ל-22 ימי חופשה, משאין לה זכאות עפ"י חוקת העבודה, אלא, עפ"י הדין הקיבוצי שולמה לה מדי אוגוסט תמורת החופשה - כפי שאף אישרה התובעת בעדותה. כך אף באשר לימי חג, ככל שחלו בימי עבודתה - קיבלה עפ"י הדין הקיבוצי מלוא זכאותה. בפועל, הוכחה בפנינו טענת הנתבעת ולא הוכחה התביעה ברכיב זה ומשכך, נדחית היא. למעלה מן הצורך, מוצע כי ככל שסבורה התובעת כי לא קיבלה מלא זכאותה ברכיבים אלה (כמתחייב מהדין הקבוצי החל עליה כנקבע לעיל) - תתכבד ותפנה לנתבעת תוך תאום מראש, ע"מ לבדוק שמא הוחסר דבר בזכאות, כמתחייב מתקופת ההתיישנות - וחזקה על הנתבעת כי ככל שכך יוברר - יושלם לתובעת החסר. נזכיר כי הבנו מדברי ניר, אגב הנסיון להביא הצדדים להסכמה - כי יכול וקיבלה התובעת בחופשה, יָתר על הזכאות שבדין הקיבוצי החל עליה! ו. לאור כל האמור - נדחית התביעה. משהצדדים לא עתרו להוצאות - ישא כל צד בהוצאותיו. קביעות בעבודהעובדי עירייהעירייה