ראיה לא רלוונטית - עדות לא רלוונטית

לעניין נחיצות ורלוונטיות ראיות נכתב בספרו של השופט ד"ר זוסמן כדלקמן: "עדות, וכן כל ראיה אחרת אשר בעל דין מבקש להביא, צריך שתהא שייכת לעניין; היינו, שתהא עשויה להוכיח או לסתור אחת מן השאלות שבמחלוקת, שאם לא כן אין לאותה ראיה מקום במשפט, ומשום כך היא פסולה. "שייכות לעניין" זו צריך שלא תהא פורמלית גרידא, היינו, לא די בכך שטענה פלונית נטענה, כדי להכשיר ראיה הנוגעת לטענה, אלא צריך שהטענה עצמה תהא שייכת לעניין, היינו, שקבלת הטענה או דחייתה תכריע באחת השאלות שבמחלוקת" (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש/לוין עורך, 1995) 485). על דיני הראיות בבית הדין לעבודה נכתבו בפרשת דב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניות - אורי תדמור (לא פורסם; ניתן ביום 21.8.1997), הדברים הבאים: "סעיף 32לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, קובע כי בהליכים אזרחיים 'בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות'. הוראה זו נקבעה בחוק בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה, המושתתים על נורמות משפטיות שונות, בעלות אופי כלכלי-חברתי: החוק; הסכם קיבוצי; צו הרחבה; חוזה אישי. מטרת המחוקק היתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה. להשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרת של דיני הראיות, ואיפשר לבית הדין, וכן לצדדים להליך האזרחי, גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות... ברוח זו נפסק שבבית הדין לעבודה אין מקום ל 'משחק פורמלי' בסוגיית דיני הראיות (דב"ע לו/1-0 המוסד לביטוח לאומי - קרול שוורץ, פד"ע א 14, 16). יחד עם זאת, ההלכה מקדמת דנא היא כי 'בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי' (דב"ע לא/8-0 פרלה נגד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93, 98). בשל כך הודגשה חשיבותו של הדיון המוקדם בהליך, ונקבע כי 'חיוני הוא שימצו את האפשרויות שבסעיף 18(ד) לחוק גם על מנת להתוות את מהלך הדיון ולמנוע בכך הפתעות מהצדדים בתחום הראיות וסדר הדין'... ...אין מקום להטיל נוקשות על הגמישות בדיני הראיות אשר המחוקק ציוה בסעיף 32לחוק בית הדין לעבודה. יש, על כן, לבחון כל עניין שבראיות המתעורר בבית הדין לעבודה, על-פי מטרת המחוקק וכן המטרה להשגת הצדק בסכסוך שבין הצדדים". קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ראיה לא רלוונטית - עדות לא רלוונטית: הנשיא ס' אדלר: .1לפנינו ערעור, לאחר נטילת רשות (בר"ע 367/99), על החלטתו של בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (השופט מירון ונציגי הציבור ברעם ואלבז; עב 300674/97) מיום 7.7.1999, בה הוחלט, ברוב דעות, שלא להרשות למערערים להציג, במסגרת חקירה נגדית, שאלות בנושא השתכרותו של המשיב כיועץ מס עצמאי בשעה שעבד גם אצל המערערים. העובדות הצריכות לענייננו: .2המערערים הם, עמותה רשומה בשם בית החולים הכללי "משגב לדך" ומנכ"ל בית החולים (להלן: המערערים). המשיב שימש כגזבר העמותה מחודש ספטמבר 1991עד שפוטר בחודש מרץ .1997 המשיב הינו יועץ מס במקצועו ובמקביל לתפקידו כגזבר בית החולים, עבד במקצועו כעצמאי. התביעה בבית הדין האזורי - בעקבות פיטוריו הגיש המשיב תובענה בבית הדין האזורי, בה עתר להחזרתו לעבודה ולהצהרה, לפיה המערערים הפרו את ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים וכן את ההסכם האישי בינם לבין המשיב. בקשתו של המשיב לסעד זמני המורה על חזרתו לעבודה נדחתה. בקשת רשות ערעור (דב"ע נז/275-9) על ההחלטה הנ"ל נדחתה אף היא. התביעה שכנגד בבית הדין האזורי - המערערים הגישו תביעה שכנגד בבית הדין האזורי, בה תבעו השבת 298, 771ש"ח, אשר שולמו למשיב. לטענת המערערים נתגלו אי סדרים כספיים בעמותה אשר הובילו לבדיקת מערכת הכספים שלה. בעקבות הבדיקה, הועלו חשדות למעילה מצד המשיב בכספי העמותה. לאור האמור, הוצע למשיב לצאת לחופשה בתשלום עד שיתברר עניינו, והוא הסכים. וועדה שמונתה לבדוק את ההיבטים הקשורים למעשי המשיב ומחדליו הגיע למסקנה, כי המשיב מעל בכספי העמותה. לטענת העמותה, נחתם חוזה ההעסקה בין הצדדים במרמה והמשיב עשה שימוש במסמך הנ"ל כדי להוציא כספים מהעמותה במרמה ושלא כדין. ברשימת הפלוגתאות שנקבעה בפני רשם בית הדין קמא (הרשם טוינה), ביום 9.10.97, נקבעו, בין היתר, הפלוגתאות הבאות: " .3מה היו תנאי העסקתו של התובע בשירות הנתבעת. לעניין זה האם הכספים אשר שולמו לתובע במהלך תקופת העסקתו והופרשו לזכותו לקרנות השונים, חרגו מתנאי ההעסקה המוסכמים. .4ככל שיימצא כי לתובע שולמו כספים והופרשו כספים שלא כדין, מהו שיעור הפיצוי או השבה לו זכאית הנתבעת". לעניין תנאי העסקתו של המשיב, התגלעה מחלוקת בין הצדדים בנוגע לשאלה מהי הדרך שנקבעה לגילום שכרו של המשיב. לטענת המשיב עבודתו כגזבר הינה "עבודה שניה", והוסכם עימו על משכורת נטו, המגולמת בשיעור המס המקסימלי החל על הכנסת יחיד, ללא תלות במדרגת המס, החלה על פי פקודת מס הכנסה, על המשכורת שקיבל מהעמותה, וללא תלות בהכנסות שהיו לו מעבודתו כיועץ מס עצמאי. על כן, כטענת בא כוח המשיב בדיון שהתקיים בבית הדין קמא ביום 2.5.1999, "...ענייני המס של התובע כתוצאה מעסקו הפרטי אינם רלוונטיים לתביעה זו. השאלה היא האם הוסכם עם מר רמי לוי [המשיב לפנינוס.א.] על תשלום מס מירבי אם לאו", ומשום כך אין להביא ראיות הנוגעות לעבודתו כיועץ מס עצמאי. טענת המערערים, לעומת זאת היא, כי הוסכם עם המשיב על משכורת "נטו", אך לא בשיעור המס המקסימלי. בנוסף טוענים המערערים, כי גילום המשכורת צריך להיעשות בהתאם לשיעור המס החל על משכורתו של המשיב מהעמותה כמשכורת יחידה. עוד טענו המערערים, כי לאור טענת המשיב, לפיה הוסכם עמו, כי שיעור הגילום יהיה כך שהמשיב לא ייפגע מחיבור שתי ההכנסות, יש לאפשר להם להוכיח מה היו הכנסותיו של המשיב כיועץ מס עצמאי כדי לקבוע מה צריך היה להיות שיעור הגילום. בבית הדין האזורי הוגשו תצהירים הנוגעים לטופסי השומה של המשיב למס הכנסה. רואה החשבון של העמותה הגיש תצהיר מטעמה, בו הסביר את החישובים שהובאו בתביעה שכנגד. הסבר זה כולל התייחסות להכנסות המשיב הן מעבודתו בעמותה והן מעבודתו כעצמאי, לרבות התייחסות לשיעורי המס הנוגעים לעבודה שנייה. התביעה והתביעה שכנגד מתבררות בבית הדין האזורי. .3בעת שנחקר המשיב "חקירה נגדית" בבית הדין האזורי, בישיבה מיום 2.5.1999, הציג בא כוח המערערים למשיב שאלות בעניין חישובי התשלומים שהעמותה שילמה לו, לרבות שאלות בעניין שומת המס. במהלך החקירה הנגדית התנגד בא כוח המשיב לשאלות הנ"ל וטען, כי ". ענייני מס הכנסה של התובע [המשיב לפנינו ס.א.] כתוצאה מעסקו הפרטי אינם רלוונטיים לתביעה זו.". בית הדין קמא קיבל את התנגדות בא כוח המשיב והחליט, כדלקמן: " .1התובע ניהל ומנהל עסק פרטי לפני שהתחיל לעבוד בבית החולים. יש להניח שהנתבעת ידעה על כך שעה שנתקבל לעבודה. הוסכם על גילום שכרו של התובע וכך נהגה הנתבעת במשך כל תקופת העסקתו. (ראה למשל נספח א' לתצהירו של חיים שמש). .2אנו סבורים שאין מקום בשלב הזה של הדיון לבחון את השאלה אשר מעלה ב"כ הנתבעים ואיננו מתירים הצגת שאלות בנושא זה". בא כוח המערערים ביקש להציג למשיב שאלה נוספת, כדלקמן: "[ש] אתה מסכים איתי שמשנת 92עד 96כולל, ההכנסה שלך ממשרד יועץ מס הייתה תמיד נמוכה מבמשגב לדך?" בית הדין קמא קיבל פעם נוספת את התנגדותו של בא כוח המשיב וסירב להתיר את השאלה. זאת, לאור החלטתו הקודמת. בתחילת הישיבה הבאה של בית הדין קמא, ביום 7.7.1999, חזר והעלה בא כוח המערערים את הטעמים המצדיקים הצגת שאלות בעניין שיעור המס וגילום המס, הנוגעות לתנאי עבודתו של המשיב ולהסכם בין הצדדים. בא כוח המשיב חזר על התנגדותו להצגת שאלות בנושאים הנ"ל. בעקבות זאת, החליט בית הדין קמא, כדלקמן: "ברוב דעות הוחלט לדחות את ההתנגדות של בא כוח הנתבעים [המבקשים לפנינו - ס.א.]. אב בית הדין בדעת מיעוט סבור שיש מקום לפתח את הנושא הזה משום שהשתכנע מטיעוני בא כוח הנתבעים שיכולה להיות השפעה בסופו של עניין על ההחלטה בדבר גילום המס של התובע בתקופת העסקתו. אב בית הדין מודע להחלטה של בית הדין מיום 2.5.1999". על החלטה זו ניתנה רשות הערעור והיא נשוא ערעור זה. הערעור התנהל על דרך של סיכומים בכתב. טענות הצדדים לפנינו: .4עיקר טענת בא כוח המערערים לפנינו היא, כי יש מקום לאפשר את בירור הכנסות המשיב מעסק משום שהעניין רלוונטי ודרוש להכרעה בפלוגתאות שבמחלוקת. טענת המערערים הנ"ל נסמכת על שני אדנים חלופיים: האחד, כי כשהוסכם בין הצדדים על משכורת נטו לא הוסכם ששיעור גילום המס יהיה מקסימלי, וכי הגילום צריך להיעשות בשיעור המס החל על משכורת יחידה של עובד. השני מתייחס לטענת המשיב, לפיה הוסכם בינו לבין העמותה ששיעור גילום המס יהיה כזה, כך שהוא לא יפגע מצירוף שתי המשכורות. לטענת המערערים, במידה ותתקבל טענת המשיב בעניין זה, הרי שיש להתחשב בהכנסות המשיב כיועץ עצמאי כדי לקבוע מה צריך היה להיות שיעור גילום המס. זאת כדי שמחד, המשיב לא ישלם מס נוסף ומאידך, למנוע תשלום עודף על ידי העמותה. .5בא כוח המשיב סומך ידיו על החלטת בית הדין קמא ומוסיף בסיכומיו, בין היתר, כי היה על המערערים להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה מיום 2.5.1999, וכי הגשת הבקשה נשוא ערעור זה מטרתה לערער על ההחלטה הנ"ל, על אף שהמועד להגשת הערעור חלף. בנוסף, טוען בא כוח המשיב, כי השאלה שבמחלוקת בין הצדדים היא האם הוסכם שתשולם למשיב משכורת נטו, ואם התשובה על כך היא בחיוב, האם הוסכם שגילום המשכורת יהיה בשיעור המס המקסימלי או פחות מכך. לשיטת בא כוח המשיב, לצורך הכרעה בשאלות הנ"ל אין כל צורך לאפשר הבאת ראיות לעניין עבודתו העצמאית של המשיב. השאלה שבמחלוקת: .6השאלה הניצבת במרכז ערעור זה היא, האם יש לאפשר למערערים להציג מסמכים ושאלות הנוגעות להשתכרותו של המשיב, במסגרת עיסוקיו הפרטיים? נציין, כי ערעור זה נוגע לתביעה שכנגד, שהגישו המערערים. הכרעה .7בכגון דא נפסק, כי הכרעה בסוגיה האם לקבל ראיה אם לאו, הוא 'מבחן הרלוונטיות'. בית דין זה פסק בפרשה שנגעה להגשת מסמכי מס הכנסה של בעל דין, כי: "השאלה הראשונה והעיקרית העומדת במקרה שלפנינו היא, האם המסמכים שנתבקש המערער לגלות, היינו - הדוחות למס הכנסה, ביטוח לאומי ומע"מ, הם רלבנטיים להכרעה בעניין..." (בדב"ע נב/118-0 עיזבון המנוח יצחק וייס ז"ל - הוצאת מודיעין בע"מ, פד"ע כה 429, 433). לעניין נחיצות ורלוונטיות ראיות נכתב בספרו של השופט ד"ר זוסמן כדלקמן: "עדות, וכן כל ראיה אחרת אשר בעל דין מבקש להביא, צריך שתהא שייכת לעניין; היינו, שתהא עשויה להוכיח או לסתור אחת מן השאלות שבמחלוקת, שאם לא כן אין לאותה ראיה מקום במשפט, ומשום כך היא פסולה. "שייכות לעניין" זו צריך שלא תהא פורמלית גרידא, היינו, לא די בכך שטענה פלונית נטענה, כדי להכשיר ראיה הנוגעת לטענה, אלא צריך שהטענה עצמה תהא שייכת לעניין, היינו, שקבלת הטענה או דחייתה תכריע באחת השאלות שבמחלוקת" (ראה: י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7, ש/לוין עורך, 1995) 485). על דיני הראיות בבית הדין לעבודה נכתבו בפרשת דב"ע נז/268-3 ראדא תעשיות אלקטרוניות - אורי תדמור (לא פורסם; ניתן ביום 21.8.1997), הדברים הבאים: "סעיף 32לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט - 1969, קובע כי בהליכים אזרחיים 'בית הדין לא יהיה קשור בדיני הראיות'. הוראה זו נקבעה בחוק בשל האופי המיוחד של יחסי העבודה המתבררים בבית הדין לעבודה, המושתתים על נורמות משפטיות שונות, בעלות אופי כלכלי-חברתי: החוק; הסכם קיבוצי; צו הרחבה; חוזה אישי. מטרת המחוקק היתה להביא לאכיפה מירבית של נורמות אלה. להשגת מטרה זו בחר המחוקק לשחרר את בית הדין מהמסגרת של דיני הראיות, ואיפשר לבית הדין, וכן לצדדים להליך האזרחי, גמישות בעניין הסייגים והתנאים לקבלת ראיות... ברוח זו נפסק שבבית הדין לעבודה אין מקום ל 'משחק פורמלי' בסוגיית דיני הראיות (דב"ע לו/1-0 המוסד לביטוח לאומי - קרול שוורץ, פד"ע א 14, 16). יחד עם זאת, ההלכה מקדמת דנא היא כי 'בתי הדין לעבודה קשורים וקשורים בעקרונות הצדק לעניין ראיות בהליך שיפוטי' (דב"ע לא/8-0 פרלה נגד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 93, 98). בשל כך הודגשה חשיבותו של הדיון המוקדם בהליך, ונקבע כי 'חיוני הוא שימצו את האפשרויות שבסעיף 18(ד) לחוק גם על מנת להתוות את מהלך הדיון ולמנוע בכך הפתעות מהצדדים בתחום הראיות וסדר הדין'... ...אין מקום להטיל נוקשות על הגמישות בדיני הראיות אשר המחוקק ציוה בסעיף 32לחוק בית הדין לעבודה. יש, על כן, לבחון כל עניין שבראיות המתעורר בבית הדין לעבודה, על-פי מטרת המחוקק וכן המטרה להשגת הצדק בסכסוך שבין הצדדים". מכאן, כי עלינו לבחון אם הראיה שביקשו להגיש המערערים הינה רלוונטית לפלוגתאות. .8מקובלת עלינו דעת המיעוט בבית הדין קמא, לפיה ישנה רלוונטיות לראיות הנוגעות לעבודתו של המשיב כעצמאי ולמס ששילם בגינה. זאת מהטעמים הבאים: [א] במסגרת הפלוגתאות שהובאו לעיל, נקבעו פלוגתאות הנוגעות לתנאי העסקתו של המשיב בשירות המערערים. ציר מרכזי בחילוקי הדעות בין בעלי הדין הוא שיטת חישוב השכר, לרבות שיעור המס וחישובי המס. לצורך הכרעה בשאלות הללו, יידרש בית הדין קמא לקבוע, בין היתר, את המוסכם בין הצדדים בעניין תנאי עבודתו של המשיב כגזבר; מהי שיטת חישוב המס שנקבע בין הצדדים, לרבות בנושא שיטת גילום השכר, מבחינת חישוב המשכורת של המשיב; וכיצד להתחשב בעבודתו של המשיב כעצמאי. לשם הכרעה בנושאים הנ"ל, הכנסותיו של המשיב כעצמאי עשויות להיות רלוונטית. [ב] זכותו של בעל דין להציג את עמדתו, כוללת בחובה את זכותו להגיש ראיות הנחוצות לו. מנגד, לבעל הדין שמנגד זכות שלא להתמודד עם ראיות שלשיטתו אינן רלוונטיות או כאלה הפוגעות בפרטיותו שלא לצורך. על כגון דא אמר בית דין זה, כדלקמן: "הרלבנטיות של המסמך שבו רוצים לעיין, ותמיד תעמוד השאלה של איזון אינטרסים - כשיקול כללי במסגרת סעיפים 32ו - 33לחוק בית הדין לעבודה..." (דב"ע מג/123-3 וינר - אוניברסיטת בן גוריון, פד"ע טו 206, 210). יצוין, כי במקרה דנן לא מתעוררות שאלות הנוגעות להגנת פרטיותו של המשיב, שכן טפסי מס הכנסה נמסרו למערערים ואף הוצגו לבית הדין. משכך, אין צורך לאזן בין רלוונטיות הראיה וחשיבותה להצגת עמדת המערערים במלואה, לבין פרטיותו של המשיב. נוסיף, כי בית הדין קמא מוסמך לשנות את החלטותיו לגבי קבלת ראיות או נושאי חקירה, ואין פגם בכך שחבר מותב שינה את דעתו לאחר ששמע את הסבריו של בא כוח המערערים בדיון מאוחר יותר. .9לאור כל האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה, כי לצורך בירור כל הפלוגתאות בין הצדדים, ולצורך מיצוי נכון ומלא של ההליך, יש לאפשר למערערים הבאת ראיות "לעניין השתכרותו של המשיב בתקופה בה עבד בבית החולים". למותר לציין, כי אין בפסק דין זה כדי לקבוע מה היו תנאי ההעסקה המוסכמים בין הצדדים. התערבות בהחלטת הערכאה הדיונית .10הכלל הוא כי ערכאת ערעור לא תמהר להתערב בהחלטות ביניים שניתנו על ידי הערכאה הדיונית. בהחלטה מעין זו יתחשב בית דין זה בשאלה האם עלול להיגרם למערערים נזק רציני במידה והחלטת בית הדין קמא תיותר על קנה, וכן האם קיימת אפשרות בידי המערערים לתקוף את ההחלטה הנ"ל בהליך ערעור (ראה: דב"ע ל/6-9 חברת קרן למשקי עזר ופיתוח הנוף הירוק בע"מ - חיים בן יצחק, פד"ע א 64, 66). המקרה שלפנינו הוא היוצא מן הכלל ומחייב התערבות ערכאת הערעור,, על מנת לאפשר למערערים לממש את זכותם להוכיח את עמדתם. .11בקשת רשות ערעור לעניין טענת בא כוח המשיב כי בקשת רשות הערעור צריכה היתה להיות מוגשת על החלטת בית הדין קמא מיום .2.5.1999הרי, שדין טענה זו להידחות. בהחלטתו מיום 2.5.1999כתב בית הדין קמא, כי "אין מקום בשלב זה של הדיון לבחון את השאלה". מכאן שהחלטה זו לא סתמה סופית את הגולל על האפשרות להציג שאלות בנושא. החלטת בית הדין קמא מיום 7.7.1999, עומדת בפני עצמה, משנקבע בה, בדעת רוב, כי אין מקום "לפתח את הנושא". מכאן, שבקשת רשות הערעור הוגשה במועד. .12סוף-דבר, דין הערעור להתקבל. בית הדין האזורי יביא בחשבון הליך זה בעת קביעת ההוצאות בפסק הדין הסופי שינתן בהליך.עדותדיון