רכב קיבוץ - ירידת ערך

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא קניית רכב שהיה בבעלות קיבוץ ללא ידיעה / רכב קיבוץ - ירידת ערך:   1.                   הנתבעת מכרה לתובע מכונית באמצעות חתנו.   2.                   בתשובה לשאלות התובע אמרה לו הנתבעת, כי הרכב לא היה בעבר בבעלות של מוסד ציבורי או של קיבוץ.  3.                   לימים נתברר לתובע, כי הרכב היה של קיבוץ. עתה הוא תובע את הפרש המחיר שהיה עשוי להשיג בעבור הרכב לולא היה בבעלות של תאגיד או של קיבוץ.   4.                   את עובדת היות הרכב בעבר בבעלות של תאגיד גילה התובע - לפי גירסתו - לאחר תאונה שבה אבד רכבו כליל. חברת הביטוח שלו היתה מוכנה לשפותו במחיר, שלדבריו הוא נמוך ב-13,000 ₪ משוויו האמיתי של הרכב.   5.                   על רשיון הרכב היה רשום הסימון 02 בתיבה שבה מציינים בעלים קודמים, כאשר הרכב היה רשום על שם הנתבעת.   6.                   הנתבעת טענה בכתב ההגנה שלה, כי בזמנה בדק התובע את הרכב עובר למכירתו והיא מסרה לו "בתום לב מוחלט" (סעיף 5 לכתב ההגנה) את הפרטים על הבעלויות הקודמות על המכונית.   7.                   הנתבעת טענה עוד, כי לא ידעה בעת מכירת הרכב לתובע, שהמכונית היתה בעבר בבעלותו של קיבוץ.   8.                   אכן, התובעת הודתה - הן בכתב ההגנה (סעיף 7) והן בעדותה בבית המשפט, שבמהלך אחד הטיפולים לרכב במוסך המרכזי ראתה נתונים שונים לגבי המכונית ובהם גם שמו של קיבוץ שפיים. אך לדבריה, לא היתה יכולה להסיק מן הרישום האמור שמדובר ברכב שהקיבוץ היה הבעלים שלו. בנוסח כתב ההגנה (סעיף 8) אמרה הנתבעת, כי "מעולם לא הכחישה שהרכב אותו מכרה לתובעת היה בבעלות קודמת של קיבוץ, אלא אמרה מפורשות לנציגי התובע, כי אין לה כל ידיעה בעניין זה."   9.                   ומכל מקום, המשיכה הנתבעת וטענה, משבחר התובע לא להעביר את הרכב בדיקה במכון מתאים, אין לו להלין אלא על עצמו. היא מסתמכת על דברים שאמר כב' הנשיא מאיר שמגר בע"א 11/84 רבינוביץ נ. שלב, פ"ד מ, 4, 533, לפיהם "צד לחוזה שאינו מגלה לצד השני פרט מסויים על סמך הנחה סבירה שהצד השני יכול לגלותה בכוחות עצמו, אינו נחשב כמי שמטעה אותו."   10.                   בעדותו בבית המשפט סיפר חתנו של התובע, שהוא חשד בקשר לבעלות קודמת על המכונית לאחר שגילה כי היה מותקן בה דלקן, מתקן שבדרך כלל חברות משתמשות בו ולא אנשים פרטיים. הא שאל אפוא את הנתבעת לגבי זהות הבעלים הקודמים אך תשובותיה הניחו את דעתו.   11.                   הנתבעת ובעלה העידו, כי הם קנו את המכונית בזמנם במגרש למכירת רכב. נכון שהיו לה שני בעלים קודמים אך הנתבעת ובעלה לא התעניינו מי היו אלה. הנתבעת הודתה, כי לימים - לפני מכירת הרכב לתובע - הבחינה "על מסך המחשב" (כנראה במוסך סובארו - ג.ש.) בשם שפיים אך לא יחסה לדבר חשיבות.   12.                   התובע הגיש לבית המשפט תמליל שיחה שניהל עם הנתבעת בינואר-פברואר 2001.   13.                   מקריאת התמליל אפשר להתרשם, כמו גם מן האמור בכתב ההגנה ובעדותה של הנתבעת, כי היא ידעה שהמכונית היתה שייכת לשפיים לפני שמכרה אותה לתובע.   14.                   לבית המשפט היתה אפשרות להתרשם התרשמות בלתי אמצעית מן העדויות.   15.                   ככלות הכל, "ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם ענין של בית המשפט להחליט בו על פי התנהגותם של העדים, נסיבות הענין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט (סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971).   16.                   "התרשמות, היתה מאז ומעולם אחד מ'כלי העבודה' המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העד. חרף ההתקדמות הטכנולוגית בכל תחומי חיינו, עדיין לא נמצא המכשיר שיחליף אותה, וחרף כל המגבלות והקשיים שהיא מעמידה - אין לזלזל בערכה" (ע"פ 71216/01 + 71310/01 מדינת ישראל נ. דניאל בן מישל אזוגי וערעור שכנגד, מיום 30.9.2002; תקדין מחוזי 2002 (3) 1979).   17.                   על יסוד האמור לעיל פוסק בית המשפט, שגירסתה של הנתבעת בכתב ההגנה ובעדותה בבית המשפט אינה סבירה ואינה אמינה. נראה שהיא עצמה את עיניה לזהות הבעלים הקודמים של המכונית, אולי לא כאשר רכשה את המכונית אבל לבטח כאשר מכרה אותה לתובע.   18.                   עוד פוסק בית המשפט, שהתובע היה רשאי לסמוך על דבריה של הנתבעת באזניו, שהמכונית לא היתה בבעלותו של תאגיד לפני שהנתבעת קנתה את המכונית, אם כי ראוי היה שיגלה זהירות ותושיה יתרים בעיקר נוכח העובדה שהתעורר חשד בלבו לגבי הבעלים הקודמים כשגילה במכונית דלקן.   19.                   בית המשפט עיין בפסק הדין שהנתבעת ציטטה אותו לחיזוק גירסתה בכתב ההגנה (ע"א 11/84 רבינוביץ נ. שלב, פ"ד מ, 4, 533) אך לדעתו אין הציטוט משקף את האמור בפסק הדין. בית המשפט קובע, כי הנתבעת הטעתה את התובע כאשר לא גילתה לו שראתה את הרישום שפיים בהיסטוריה של הרכב נשוא התובענה.   20.                   יתר על כן, מן המפורסמות שרשות הרישוי אינה מוסרת פרטים על היסטוריה של כלי רכב אלא לבעלים הרשום שלהם. בנסיבות העניין ברור, אפוא, שרק לנתבעת היתה גישה למשרד הרישוי כדי לקבל את פרטי הבעלים הקודמים שלו.   21.                   לאור האמור לעיל פוסק בית המשפט, שגירסת התובע עדיפה בעיניו על גרסת הנתבעת ודין התביעה להתקבל.   22.                   בית המשפט קובע, שהנתבעת לא נהגה כלפי התובע בתום לב בעת שמכרה לו את המכונית.   23.                   הנתבעת לא השיגה על גובה הסכום הנתבע וגם לא חקרה את התובע בעניין זה בבית המשפט.   24.                   לפיכך פוסק בית המשפט, שהנתבעת תשלם לתובע פיצוי בשיעור 13,000 ₪.   25.                   סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום 9.12.2000 ועד לתשלום המלא בפועל.   26.                   כמו כן תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 500 ₪. סכום זה ישא ריבית כדין והצמדה מיום הגשת התביעה ב- 25.2.2002 ועד לתשלום המלא בפועל. .רכבירידת ערךקיבוץ