שחרור ממעצר בגין עבירות רכוש

פוטנציאל הסכנה לציבור הטמון בעבירות נגד הרכוש נקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, אשר נדרש לפרשנותו של סעיף 21(א)(1)(ב) הנ"ל לחוק המעצרים. כך, בבש"פ 17/99 גנדי גבריאלוב נ' מדינת ישראל (החלטתו של כב' השופט זמיר מיום 17.1.99), נקבע: "הסכנה לבטחונו של אדם נובעת בדרך כלל (אף כי לא בהכרח) מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם הסכנה לביטחון הציבור רחבה יותר. עבירות רכוש עלולות, בנסיבות מסויימות, לסכן את בטחון הציבור. בין היתר קיימות עבירות רכוש שטומנות בחובן סכנה של הידרדרות לאלימות שיש בה כדי לסכן חיי אדם. מהות העבירה, הנסיבות של ביצוע העבירה, שכיחות העבירה, כל אלה יכולים להוות איום חמור על הסדר הציבורי, השקול אף כנגד איום הנובע מאלימות. החוק, שמטרתו להגן על הציבור, ולא רק על חירות הנאשם, אינו מקל ראש בעבריינות רכוש. הא ראייה שסעיף 21(א)(1)(א) קובע שקיימת עילת מעצר אם יש יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי- מעצרו יביא, בין היתר, "להעלמת רכוש". אם חשש מפני העלמת רכוש יוצר עילת מעצר, פשיטא שגם חשש מפני פגיעה ברכוש יכול ליצור עילה כזאת. לכן נפסק כבר כי עבירת רכוש עשויה, בתנאים מסוימים, להקים עילת מעצר. ראו, לדוגמה, בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו (לא פורסם); בש"פ 5431/98, 5571/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שחרור ממעצר בגין עבירות רכוש: 1. בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. נגד המשיב הוגש כתב-אישום המייחס לו ביצוען של שלוש עבירות: באישום הראשון מואשם המשיב בעבירה של נסיון התפרצות לפי סעיפים 407 (א) ו- 25 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977, בכך שביום 24.7.99 ניסה להתפרץ לדוכן מפעל הפיס באמצעות מקל שהחזיק בידו. האישום השני מייחס למשיב עבירה של שימוש ברכב ללא רשות והכשלת שוטר לפי סעיפים 413 ג' ו- 275 לחוק העונשין. באישום זה נטען כי בתאריך 6.7.99 נהג המשיב ברכב השייך לאחר ללא רשותו. כשנתבקש על-ידי שוטר לעצור סרב, תוך שהוא נוסע במהירות ובחוסר זהירות. לאחר מרדף נחסמה דרכו של הרכב. המשיב עצר את המכונית וברח מן המקום. האישום השלישי מייחס למשיב עבירה של החזקת סכין בתאריך 16.7.99, עבירה לפי סעיף 186 לחוק העונשין. 2. ב"כ המשיב חלק על קיומן של ראיות לכאורה להוכחת כל אחד מן האישומים. 3. אשר לאישום הראשון, בתיק המשטרה מצוייה הודעתה של השוטרת דקלה אטון מיום 24.7.99, אשר אומרת, כי ראתה את המשיב מחזיק מקל בידו "והתעסק עם החלון של הדוכן מפעל הפיס". תשומת ליבה של מוסרת ההודעה למעשי המשיב הופנתה על-ידי בחורה, ממנה לא נגבתה הודעה, אשר היתה במקום ואמרה לה שהמשיב פורץ לדוכן. יש להדגיש כי מוסרת ההודעה מציינת, כי היא ראתה את המשיב "מתעסק" עם חלון הדוכן ומחזיק מקל ביד. בחקירתו הכחיש המשיב כי נגע בדוכן מפעל הפיס, ואולם טביעות אצבעות שנלקחו מן החלק החיצוני של שמשות שני החלונות של הדוכן זוהו כטביעות אצבעותיו של המשיב. יש לציין, כי המשיב לא מואשם בגניבה מדוכן הפיס. יש לציין גם, כי המשיב לא ברח מן המקום אלא הלך משם לאחר שדיבר עם העדה דקלה אטון. אשר לאישום השני, הראיה המרכזית הקושרת את המשיב עם ביצוע העבירה טמונה בהודעתה של שולמית ללי, אשר מסרה בהודעתה כי ישבה עם המשיב ברכב ונסעה איתו לרמלה. לאחר המרדף המשטרתי נעצרה העדה ע"י המשטרה ובהודעתה מיום 6.7.99 בסמוך לאחר מכן היא אומרת, כי נהג הרכב שברח היה שלמה, שאת שם משפחתו אינה יודעת. מספר שורות לאחר מכן אומרת העדה, כי שמו הוא כנראה שלמה דוד והוא מתגורר בקרית מנחם. יש לציין כי יוסף פלד אשר ביצע את המרדף ועצר את העדה מציין, כי נהג הרכב היה מזוקן כבן 25, כהה עור, בעל שיער שחור וצנום. תאור זה תואם במידה רבה את תיאור המשיב. עוד אומר יוסף פלד בהודעתו, כי שולמית ללי אמרה לו בעת מעצרה, כי שמו של הנהג שברח הוא שלמה מרימי. הודעתה הראשונה של שולמית ללי נגבתה בשעה 17: 45 ואילו הודעתו של יוסף פלד נגבתה לפני כן, בשעה 16: 20 ושמו של המשיב כמי שנהג ברכב מוזכר בה כעדות שמיעה שנמסרה למוסר ההודעה על-ידי שולמית ללי. למחרת, ביום 7.7.99, מסרה שולמית ללי הודעה נוספת בה נמסר שמו של המשיב כמי שהציע לה לנסוע עימו ונהג ברכב. בהודעה זו אמרה שולמית כי שלמה מתגורר עם הוריו בגאולה. המשיב מוכר למוסרת ההודעה כחבר של בעלה לשעבר, אשר נהגה להשתמש עימו בסמים והיא רואה אותו מידי פעם בשוק. שולמית הסבירה את שינוי גירסתה בנוגע לשמו של נהג הרכב בכך שחשבה שהיא עצורה "סתם" ורצתה לנקום במשיב על שסיבך אותה. המשיב הכחיש כל קשר לעבירה. יש לציין, כי לא נמצאו ברכב טביעות אצבע של המשיב (או של אדם אחר). לגבי האישום השלישי, אין מחלוקת כי המשיב החזיק בכיסו סכין מטבח ארוכה, ואולם לדבריו נתבקש על-ידי ילד שעבד בדוכן אבטיחים להשחיז את הסכין ולכן נשא אותה בכיסו. 4. בשלב זה של הדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים מקיים בית המשפט בחינה של הפוטנציאל הראייתי להרשעה ומעריך את סיכוייה מבלי שהוא נדרש להכריע במשקלן ובמהימנותן של הראיות. הצירוף "ראיות לכאורה" בהקשר זה בואר בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 147, באופן הבא: "ראיות גולמיות אשר לגביהן קיים סיכוי סביר שעיבודן במהלך המשפט- תוך בחינתן בחקירות, בקביעת אמינות ומשקל- יוביל לראיות (רגילות) אשר מבססות את אשמת הנאשם מעל לכל ספק סביר". 5. לאחר שעיינתי בתיקי החקירה ושבתי ובחנתי את טיעוני הצדדים בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת כל אחד מן האישומים המיוחסים למשיב. אשר לאישום הראשון, אכן המשיב לא גנב דבר מדוכן מפעל הפיס ולא נמלט מן המקום, ואולם אין חולק כי קיימת עדת ראייה אשר ראתה אותו נושא מקל "ומתעסק" עם חלון הדוכן. תימוכין לכך בטביעות אצבעותיו אשר נמצאות בחלק החיצוני של שתיים משמשות חלונות הדוכן. די בכך כדי לבסס לכאורה את האישום בעבירה של נסיון התפרצות. הוא הדין באישום השני. לא התעלמתי מקיומן של סתירות בהודעותיה של שולמית ללי אשר נעצרה לאחר מרדף משטרתי וטענה כי המשיב נהג ברכב. מהימנותה של העדה תיבחן במהלך ניהול המשפט. יש להזכיר גם, כי תימוכין לדבריה יש למצוא בהודעתו של יוסף פלד אשר לקח חלק במרדף ומסר תיאור של הנהג התואם את תיאור המשיב (במיוחד בכל הנוגע לזקן ולגיל), ואשר שולמית ללי אמרה בפניו בעת שנעצרה כי נהג הרכב היה שלמה מרימי, הוא המשיב. גם בכל הנוגע לאישום השלישי קיימות ראיות לכאורה לכך שהמשיב החזיק בסכין. הסברו של המשיב כי קיבל סכין להשחזה טעון בחינה על-ידי בית המשפט אשר בפניו יישמע התיק. עד כאן באשר לראיות לכאורה. 6. בכל הנוגע לעילת המעצר, טוענת המבקשת כי קיים יסוד סביר לחשש שהמשיב יסכן את בטחון הציבור אם ישוחרר מן המעצר (סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו - 1996 (להלן: חוק המעצרים)). הסכנה לציבור הנובעת מן המשיב טמונה בהיותו מכור לסמים קשים אשר מבצע עבירות על-מנת לממן את רכישת הסם. דבר היותו של המשיב מכור לסמים עולה הן מתסקיר שרות המבחן והן מחוות הדעת הפסיכיאטרית שניתנו לגביו בתקופת מעצרו. יש לציין כבר עתה, כי שירות המבחן נמנע מכל המלצה טיפולית, לרבות תוכנית גמילה כחלופת מעצר, לנוכח כשלון כל הנסיונות שנעשו עד כה לשלב את המשיב במסגרות גמילה או במסגרות טיפוליות אחרות (לגמילה מסמים כחלופת מעצר, ראה: בש"פ 225/99 רוני חושינסקי נ' מדינת ישראל, החלטת כב' השופט זמיר מיום 27.1.99). למשיב שתי הרשעות קודמות, משנת 1995, ואולם מתברר כי תלוי ועומד נגדו תיק נוסף בבית משפט זה. המדובר בת.פ. 1966/97 הנשמע בפני כב' השופט ברקלי. תיק זה נמצא בטיפול פרקליטות המחוז והנאשם מיוצג בו ע"י עו"ד הרצל אברהם. מתוך השלמת הטיעון שנעשתה בכתב ע"י ב"כ המבקשת עולה, כי המדובר בתיק שבו הודה המשיב והורשע בעבירות של גניבה בידי עובד וזיוף מסמך בכוונה לקבל דבר. במסגרת התיק האמור צירף המשיב תיקים נוספים, כמפורט להלן: ת.פ. 2401/96 בפני כב' הנשיא כהן שנושאו איומים; ת.פ. 3679/97 בפני כב' השופט נועם שנושאו החזקת סם לצריכה עצמית; ת.פ. 1121/97 בפני כב' השופט פרנקל שנושאו איומים; ת.פ. 2800/97 בפני כב' הנשיא כהן שנושאו פריצה לרכב בכוונה לגנוב; ת.פ. 3297/96 בפני כב' השופט רומנוב שנושאו איומים ותקיפה; ת.פ. 1794/98 שנושאו קבלת נכסים שהושגו בעוון, התפרצות לרכב בכוונה לגנוב והפרעה לשוטר במילוי תפקידו; ופ.א. 3832/97 שנושאו גניבה. המשיב הורשע בכל התיקים שהוזכרו והצירוף קבוע לטיעון לעונש. מבדיקה שערך ב"כ המבקשת עולה, כי המשיב לא התייצב לשני דיונים שנקבעו לצורך הטיעון לעונש, ובתאריך 27.6.99 הורה כב' השופט ברקלי על מעצרו של המשיב והבאתו בפני שופט תורן תוך 24 שעות. המועד החדש שנקבע לטיעון לעונש הוא 5.9.99. בנסיבות אלה קיים יסוד סביר לחשש, כי שחרורו של המשיב מן המעצר יביא גם להתחמקות מהליכי שפיטה בנוסף לחשש לבטחון הציבור אשר צויין בבקשה. לא למותר לציין, כי העבירות המיוחסות למשיב בתיק שבפני בוצעו לכאורה לאחר הרשעתו של המשיב בצירוף התיקים שתואר לעיל וערב גזירת העונש. יש בעובדה זו כדי להוסיף נדבך של חומרה למעשיו וכדי להצביע על כך, כי ככל הנראה לא היה בהחלטה בדבר צירוף תיקים משום החלטה להתנתק מדרך הפשע ולעלות על דרך הישר. 7. העולה מן המקובץ הוא, כי המשיב כמי שמכור לסמים חוזר ומבצע עבירות שונות ומגוונות, בעיקר נגד הרכוש. דפוס התנהגות זה בו צריכת סמים וביצוע עבירות חוברים זה לזה מוכר. במקרים כאלה, כל עוד לא נעשה שינוי בכיוון של גמילה מן השימוש בסמים, אין גם כל מוטיבציה לחדול מאורח החיים העברייני, אלא נהפוך הוא: השימוש בסמים מדרבן להמשיך ולבצע עבירות. פוטנציאל הסכנה לציבור הטמון בעבירות נגד הרכוש נקבע לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, אשר נדרש לפרשנותו של סעיף 21(א)(1)(ב) הנ"ל לחוק המעצרים. כך, בבש"פ 17/99 גנדי גבריאלוב נ' מדינת ישראל (החלטתו של כב' השופט זמיר מיום 17.1.99), נקבע: "הסכנה לבטחונו של אדם נובעת בדרך כלל (אף כי לא בהכרח) מעבירות של אלימות להבדיל מעבירות רכוש. אולם הסכנה לביטחון הציבור רחבה יותר. עבירות רכוש עלולות, בנסיבות מסויימות, לסכן את בטחון הציבור. בין היתר קיימות עבירות רכוש שטומנות בחובן סכנה של הידרדרות לאלימות שיש בה כדי לסכן חיי אדם. מהות העבירה, הנסיבות של ביצוע העבירה, שכיחות העבירה, כל אלה יכולים להוות איום חמור על הסדר הציבורי, השקול אף כנגד איום הנובע מאלימות. החוק, שמטרתו להגן על הציבור, ולא רק על חירות הנאשם, אינו מקל ראש בעבריינות רכוש. הא ראייה שסעיף 21(א)(1)(א) קובע שקיימת עילת מעצר אם יש יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי- מעצרו יביא, בין היתר, "להעלמת רכוש". אם חשש מפני העלמת רכוש יוצר עילת מעצר, פשיטא שגם חשש מפני פגיעה ברכוש יכול ליצור עילה כזאת. לכן נפסק כבר כי עבירת רכוש עשויה, בתנאים מסוימים, להקים עילת מעצר. ראו, לדוגמה, בש"פ 2089/98 מדינת ישראל נ' בלולו (לא פורסם); בש"פ 5431/98, 5571/98 רוסלן פרנקל ויורי ריביץ נ' מדינת ישראל (לא פורסם). 8. לכל אלה יש להוסיף, כי אין בידי המשיב להציע חלופת מעצר הולמת אשר יהא בה כדי לקדם את הסכנה לציבור העולה ממנו. כפי שכבר ציינתי, אין הצעה בדבר תוכנית גמילה, וההצעה היחידה היא שהמשיב יהיה במעצר בית אצל הוריו, אשר מוכנים לחדש את הקשר עימו. לנוכח האמור בתסקיר שירות המבחן, כי המשיב התגורר עד למעצר במחסן נטוש בבית שמש לאחר שהוריו ביקשו צו הגנה ואת הרחקתו מן הבית בשל חוסר יכולתם להתמודד עם התנהגותו ודרישותיו התובעניות כלפיהם, קשה לסמוך על חלופת המעצר המוצעת ככזו שיהא בה כדי להשיג את תכלית המעצר שהיא הגנה על הציבור בפני המשיב. המשיב משתמש בסמים, ויש יסוד סביר להניח כי התמכרותו להם תגרום לביצוע עבירות נוספות. בנסיבות אלה, וללא כל טיפול בשורש הבעיה - ההתמכרות לסמים - אין בשהייה במחיצת ההורים, אשר כבר ביקשו בעבר לנתק את הקשר עמו, כדי להוות חלופה הולמת למעצר. 9. סיכומם של דברים, לנוכח קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישומים המיוחסים למשיב וכן עילת מעצר על-פי סעיף 21(א)(1)(ב) (ואולי אף 21(א)(1)(א)) לחוק המעצרים ובהעדר חלופת מעצר הולמת, אשר יהא בה כדי להשיג את תכלית המעצר בדרך שיש בה פגיעה פחותה בחירותו של המשיב, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו בת.פ. 3045/99. מעצרמשפט פליליעבירות רכוששחרור ממעצר