מה הדין בסוגיית נזקי רכוש לרכב שחנה ליד רכב שנשרף ? קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נזקי רכוש לרכב עקב שריפה ברכב אחר / שריפה ברכב בחניון / שריפה ברכב חונה - נזק לרכב צד שלישי: הטענות העובדתיות מכוניתה של התובעת חנתה בחניון מוסדר בקניון סירקין. במכונית שחנתה בסמוך, שהיתה מבוטחת אצל הנתבעת, פרצה דליקה. הדליקה התפשטה לעבר מכוניתה של התובעת וגרמה לה נזקים, המתוארים בכתב התביעה ובנספחיו. הנתבעת טענה, כי הדליקה במכונית שהיא ביטחה אירעה "מסיבה שאינה ידועה" (סעיף 3 לכתב ההגנה). מעבר לכך, טענה הנתבעת, "כל הסימנים מעידים כי מדובר בהצתה ומשכך ברור כי אין לייחס לה כל רשלנות" (שם). בעליו של הרכב המזיק לא היה לידו בעת התלקחות האש. כמו כן טענה הנתבעת, כי התובעת לא עשתה די להקטנת נזקיה וכי לא הוכח קשר סיבתי בין הנזקים במכוניתה של התובעת לבין האירוע עצמו. עוד טענה הנתבעת, כי התובעת הגיעה להסכמה עם מבטחיה שלא לתקן את המכונית אלא היא פוצתה בגין רכב שאבד כליל. נציג הנתבעת אמר בבית המשפט, כי היה חשש להצתה במקרה האמור אך לא היתה כל רשלנות מצד הנתבעת. התובעת אמרה, שנהג המכונית הנתבעת חנה במקביל למכוניתה, כשרכבו עמוס בסחורה. בעודם "למעלה" פרצה הדליקה נציג הנתבעת חלק על ממצאי המסמכים שהתובעת תמכה בהם את תביעתה אך לא הזמין שמאי לחקירה עליהם. המצב המשפטי מבחינה משפטית אין לכאורה טענותיו של נציג הנתבעת עומדות במבחן הפסיקה. בניגוד לאמור בכתב ההגנה אמר בית המשפט העליון כי "אין מעשה פלילי מנתק בהכרח את הקשר הסיבתי שבין התרשלות אדם לנזק נגרם לאחר, באותם מקרים שבהם המעשה הפלילי הספציפי היה צפוי, אם לא יינקטו אמצעי זהירות סבירים למניעתו" (ע/א 4473/93 יער זאב בע"מ נ. הסנה, חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נ, 1, 866; להלן פרשת יער זאב בע"מ). אכן, סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן הפקודה) קובע, כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה." ואילו סעיף 41 קובע, כי "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." אולם מעבר לכך, הפרשנות המשפטית הנכונה במקרה שתואר לבית המשפט מחייב את דחיית התביעה. לפי העובדות שנטענו ולא הופרכו בפרשה זו, חנו מכוניותיהם של התובעת ושל המבוטח של הנתבעת זו ליד זו במגרש חניה. התובעת לא הוכיחה, כי הנהג המבוטח הבעיר את האש במכוניתו או שהיה אחראי להבער האש ועל כן פטורה היתה הנתבעת, לדעת בית משפט זה, מלהוכיח דבר נוסף מעבר למה שטענה. החזקה הקבועה בסעיף 39 לפקודה היא הגיונית וסבירה, אך בנסיבות העניין לא היה אפשר לדרוש מן הנהג שמכוניתו עלתה באש לנקוט באמצעי כלשהו נגד הצתת מכוניתו. בית המשפט ממבקש להדגיש בענייננו את דברי כב' השופט טירקל בפרשת יער זאב בע"מ הנ"ל, שכה אמר: "בסעיפים 38, 39, 40 ו-41 לפקודה התערב המחוקק כדי להקל על הניזוק את נטל ההוכחה של קיום הקשר הסיבתי העובדתי. הוא עשה זאת באמצעות השערות משפטיות. ההשערות אינן מזכירות במישרין את הקשר הסיבתי. הן מתייחסות להוכחת ההתרשלות במצבים אחדים. הרציונלה להעברת הנטל אל כתפי הנתבע הוא ביכולתו (הקונסטרוקטיבית) העדיפה על פני זאת של התובע, לדעת את נסיבות גרם הנזק ובאמצעים לידיעת נסיבות אלה, הקנויים בידיו והעדיפים על אל המצויים בידי התובע." וכן אמר: "בהוכחת מעשה פלילי של הצתה יש כדי למנוע את העברת נטל הראיה שלא הייתה התרשלות על מחזיק הנכס שממנו יצאה האש, לפי סעיף 39 לפקודה. במילים אחרות, במקרה כזה, יהיה על הניזוק להוכיח בדרך הרגילה את התרשלותו של המחזיק. כאשר מתפוגג ונעלם הערפל של אי הידיעה - מה אירע ומה גרם - וכאשר סיבת האש גלויה וידועה - הצתה על-ידי גורם אחר - נמוג גם טעמו של הכלל האמור המעביר את נטל הראיה. מילות הרישה לסעיף 39 הנ"ל מצביעות על ההנחה הגלומה בסעיף זה, ולפיה קיים אשם מצדו של הנתבע. כאשר מוכחת הצתה נעלמת גם הנחה זאת ונשמט הבסיס להפעלת הסעיף." וגם כב' השופט אור אמר באותו עניין: "ביסוד עוולת הרשלנות נמצאת חובת המזיק כאדם סביר לצפות סיכונים או נזק 'לשכנו' ולנקוט אמצעים סבירים למניעתו. מקום שהמזיק לא היה יכול לצפות סיכונים או נזק כאלה, אין מקום להטיל עליו אחריות בגין התממשותם, אפילו אם נתוני השטח סייעו בפועל לגרם הנזק." לאור האמור לעיל, התביעה נדחית. התובעת תשלם לנתבעת 600 ₪ הוצאות המשפט. הסכום ישא ריבית כדין והצמדה מיום הגשת התביעה ב-28.2.2002 ועד לתשלום המלא בפועל. שריפהרכברכב חונהנזק לרכב