קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא שתיקת הנאשם - ערר על מעצר עד תום ההליכים: ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 17.1.11 (כב' השופט דב מגד) במ"ת 25889-12-10, בגדרה נעצר העורר עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. 1. ביום 13.12.10 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ויבוא סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח משולב), התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים). 2. לפי המתואר באישום הראשון בכתב האישום, במועד בלתי ידוע קשר העורר קשר עם יונתן שאולוב ואחרים (להלן: הנאשמים) ליבוא סם מסוכן באמצעות הדואר. העורר השתתף במימון רכישת הסם בסכומים מצטברים של אלפי דולרים ממקורות עצמיים ובאמצעות גיוס הלוואות מאחרים. שאולוב יצר קשר עם מכריו מדרום אמריקה (להלן: הספקים), וסוכם על שליחת 150 גרם סם מסוכן מסוג קוקאין לישראל. כמו כן סוכם שאם יתבצע ייבוא הסם לשביעות רצון המזמינים, ימשיכו הספקים וישלחו משלוחים בני ק"ג אחד כל אחד, מדי שבוע, לכתובות שתימסרנה להם. ביום 7.9.10 שלחו הספקים לנאשמים חבילה באמצעות הדואר, שהכילה, בין היתר, מעטפה ובה 150 גרם של סם מסוכן מסוג קוקאין. החבילה מוענה לכתובת בהרצליה, והועברה מסוכנות הדואר בישראל למשטרה, שלאחר דגימת הסם העבירה את החבילה למען שנרשם על גביה. האישום השני בכתב האישום מגולל סיפורו של משלוח סמים נוסף, במשקל  של כ-96 גרם קוקאין, אך הוא מיוחס לנאשמים האחרים.  3. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר והנאשמים האחרים הוגשה גם בקשה למעצר עד תום ההליכים. בהחלטתו מיום 11.1.11 קבע בית המשפט כי יש ראיות לכאורה כנגד העורר ומתקיימת עילת מעצר סטטוטורית בגין עבירת סמים לפי הוראת סעיף 21(א)(1)(ג)(3) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1966 (להלן: חוק המעצרים). עוד לעניין המסוכנות, הפנה בית משפט קמא לעברו הפלילי של העורר, הכולל ארבע הרשעות קודמות בעבירות של החזקת מקום לשם זנות, מתן שוחד, הבאת אדם לידי עיסוק בזנות וכליאת שווא. למרות זאת, הופנה העורר לקבלת תסקיר על מנת לבחון חלופת מעצר בפיקוח אשתו. 4. תסקיר המעצר מיום 15.2.11 שלל את חלופת המעצר לאחר שנמצא כי המפקחת שהוצעה אינה דמות שיכולה להציב לעורר גבולות. חלופות מעצר נוספות שהוצעו נדחו אף הן על ידי קצין המבחן בתסקיר נוסף שהגיש. 5. טיעוניו של העורר מופנים בעיקרם למישור הראייתי בתיק. לטענתו, אין כל ראיה ישירה הקושרת אותו לייבוא סם מסוכן; לא הוכחו הפקדות של אלפי דולרים אלא של 3,000 ₪ בלבד; לא הוכח כי הסם היה מיועד להגיע לידי העורר, או שהגיע לידיו בפועל; הסם המדובר מעולם לא נתפס על ידי המשטרה; ועיקרו של דבר,  שאין אינדיקציה ממשית אודות המשקל נטו של הסם שנתפס בחבילה, שכן שקית הסם לא נשקלה מעולם. בהקשר זה הצביע העורר על כך שהסם עבר תחת ידי המשטרה שהוציאה דגימה מהחבילה על מנת לשלוח אותה למעבדה, אך לא טרחה באותה הזדמנות לשקול את הסם. בחלוף כחודשיים ימים, משנעצרו המעורבים בפרשה, לא נמצא סם ברשות הנמען אליו הגיעה החבילה, כך שלא ידוע כמה סם היה בחבילה. לחילופין טען העורר כי יש להורות על אחת מחלופות המעצר שיש בה כדי לצמצם את מסוכנותו. 6. לטעמי, יש בחומר הראיות די והותר כדי לעמוד ברף של ראיות לכאורה כנדרש בסעיף 21 לחוק המעצרים ואעמוד בקצרה על אותן ראיות. אקדים ואספר לקורא כי המשטרה ניהלה בזמן אמת חקירה אחר הנאשמים או מי מהם, ובמסגרת החקירה בוצעו האזנות סתר ותצפיות. המשטרה הניחה את ידה על הסם במשלוח הסמים הראשון, שלעורר מיוחסת מעורבות בו, אך העדיפה לאפשר לסם להגיע לייעדו על מנת שלא לחשוף את החקירה בשלביה הראשונים, במטרה ללכוד מעורבים נוספים וליירט משלוחי סם נוספים. בעלת הבית, אחת בשם אירית קדושים, שקיבלה את החבילה לידיה, טענה כי מסרה אותה לנמען של החבילה, לדייר המתגורר בביתה בשם שמעון רוזנברג. הלה טען בחקירתו כי קיבל אך ורק עיתון עטוף בנייר צלופן מאורוגוואי. בהיעדר ראיות נוספות, לא הוגש כתב אישום נגד מי מהשניים. ואלו, בתמצית, הראיות הקושרות את העורר למשלוח הסם מושא האישום: ( - ) לאחר ששאולוב משוחח עם שולח הסם שדיווח לו כי המשלוח יצא, הוא מעדכן את העורר ש"הדבר יצא" והכל בסדר, העורר משיב לו "בסדר, הבנתי, נו למה צריך לדבר עוד". בהמשך, מעדכן שאולוב נאשם נוסף כי המשלוח כבר יצא.   ( - ) שאולוב שואל את העורר אם יש לו מספר טלפון שאליו הוא יכול לשלוח לו מסרון (SMS בלעז). העורר מתקשר אליו מטלפון סלולרי של אדם אחר, בשם שלמה אלאל ואומר לו לשלוח למספר הזה. לאחר 3 דקות שולח שאולוב לאותו מספר מסרון שיורט על ידי המשטרה, ובו מספר המשלוח של החבילה בה הוטמן הסם. אותו אלאל אישר כי ראה בטלפון הסלולרי שלו את המסרון שכלל ספרות ואותיות, כי העורר העתיק את תוכן המסרון וביקש ממנו למחוק אותו וכך עשה.  - ) שיחות טלפון מהן עולה כי העורר מפקיד כספים עבור שאולוב, אם בעצמו ואם על ידי אחרים. לכן, העובדה שאותרו רק 3 הפקדות בסך 1,000 ₪ כל אחת על ידי העורר עצמו, אינה "מכרסמת" בראיות לכאורה בדבר הפקדות בסכומים של אלפי דולרים, במה שנחזה כהשתתפות של העורר במימון משלוח הסם. לא למותר לציין כי העורר טען בשלב מסוים בהליכי הארכת המעצר, כי הפקדת הכספים נעשתה בבחינת גמ"ח לטובת שאולוב, דא עקא, ששאולוב עצמו העלה גרסה אחרת ולפיה בכוונתו היה לפתוח הוסטל. שלא לדבר על כך, שמצבו הכלכלי של העורר אינו כה מזהיר, בלשון המעטה, כך שקשה להלום כי רוח נדיבות וגמילות חסדים פיעמה בו שעה שהעביר כספים לשאולוב. ( - ) משיחות הטלפון שקיים שאולוב עם שולח הסם בנוגע למשלוח, דובר במפורש על 150 גרם בשלב הראשוני, ואם הכל יהיה בסדר, הוא ישלח קילו כל שבוע. כפי שהוסבר על ידי המשיבה, המשטרה, שהניחה ידה על משלוח הסם, נזהרה שלא לפתוח את החבילה על מנת שלא יתעורר חשד כי ידיים זרות פשפשו בתוכנה. לכן הסתפקה המשטרה בפתיחת חריר בחבילה ונטילת דגימה מתוך הסם לצורך בדיקת מעבדה. מכל מקום, משקל החבילה הכולל עלה על 150 גרם. ( - ) שתיקתו של העורר בחקירה מהווה חיזוק לראיות התביעה. 7. אין בעובדה שהסם לא נתפס כדי לגרוע מעוצמת הראיות. כפי שנקבע בפסיקה, תפיסת הסם המסוכן מושא העבירה אינה תנאי להרשעה וניתן להוכיח עסקה בסם -  אם סחר אם יבוא ואם עסקה אחרת לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים - גם בראיות אחרות. שיחה בין שניים בנוגע לעסקת סמים יכולה להוות ראיה לגבי העסקה (ע"פ 639/79 אפללו נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 561, 565 (1980)), קל וחומר במקרה דנן, שהמשטרה ירטה את משלוח הסם ובדקה אותו עובר למסירתו. 8. שתיקתו של  העורר היא בבחינת שטר ושוברו בצידו לא רק במישור הראייתי, אלא גם במישור הליכי המעצר. הלכה פסוקה היא כי נאשם שיש כנגדו ראיות לכאורה אינו יכול ליהנות משני העולמות: גם לשתוק על-אף הנטל הרובץ עליו להפריך את חזקת המסוכנות, וגם להשתחרר מהמעצר על אף שנותר בחזקת מסוכן (בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מ"י (23.8.05); בש"פ 4881/03 קביליו נ' מ"י (9.6.03); בש"פ 8638/96 קורמן נ' מ"י, פד"י נ(5) 200, 206 (1996)). ובכלל, שתיקתו של חשוד מחזקת עמדת התביעה לצורך שלב המעצר (בש"פ 970/04 סעדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 19.2.2004)).  9. ולבסוף, נזכיר כי כאשר בעבירות סמים עסקינן, הכלל הוא מעצר והחריג הוא חלופת מעצר, ולמעט מקרים חריגים אין אפשרות לאיין המסוכנות הסטטוטורית באמצעות חלופת מעצר (בש"פ 2512/96 מדינת ישראל נ' נסאסרה, פ"ד נ(2) 101 (1996); בש"פ 8087/09 מידברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.10.2009); בש"פ 746/10 ליטבק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.2.2010); בש"פ 9595/09 קורס נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 7.12.2009); בש"פ 5309/05 צמח נ' מדינת ישראל (לא פורסם,  29.6.2005); בש"פ 4540/09 אבו גריבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.2009); בש"פ 4251/09 אביאל אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם,  22.5.2009); בש"פ 2305/10 בן ציון מילר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.3.2010). נזכיר כי העבירות מושא כתב האישום בוצעו באמצעות הטלפון, ובהאידנא, באמצעי הטכנולוגיה של היום, אין העבריינים נדרשים לכתת רגליהם בשוק כדי לקשור ביניהם עסקאות סמים. מכאן החשש כי גם במסגרת החלופה תימשך הפעילות להפצת הסם (בש"פ 3807/06 טורק נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.5.2006); בש"פ 3232/09 בוטרשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם,  22.4.2009)). 10. בשולי הדברים, בהתחשב בכך שהעורר לא נקשר לאישום השני בכתב האישום, ונוכח דברי הסניגור כי הוא נכון להגשת חלק הארי של הראיות בהסכמה ולוותר על חקירה של מרבית עדי התביעה, דומני כי טוב יעשו הצדדים אם יידברו ביניהם ויבחנו אם יש אפשרות להפריד את משפטו של העורר מהנאשמים האחרים, ככל שיהא בכך כדי לייעל את הדיון. אשר על-כן אני דוחה את הערר. מעצרמשפט פליליזכות השתיקהחקירה משטרתיתעררמעצר עד תום ההליכים