קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להפרשי קצבת נכות מביטוח לאומי: אדם תובע הפרשי גמלה למעלה משלושים שנה לאחר המועד בו היה אמור לקבלם, כיצד יחושבו ההפרשים, זאת המחלוקת המונחת לפתחנו. המחלוקת האמורה היא תולדה של פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 197/09), אשר קיבל את ערעורו של התובע על פסק דינו הקודם של בית דין זה מפי סגנית הנשיא, השופטת חגית שגיא, וקבע כי "התיק מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע מה היה הבסיס לחישוב הקצבה המהוונת ששולמה למערער בשעתו, ובהתאם לכך יורה על תשלום ההפרשים המגיעים למערער לאור שכרו הקובע כפי שנקבע, בשיעור של 762.39 לירות". קודם לדיון במחלוקת האמורה נפרוס בתמצית את המסגרת העובדתית כפי שנקבעה בפסק הדין הקודם ובפסק דינו של בית הדין הארצי. המסגרת העובדתית התובע, יליד חודש יולי 1951, עבד במאפיה בתקופה הרלוונטית לתובענה. ביום 28.6.71 - מעט לפני גיל 20 - נפגע התובע בתאונת דרכים. לא היתה מחלוקת כי עובר לתאונה השתכר התובע 600 ל"י נטו לחודש. במשך חמישה חודשים שולמו לתובע דמי פגיעה. ביום 24.5.72 קבעה הועדה הרפואית כי למערער נכות צמיתה בשיעור של 37% למן יום 29.11.71. בהתאם היה התובע זכאי לקצבת נכות. ביום 26.9.72 ביקש התובע להוון את קצבתו למענק חד פעמי. ביום 21.2.73 אושרה הבקשה להיוון קצבת הנכות המגיעה לתובע, מיום 1.3.73 ועד הגיעו לגיל 65, על בסיס קצבה חודשית בסך של 208.15 ל"י. בהתאם לכך שולם לתובע מענק בסך של 43,581 ל"י. ביום 15.5.01 קבעה ועדה רפואית כי לתובע החמרה במצבו ושיעור נכותו הצמיתה היא 68% למן יום 6.11.00. ביום 2.7.01 הודיע המוסד לתובע כי הוא אינו זכאי לקצבת נכות מאחר וקודם לכן היוון את קצבתו. לאור תשובה זו פנה התובע לבית דין זה (בל 469/01, להלן - ההליך הקודם). במסגרת ההליך הקודם חזר בו המוסד מדחיית התביעה והכיר בזכותו של התובע לקבל קצבת נכות בשיעור 31% (ההפרש שבין הקצבה שהוונה - 37%, לבין הקצבה שלאחר ההחמרה - 68%) (להלן - גמלת ההחמרה), וזאת למן יום 6.11.00. בהתאם שולמו לתובע הפרשי גמלת החמרה מיום 6.11.00 ועד ליום 30.6.05, והחל מיום 1.7.05 משולמת לו באופן שוטף גמלת ההחמרה. לאור זאת ההליך הקודם נמחק ביום 23.4.06. בעקבות פניית ב"כ התובע למוסד בנוגע ל"שכר הקובע" לפיו חושבה גמלת ההחמרה, השיב המוסד ביום 30.5.06 כי על פי דווח המעסיק בשעתו השתכר התובע 600 לירות נטו לחודש, ומכאן ששכרו ברוטו עמד אז על סך של 689.17 לירות לחודש. בהמשך, במכתב מיום 22.6.06 ציין המוסד כי השימוש בברוטו האמור נעשה עד לגיל 21 וכי מגיל זה הקצבה מחושבת לפי בסיס גבוה יותר, המסתמך על השכר הממוצע במשק ושיעורו - 750 ל"י לחודש. לענין זה פעל המוסד לפי תקנה 41 (ג) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. התביעה הנוכחית ופסק הדין הקודם ביום 25.3.07 הגיש התובע את התביעה הנוכחית. בתביעה טען שרק ביום 30.6.05 נודע לו השכר הקובע לחישוב גמלאותיו וכי שיעור השכר הקובע בו עשה המוסד שימוש נמוך. לטענתו המרת שכר של 600 ל"י נטו למונחי ברוטו באותו מועד מביאה למסקנה כי השכר הקובע של התובע לחישוב הגמלאות צריך היה להיות 1,268.33 ל"י. אשר על כן עתר התובע להצהרה כי בסיס שכרו לצורך חישוב הגמלאות צריך להיות לפי השכר ברוטו כאמור ובהתאם עתר לחייב את המוסד לשלם לו קצבה חודשית הנגזר משכר ברוטו זה "ולשלם לתובע הפרשי היוון והפרשי קצבה". הנתבע טען כי שכר הברוטו של התובע עובר לתאונה היה בסך של 762.39 ל"י לכל היותר וכי הטיפול בעניינו של התובע הסתיים בשנת 1973 ולפיכך חלה התיישנות. ביום 3.2.09 ניתן פסק דינה של סגנית הנשיא, השופטת חגית שגיא, אשר קבע כי "שכר הברוטו אשר על בסיסו זכאי התובע לגמלת נכות הינו בשיעור של 762.39 לירות ברוטו לחודש, נכון לשנת 1971". בהתאם חייב בית הדין את המוסד לשלם לתובע הפרשים בגמלת ההחמרה מיום 6.11.00 ואילך. באשר להפרשי ההיוון קבע בית הדין כי חלה התיישנות. פסק דינו של בית הדין הארצי בערעור התובע על פסק הדין הקודם כאמור, התובע ערער על פסק הדין הקודם הן על גובה השכר הקובע והן על דחיית התביעה להפרשי היוון מטעמי התיישנות. בית הדין הארצי, בפסק דין מיום 5.10.10, דחה את הערעור לענין השכר הקובע ואישר את קביעת בית הדין האזורי בעניין זה. לענין ההתיישנות קבע בית הדין הארצי - כי טענה זו לא הועלתה "בהזדמנות הראשונה" ולכן צריכה היתה להדחות. בהתאם קבע בית הדין הארצי כי התובע זכאי להפרשי ההיוון. בית הדין הארצי קבע כי אינו יכול להכריע בתביעת ההפרשים זאת נוכח חוסר הבהירות בשאלה האם אכן חושב ההיוון לפי שכר קובע של 750 ל"י ברוטו כפי שטען המוסד בתחילה או לפי השכר הקובע שאושר - 762.39 ל"י, כפי שנטען בהמשך על ידי המוסד. לפיכך, הורה בית הדין הארצי כך: "נדחה ערעור המערער בכל הנוגע לשיעור שכרו הקובע. עומדת בתוקפה החלטת בית הדין האזורי לפיה שיעור השכר הקובע של המערער לצורך חישוב קצבתו המהוונת ולעניין 'גמלת ההחמרה' הינו 762.39 לירות (ברוטו). מתקבל ערעור המערער בקשר לקביעת בית הדין האזורי לעניין התיישנות חלקה של התביעה. נקבע בזאת כי תביעת המערער לתשלום הפרשים לקצבתו המהוונת לא התיישנה. התיק מוחזר לבית הדין האזורי על מנת שיקבע מה היה הבסיס לחישוב הקצבה המהוונת ששולמה למערער בשעתו, ובהתאם לכך יורה על תשלום ההפרשים המגיעים למערער לאור שכרו הקובע כפי שנקבע, בשיעור של 762.39 לירות. לאור התוצאה בערעור, כל צד ישא בהוצאותיו." המשך ההליך הנוכחי נוכח פרישתה של סגנית הנשיא, הועבר המשך בירור התובענה למותב הנוכחי, וזאת על פי החלטת הנשיא - כתוארו אז, השופט מיכאל שפיצר, שניתנה ביום 17.4.11. ביום 30.11.11 התקיים דיון לפנינו. בדיון זה התרנו למוסד להחליף את תעודות הציבור שהוגשו עד אז בתעודת עובד הציבור של האקטואר מר מיכאל טסיס (להלן - האקטואר), וממנה עלה כי בשעתו אכן חושב ההיוון לפי שכר קובע של 750 ל"י, ולא לפי השכר הקובע שנקבע בפסק הדין - 762.39 ל"י. כמו כן עלה כי בעוד שהגמלה שחושבה במועדו עמדה על סך של 208.15 ל"י הרי שהגמלה במועד ההיוון צריכה היתה להיות 270.04 ל"י - ולמעשה זה הקובע. האקוטאר חישב את הפרשי ההיוון כתוצאה מהאמור לפי שתי חלופות - הראשונה היוון עד לגיל 65 (שנת 2016), והשניה היוון קצר יותר - עד ליום 1.10.11. בכל חלופה הובאו בחשבון הפרשי הצמדה בלבד. לאחר שהחלה חקירת האקטואר, הודיע התובע כי הוא מעדיף את החלופה השניה וכן הוסכם כדלקמן: "1. הנתבע ימציא תחשיב מפורט של האופציה השניה עם הסברים לגבי כל נתון המשמש לחישוב מה מקורו ומה האסמכתא לשימוש באותו נתון. 2. יחושב מענק ההיוון נכון ליום 01/03/73 על יסוד הכנסת ברוטו 762.39 לירות בערכי יוני 71' (מועד הפגיעה). 3. הבאת ההפרש בין ההיוון המחודש לבין מה ששולם בפועל לערכים ליום 01/10/11. 4. התחשיב של הנתבע יומצא עד ליום 31/12/11. 5. עד ליום 31/01/12 יודיע ב"כ התובע על איזה נתון או תחשיב הוא חולק. 6. לאחר מכן יורה ביה"ד כיצד ימשך בירור התובענה. ....." כן הוסכם כי המוסד יודיע עד ליום 31.12.11 האם יש מניעה מלשלם לתובע את הסכומים שאינם שנויים במחלוקת. ביום 8.12.11 הודיע הנתבע כי אין מניעה מלשלם לתובע את ההפרשים שאינם שנויים במחלוקת בסכום שחושב על ידי האקטואר לפי החלופה השניה. ביום 12.1.12 המציא המוסד את חישובו המפורט של האקטואר מעודכן להפרשי הצמדה עד ליום 30.11.11. בהמשך הוחלפו בין הצדדים הערות לתחשיב, כאשר התובע מעלה בנוסף שתי הסתייגויות עקרוניות - הראשונה הטענה לפיה יש "לנטרל" מתחשיב ההיוון את ריבית ההיוון שכן הכסף לא מתקבל על ידי התובע מראש אלא בדיעבד; השניה הטענה לפיה יש להוסיף למענק ההיוון גם ריבית, לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961 (להלן - חוק פסיקת ריבית), ולא רק הצמדה. ביום 3.5.12 התקיימה ישיבה נוספת במהלכה החל האקטואר להחקר על התחשיב. לקראת ישיבה זו הגישו הצדדים עיקרי טיעון לענין הוספת ריבית. בגמר הדיון הודיע המוסד כי יבחן את האפשרות ל"נטרל" מתחשיב האקטואר את ריבית ההיוון זאת נוכח השנים הרבות שמפרידות בין מועד ההיוון לבין מועד קבלת ההפרשים. ביום 30.5.12 הודיע הנתבע שאינו יכול להסכים לניטרול ריבית ההיוון. לפיכך ניתן צו לסיכומים והצדדים השלימו את טענותיהם בכתב. הוספת ריבית בתיקון 19 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995 (להלן - החוק), שתחילתו ביום 1.6.98, הוספה הוראת סעיף 297א' לחוק. הוראה זו קובעת כי גמלה המשולמת באיחור תשולם בצירוף הצמדה. עוד נקבע כי "חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א - 1961, לא יחול על גמלה המשולמת לפי חוק זה". סעיף 20 לתיקון 19, שענינו הוראות מעבר, קובע: "(א)בסעיף זה - 'הדין הקודם' - הוראות החוק העיקרי והוראות החוקים המנויים בסעיפים 10 עד 18 לחוק זה, כנוסחם ערב יום התחילה ; 'הדין החדש' - הוראות החוק העיקרי והוראות החוקים המנויים בסעיפים 10 עד 18 לחוק זה, כנוסחם בחוק זה ; 'מועד הגשת התביעה' - המועד שבו הוגשה התביעה לתגמול למוסד או המועד שלפי סעיף 296(ג) לחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה, רואים אותו כמועד שבו הוגשה התביעה ; 'תגמול' - גמלה, תשלום ותגמול שעל המוסד לשלם לזכאי לפי הוראות החוק העיקרי והחוקים המנויים בסעיפים 11 עד 18 לחוק זה; 'תגמול קודם' - תגמול שהחודש לתשלום, כהגדרתו בסעיף 297א לחוק העיקרי כנוסחו בחוק זה, חל לגביו לפני יום התחילה. (ב) על תגמול ועל תגמול קודם שמועד הגשת התביעה לגביהם חל ביום התחילה או לאחריו, יחול הדין החדש. (ג) על תגמול קודם, אשר שולם כולו או חלקו, לפני יום התחילה, ימשיך לחול הדין הקודם. (ד) חל מועד הגשת התביעה לתגמול לפני יום התחילה, ולא שולם תגמול קודם לפני יום התחילה, ישולם התגמול הקודם בסכום הגבוה מבין אלה: (1) הסכום שהיה משתלם לפי הדין הקודם; (2) הסכום שיש לשלמו לפי הדין החדש." (הדגשה הוספה - א.א.) נוכח הוראת סעיף 20 (ב) לתיקון 19 ובהתחשב בכך שהתביעה הוגשה לאחר יום התחילה - 1.6.98, הרי שחלה על מענק ההיוון הוראת סעיף 297א' לחוק מכוחה זכאי התובע להפרשי הצמדה בלבד. טוען התובע כי מענק ההיוון אינו "גמלה" ולכן סעיף 297א' אינו חל. טענה זו אין בידינו לקבל. מעיון בהוראות סעיף 297א' לחוק עולה כי השימוש במונח גמלה בס"ק (ג) הוא כללי והוא מתייחס גם למענק או לתשלום חד פעמי, שאם לא כן - הוראת ס"ק (א) (2) לסעיף המתייחסת לחודש התשלום של מענק תהיה חסרת משמעות. יתרה מזאת, אין כל הבדל מהותי לענין פסיקת הריבית בין קצבה לבין גמלה. מה גם שמבחינה מהותית עסקינן בתשלום קצבה, אלא שלא מעת לעת אלא בתשלום אחד מהוון. עולה אם כן, כי אין מנוס מלדחות את התביעה לפסיקת ריבית לפי חוק פסיקת ריבית. "נטרול" ריבית ההיוון בזמנו - שנת 1973, חושב היוון הקצבה לפי הקבוע בתקנות הביטוח הלאומי (היוון), תשי"ז - 1957, שמאוחר יותר הוחלפו בתקנות הנוכחיות. כעת חוזר הנתבע אל מועד ההיוון (1.3.73) ומחשב את ההפרשים בהיוון כאילו בוצעו בשנת 1973. לטעמנו, שיטת חישוב זו אינה בדין. העומד ביסוד "ריבית ההיוון" הוא הרעיון של הפחתת התועלת הצומחת מהקדמת מועד תשלום הקצבה מהקצבה עצמה. אלא שבמקרה שלפנינו, אין חולק כי ההפרשים משולמים כולם בדיעבד ולא מראש ולכן השימוש בריבית היוון אינו נכון. עיון בתקנה 2 של התקנות בנוסח הקודם, כמו גם בנוסח תקנה 2 של הנוסח הנוכחי, מעלה כי היוון מחושב לפי הגיל במועד עריכת ההיוון. לפיכך, במקרה שלפנינו עריכת חישוב ההיוון בסוף שנת 2011 צריכה להביא בחשבון את גילו של התובע במועד החישוב ולא בשנת 1973. אין כל הגיון בהפחתת "התועלת" האמורה מקום שמועד תשלום הקצבה אינו מוקדם אלא מבוצע בדיעבד. כפועל יוצא מן האמור, עולה כי תקנות ההיוון אינן רלוונטיות לענייננו לגבי התקופה עד היום, ואילו לגבי התקופה של הקדמת הקצבאות מימינו אנו ועד להגיע התובע לגיל 65 (חודש 7/16) רלוונטיות התקנות כנוסחן כיום. אשר על כן, ולאור קביעותינו דלעיל, את ההפרשים יש לחשב באופן הבא: הפרשים בגין העבר, קרי בגין התקופה שמיום 1.3.73 ועד לחודש 31.12.12 (כולל) (להלן - תקופת העבר), ישולמו כך: ההפרש בין הגמלה כדין במועד שנערך ההיוון - 270.04 ל"י לבין הגמלה ששימשה בפועל בסיס להיוון במועדו - 208.15 ל"י, יוכפל במספר החודשים של תקופת העבר. להפרשי העבר יווספו הפרשי הצמדה כפי שמחשבים לגבי הפרשי גמלה המשולמים באיחור. הפרשים בגין העתיד, קרי בגין התקופה שמיום 1.1.13 ועד הגיע התובע לגיל 65 (המועד שעד אליו בוצע ההיוון הקודם) (להלן - תקופת העתיד), ישולמו כך: ההפרש בין הגמלאות - 61.89 ל"י יהוון לפי התקנות הנוכחיות. לסכום שיתקבל יווספו הפרשי הצמדה מיום 1.3.73. מהסכומים שיתקבלו יופחתו הסכומים ששולמו לתובע על חשבון הפרשי ההיוון במסגרת הליכים אלה. סוף דבר בעיקרו של דבר נקבע כי בגין 37% אחוזי נכות זכאי התובע להפרשי קצבת נכות מעבודה לתקופה שמיום 1.3.73 ועד לגיל 65. הפרשים אלה יחושבו כאמור בסעיפים 26 ו- 27 לעיל. וישולמו לא יאוחר מיום 31.1.13. לאור התוצאה, אנו מחייבים את הנתבע לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 8,000 ₪. על פסק הדין ניתן לערער בזכות בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים. הודעת ערעור יש להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.קצבת נכותנכותביטוח לאומי