קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תושבות לפלסטיני שהתחתן עם תושבת ישראל: 1. העותר 2 תושב הרש"פ (הרשות הפלסטינית) נישא ביולי 1999 לעותרת 1, תושבת קבע בישראל. בעתירה שבפני עותרים השניים כנגד שר הפנים ושר הבטחון - מדוע לא יאשר שר הפנים את בקשת העותרת למתן אשרת תושבות לבעלה העותר - וזאת נוכח היותו, לטענתם, משך שנים ארוכות סייען של שירותי הבטחון. העתירה הוגשה בספטמבר 2003 ובהסכמת הצדדים נדחה הדיון בה מפעם לפעם על מנת לאפשר למשיבים לבחון הנתונים הנטענים בעתירה על נספחיה לגופם. בנובמבר 2003 הודיעו העותרים כי בתיאום עם המשיבים, פנו העותרים באמצעות בא כוחם ל"ועדת המאויימים" של משרד הבטחון בבקשה לקבלת אישורה והמלצתה לשר הפנים להעניק לעותר "מעמד של "מאויים" כפי שהוענק לו בעבר" - ולשם כך ביקשו דחיה נוספת בדיון. בינואר 2004 הודיעו הצדדים כי אותה בקשה הוגשה לועדת המאויימים והם ממתינים להחלטתה. כך נדחה מפעם לפעם הדיון לבקשת הצדדים. ביום 8.7.04 הוגשה תגובת המשיבים ובה נאמר כי ארבעה ימים לפני כן - ב-4.7.04 - החליטה אותה ועדה של משרד הבטחון לדחות את בקשתו של העותר לקבלת מעמד של "מאויים" ושלא להמליץ בחיוב לשר הפנים ליתן לו מעמד תושבות. בישיבת 11.7.04 ביקש ב"כ העותרים את ביהמ"ש לזמן לעדות בפניו עובדים מסויימים בשירות הבטחון וזאת על מנת שיוכל בדרך זו לנסות ולתקוף את סבירותה של החלטת אותה הועדה של משרד הבטחון. יצויין כי העתירה, כפי שהוגשה, אינה מכוונת כלל לעניין זה, היא אינה כוללת עתירה כלשהי המכוונת כלפי אותה ועדה, ואותה הועדה והחלטותיה אינן נתונות לביקורתו של בימ"ש זה. ב"כ העותרים אינו חולק על כך, אך לטענתו משקיימת לבימ"ש זה הסמכות לדון בהחלטת שר הפנים לעניין סירובו למתן אשרות עפ"י חוק הכניסה לישראל - מן הראוי הוא כי בימ"ש זה ייבחן גם את שיקוליה של אותה ועדה במשרד הבטחון. איני מקבל טענה זו של ב"כ העותרים. הרשות המנהלית שאת החלטתה מבקש הוא לבקר בעתירה זו וההחלטה המנהלית נשוא העתירה - אינן שר הפנים ואנשי משרדו - אלא אותה ועדה של משרד הבטחון שהוסמכה לדון בשאלת מעמדו הנטען של העותר כלפי רשויות הבטחון. בהינתן כל אלה, דין העתירה - ככל שהיא מכוונת לעניין החלטת אותה הועדה של משרד הבטחון - להדחות. עם זאת, זכאים העותרים לעתור כנגד אותה ההחלטה לביהמ"ש המוסמך לכך. 2. סיבה נוספת בשלה ראוייה העתירה להידחות הינה בדיווחי הכזב שדיווחו העותרים בבקשתם למשרד הפנים. באותה הבקשה [שהוגשה בספטמבר 1999] הצהירה העותרת כי "העותר אינו נשוי לאשה נוספת ואני אשתו היחידה" והוא הצהיר כי "זאת היא אשתי היחידה ואני נשוי אך ורק לה". בחוזה הנישואין שלהם שצירפו לאותה בקשה צויין מעמדו של העותר עובר לנישואיו לעותרת כ-"רווק". והנה, בבדיקה שנערכה ע"י משרד הפנים התברר כי אותה שעה היה העותר נשוי לאשתו הראשונה שבעיירה יאטה ברש"פ ולהם שני ילדים. ביום 4.8.02 הודיע משרד הפנים כי עקב תצהירים כוזבים אלה - נדחתה בקשתם לאחמ"ש. העתירה דנן לא הוגשה כאמור אלא שנה ומעלה לאחר מכן, בספטמבר 2003. בדיון בעתירה ביום 11.7.04 אישר ב"כ העותרים כי אכן העותרים הגישו את אותן הצהרות כזב אולם לטענתו "המדובר בעניין טכני או בטעות של תמימות שכן העותר "מבחינתו" נותק מכל קשר עם משפחת אשתו הראשונה והרגיש עצמו כמשוחרר מכל קשר שכזה ולכן הגדיר עצמו רווק". צדק לטעמי משרד הפנים בדחותו בקשת העותרים ל"איחוד משפחתם" שעה שמתברר כי העותר היה בכלל נשוי לאשה אחרת ומשמעות היעתרות לבקשה שכזו הינה התרת ביגמיה על כל המשתמע מכך. משמוסיף אני לכך את הצהרות השקר שהצהירו העותרים לעניין זה בבקשתם, מתווסף בכך גם ההיבט הברור של חוסר נקיון הכפיים שבעתירה זו; ועל הכל השהו העותרים הגשת עתירה זו למעלה משנה לאחר דחיית בקשתם ע"י משרד הפנים. גם בשל נימוקים אלה - בהצטברם - דין העתירה להדחות. 3. סוף דבר - העתירה נדחית. העותרים ישלמו למשיבים הוצאות עתירה זו ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5000 ₪. נישואין / חתונהמשרד הפניםתושבותפלסטינים