הטלת אחריות אישית על מנהל בחברה אפשרית גם מכח דיני הנזיקין. הפסיקה הבהירה כי עובדת היותו של אדם אורגן של חברה אינה מעלה ואינה מורידה בשאלת אחריותו בנזיקין. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין. ואולם, לא תוטל על אדם אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה הוא משמש כמנהלה וכאורגן שלה אם לא היתה לו מעורבות כלשהי במעשים. פסיקה רלוונטית בנושא אחריות אישית של מנהל חברה: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן פ"ד לה(4) 253; רע"א 5438/95 רוזנווסר בע"מ נ' לוידס ואח' פ"ד נא(5) 855. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות אישית של מנהל חברה: ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט א' דראל), אשר דחה תביעת המערערות לחייב את המשיב בתשלום חוב שחבה חברת א.ר.א.ן פמיני נכסים בע"מ (להלן: חב' פמיני או החברה) כלפיהן. חיוב חברת פמיני כלפי המערערת נקבע בהליכי בוררות. המשיב היה מנהלה ובעל המניות היחיד של חב' פמיני בתקופה הרלבנטית. כנגד חב' פמיני הוצא צו פירוק, ועל כן נתבקש בית משפט קמא להרים מסך ההתנגדות ולחייב את המשיב בחיוביה.         התביעה בבית משפט קמא התבססה בעיקרו של דבר על קביעת הבורר, כי המשיב פעל באופן רשלני והביא לידי ביטול זכיית חב' פמיני במכרז, עת "זרה ספק בליבם של פקידי מינהל נכסי הדיור" ביחס לגמירות דעתה של החברה להתקשר בעסקה נשוא המכרז. בין חב' פמיני למערערות עמדה התקשרות שעניינה מימוש זכיית חב' פמיני במכרז וביטול הזכיה גרם נזק למערערות.         בית משפט קמא קבע, כי לא הונח יסוד ראייתי הולם לחיוב האישי על-פי סעיף 6(א) לחוק החברות, תשנ"ט-1999. בית משפט קמא דחה לעניין זה שורת טענות. המערערות טענו, כי המשיב ניצל את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת בחוסר תום לב, בהפנותן לאופן התנהלותו כלפי פקידי המינהל. הן הוסיפו כי המשיב הציג מצג שווא לפיו כביכול לחברה היכולת הכלכלית להתחייב בעסקה עם המערערות, בעוד שהמצב היה אחר. על-פי הנטען, חוסר היכולת הכלכלית עולה מהעובדה שעשה שימוש במשרדים של חברות אחרות שבהן הוא שולט, ומהעובדה שהפקיד באופן אישי את הערבות שנצרכה אז לעסקה. כן טענו המערערות, כי המשיב התרשל כלפי המערערות במגעיו עם פקידי המינהל, ולכן אחראי הוא באופן אישי בנזקיהן, וגם טענו כי המשיב ניהל את החברה במימון דק ותוך עירוב נכסים בין נכסיו לבין נכסי החברה. ביסוד מסקנתו כי לא הונח יסוד ראייתי הולם לחיוב האישי, עמדה מסקנת בית משפט קמא, כי העיון בכתב התביעה שהגישו המערערות מלמד כי המערערות התמקדו בטענות "תאגידיות", וכך העלו את השאלה האם המשיב חב כלפיהן בסכום שנקבע על-ידי הבורר בכושרו כמנהל ובכושרו כבעל מניות, זאת בשל האופן בו נוהלה החברה ובשל האופן בו הוא התנהל. בית המשפט הוסיף, כי אין זה "צודק ונכון", כלשון סעיף 6 לחוק החברות, להרים את המסך, מאחר שהמערערות התקשרו באופן רצוני ומודע עם החברה מבלי לברר את מצבה, אף על-פי שהיה בידן לעשות כן. בנוסף, בית משפט קמא ציין כי מימון דק מתקיים כאשר אין יחס סביר בין ההון העצמי לבין הסיכונים שהחברה נושאת בהם, ואילו כאן לא הוכח שהון החברה היה בלתי מספק, ולא הוכח האם ניהולה של החברה בדרך כזו נעשה בכוונה להונות או לקפח את נושיה. בית המשפט הדגיש, כי היה על המערערות להוכיח מרכיבים אלו תוך התייחסות למועד ההתקשרות עמן. לעניין טענת עירוב הנכסים הפנו המערערות את בית המשפט קמא לעובדה שלחברה לא היה פנקס שיקים והמשיב מסר המחאות מחשבונו הפרטי והפקיד את הערבות שנדרשה למכרז מחשבון זה. בית המשפט קבע כי עצם העמדת משאבים על-ידי בעל מניות או מנהל של תאגיד לתאגיד אינה יוצרת "עירוב נכסים". כך, תאגיד המשתמש בתקופה הראשונה לקיומו בכספים שהועמדו לו על-ידי בעל המניות אינו מבצע עירוב נכסים. קביעה גורפת לפיה העמדת הלוואה או כספים מצד בעל מניות לתאגיד - פעולה הנעשית כדבר שבשגרה - עושה אותו לחב בחבות אישית בחובות התאגיד היא מרחיקת לכת. אשר לטענה בדבר מצג שווא של המשיב, ציין בית משפט קמא כי אין כל הוכחה לאמירה פוזיטיבית של המשיב, שהיה בה כדי להטעות או ליצור מצג מטעה. 4.       בערעור נטען, כי בית משפט קמא התעלם מכלל הראיות אשר ביססו את הרמת המסך. אנו סבורים כי הקושי שמעורר פסק דינו של בית-משפט קמא הוא אחר ועניינו הגבלת הדיון לעילות התאגידיות בלבד כפועל יוצא של ניסוח כתב התביעה. אכן, כתב התביעה לא נוסח בצורה בהירה אולם לשיטתנו אין הכרח לפרשו כמתמקד רק בעילות התאגידיות. בכתב התביעה צוין כי התביעה "כספית, חוזית, הרמת מסך". כותרת זו אינה מפנה, לכאורה, לעילות נזיקיות וכמו כן הסעד שנתבע מתייחס דווקא לסכום שנפסק על-ידי הבורר ולא לנזק שנגרם בשל התנהלות המשיב. אולם, בגוף התביעה מצוי פרק שעניינו "רשלנות" העוסק בעובדות התנהלות המשיב למול מינהל נכסי הדיור. בעובדות אלו, אשר נקבעו בפסק הבורר ואשר אין חולק עליהן, יש כדי לבסס אחריות אישית של המשיב בנזיקין. ונטעים, פסק הבורר לא קבע מפורשות כי המשיב התרשל ולא בחן ישירות את היבט הרשלנות. ואולם, מופיע בו תיאור מחדלי המשיב, ומשמעות הדברים בהקשר הנדון כאן ברורה. אין ספק כי המשיב התרשל במגעיו עם פקידי מינהל הדיור באופן שגרם לביטול הזכייה, ובכך גרם נזק למערערות. בנסיבות אלו נראה לנו כי יש לפרש את המונח "הרמת מסך" בכתב התביעה במובן הרחב של מונח זה ככולל מצבי אחריות אישית של אורגן בחברה למיניהם. נוסיף כי הגבלת הדיון לעילות התאגידיות אמנם מביאה למסקנות בית-המשפט קמא אך אינה מאפשרת עשיית צדק בין הצדדים במקרה זה.   5.       הטלת אחריות אישית על מנהל בחברה אפשרית גם מכח דיני הנזיקין. הפסיקה הבהירה כי עובדת היותו של אדם אורגן של חברה אינה מעלה ואינה מורידה בשאלת אחריותו בנזיקין. אם מעשיו ומחדליו עולים כדי עוולה אזרחית תוטל עליו אחריות אישית בנזיקין. ואולם, לא תוטל על אדם אחריות אישית בשל כך בלבד שבתוקף תפקידו בחברה הוא משמש כמנהלה וכאורגן שלה אם לא היתה לו מעורבות כלשהי במעשים. במקרה דנן היתה למשיב מעורבות מלאה כעולה מפסק הבורר. ראו ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן פ"ד לה(4) 253; רע"א 5438/95 רוזנווסר בע"מ נ' לוידס ואח' פ"ד נא(5) 855. 6.        לאור האמור אנו מקבלים את הערעור ומחייבים את המשיב לשלם כדי הנזק שנקבע בפסק הבורר, דהיינו סך 245,500 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.6.03. נדגיש בהקשר זה כי סכום הנזק שנגרם בפועל הוא להערכתנו גבוה יותר מזה שקבע פסק הבורר (לאור סכום הערבות של המערערת שחולט בסמוך להתקשרות בין הצדדים). אולם, מאחר שהסכום האמור הוא שנדרש על-ידי המערערות בכתב התביעה, ייפסק סכום זה. 7.        המשיב ישלם למערערות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ש"ח. אחריות אישית