אי העברת רישיון עסק מהמוכר לקונה

התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את יתרת החוב כפי שסוכם, ומסיבה זו לא העבירו התובעים את "רשיון העסק" על שם הנתבעת. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי העברת רישיון עסק מהמוכר לקונה: רקע עובדתי בתאריך 24/7/98 נחתם זיכרון דברים (להלן : "ההסכם") בין התובעים לנתבעים לפיו, מכרו התובעים את נכסי העסק ששמו "סינמה כאוס" (בר - מועדון), הנמצא באיזור התעשיה ג' מרכז "פאור סנטר 2000" בנצרת עילית (להלן: "העסק"). ההסכם כולל פירוט של הנכסים הנמכרים והמטלטלין. בתמורה התחייבה הנתבעת לשלם לתובעת סך 105,000 ₪ + מע"מ, בתשלומים כמפורט בהסכם. בין הצדדים סוכם כי התמורה תשולם בשני תשלומים, תשלום ראשון על סך 90,000 ₪ ישולם מיד עם מסירת המפתחות של העסק לידי הנתבעת (סכום זה אכן שולם ואין לגביו מחלוקת בין הצדדים) והתשלום השני, היתרה על סך של 32,850 ₪, אותה התחייבה הנתבעת לשלם עד ליום 1.9.98. בהסכם התחייבו התובעים גם להעביר את "רשיון העסק" על שם הנתבעת - גולדברג שובנר ויקטוריה. המחלוקת בין הצדדים התובעים טוענים כי הנתבעת הפרה את ההסכם בכך שלא שילמה את יתרת החוב ביום 1.9.98 כפי שסוכם, ומסיבה זו לא העבירו התובעים את "רשיון העסק" על שם הנתבעת. לעומת זאת הנתבעת טוענת כי התובעים הם אלה שלא קיימו את חלקם על פי ההסכם. הנתבעת מודה כי אכן לא שילמה את יתרת הסכום עד ליום 1.9.98 ולמעשה לא שילמה עד היום אך זאת עקב מחדלם של התובעים עצמם במילוי המוטל עליהם כפי שסוכם, דהיינו, העברת "רשיון העסק" על שמה של הנתבעת. דיון כאמור התובעים התחייבו בהסכם להעביר את רשיון העסק על שמה של הנתבעת. במצב ענינים זה, כאשר להשלמת המכר נותר העברת רשיון העסק על שמה של הנתבעת מזה ותשלום היתרה מזה חובת הנתבעת לשלם את היתרה הינה שלובה בחובת התובעים להעביר על שמה של הנתבעת את רשיון העסק. כך עולה מההסכם, שכידוע יש לפרשו לפי אומד דעתם של הצדדים. אמנם, בהסכם אין תנאי מפורש המשלב את החובה לשלם את ההיתרה מתוך המחיר בחובה להעביר את רשיון העסק על שמה של הנתבעת, אולם, הסכם יש לפרשו כמכלול אחד הבא להגשים את התכלית הכלכלית של העסקה, ולאור חובת הצדדים לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת, (ראה ע"א 554/83 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטולב יצחק ז"ל פ"ד מא (1) 282, 303-305, ע"א 5559/91 ק.צ. מפעלי גז ואנרגיה (1982) בע"מ ואח' נ' מקסימה המרכז להפרדת עור בע"מ, פ"ד מז (2) 642, 699). בעניינו ברור כי כוונת הצדדים היתה שחובת תשלום מלוא המחיר תהא שלובה בחובת העברת רשיון העסק על שמה של הנתבעת. כוונה זו גם מתבקשת מן ההגיון הכלכלי. ההסכם נועד להשיג מטרה עיסקית ויש לתת לו פירוש המגשים מטרה זו כפי שאנשים סבירים היו עושים. (ראה ע"א 5598/90 כהן נ' תקליטי סי.בי.אס פ"ד מז (3), 212, 219). סעיף 23 לחוק המכר קובע כי חובת המוכר למסור את המימכר וחובת הקונה לשלם את מחירו הם חיובים מקבילים. להשקפתו של פרופ' טדסקי כי "הסדר שילוב" יחול, בהעדר כוונה נוגדת של הצדדים (ג' זלדסקי, "חיובים מקבילים" הפרקליט ל"ז, (תשמ"ז), 296, 293, 224). זאת ועוד, טענת התובעים כי הנתבעת אשר שילמה להם כ - 85% מן הסכום (ללא מע"מ) הפרה את ההסכם בכך שלא שלמה את היתרה בעוד שהם אינם חייבים לקיים את התחייבותם להעברת רישון העסק על שמה של הנתבעת עד לקבלת יתרת הסכום, אינה מתיישבת עם חובת תום - הלב . על כן גם לו סברתי כי תשלום ההיתרה הוא חיוב עצמאי, חובת תום הלב היתה מונעת מן התובעים לתבוע את קיומו, בעוד הם עצמם אינם מקיימים את חובתם להעברת רשיון העסק על שמה של הנתבעת. (ראה 701/79 שוחט (נסים) נ' לידיניקר, פ"ד לו (2) 113, 120; ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח (2) 701, 713). כאשר חיובים הינם שלובים, זכותו של צד לחוזה לעכב את קיום חיובו עד שהצד השני יהיה מוכן לקיים את המוטל עליו, (ראה סעיף 43 (א) (3) לחוק החוזים הכללי, ע"א 763/82, שם 710). אין ספק כי הנתבעת לא יכולה להפעיל את העסק בלי הרשיון. סעיף 4 לחוק רישוי עסקים אוסר על הפעלת עסק הטעון רישוי בלי שנתקבל רשיון לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו. על כן, הפרת התובעת את תנאי ההסכם והעדר אפשרות או עיכוב מהותי מלקבל רשיון לעסק הינה הפרה יסודית הגורעת מקיום כל ההסכם, כך שלנתבעת לא נותרה כל תועלת מההסכם כשאינה יכולה להפעיל את העסק אותו היא חפצה להפעיל ובגללו נכרת אותו חוזה. התובעת לא הביאה כל ראיה שהיה לה רשיון להפעלת עסק בתקופה שבו היא ניהלה אותו. המנעות מהבאת ראיה, הרלוונטית לבירור המחלוקת בין הצדדים, פועלת לרעת הצד שהיה יכול להביא את אותה ראיה. על כן לא ניתן לשלול את האפשרות שלעסק לא היה רשיון כלל והתובעת התחייבה בהסכם להביא רשיון שכלל לא היה לה או לפחות שלא ניתן להעבירו ע"י בקשה פורמלית טכנית בלבד. יתר על כן, מהחומר שהוגש בפני על ידי הנתבעת ברור כי הנתבעת היא זו שהחלה בתהליך קבלת הרשיון לעסק בכך שהגישה בקשות לעריית עצרת עילית לקבלת רשיון לעסק, אשר נדחו בסופו של דבר מאחר ותנאים חיוניים לא התקיימו בעסק כמו שירותים סניטריים. דחיית הבקשה לרשיון, בגלל אי קיום דרישות ותנאים סניטריים חיונים, איננה נובעת מחלופיה העוסקים בעסק אלא מהמצב כפי שסרר בעסק וכפי שהוא נמסר מהתובעים לנתבעת. דהיינו, מחדלים שעל התובעת היה להסירם. סיכומו של דבר התובעת אינה זכאית לקבל את יתרת כספיה מהנתבעת כשבאותה עת היא עצמה הפרה את החוזה הפרה יסודית שיורדת לשורשו. הייתכן גם, שהתובעת בהציגה בפני הנתבעת, בזכרון הדברים התחייבות שהיא מתחייבת להעביר את רשיון העסק על שם הנתבעת, בכך היא בעצם הציגה בפניה מצג שווא שכאילו מדובר בעסק הפועל על פי רשיון חוקי, בעוד שיתכן שלמעשה לא היה רשיון עסק כלל כפי שצויין לעיל. באשר לנזקים שהנתבעת טוענת כי נגרמו לה בעקבות מחדלה והפרת ההסכם מצידה של התובעת, אינני רואה מקום לחיוב התובעת בפיצוי כל שהוא מאחר והנתבעת לא הביאה כל ראיה שיש בה כדי להוכיח את נזקיה. במצב דברים זה יש להסתפק בשילוב בין חובת התובעת לדאוג להעברת הרשיון לבין חובת הנתבעת לשלם את ההיתרה ועל כן יש לקבוע שהנזקים על אי העברת הרשיון הם סכום ההיתרה כפי שסוכם בין הצדדים בחיוב המשולב. על כן, אני דוחה את תביעת התובעת ומחייבה לשלם לנתבעת שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 2,500 ₪. רישיון עסק