הוגש ערעור על מחיקת תצהיר עקב אי התייצבות המצהיר: קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התייצבות מצהיר בבקשת רשות להתגונן / אי התייצבות מצהיר - מחיקת התצהיר: השופט א' חלימה: .1זהו ערעור על פסק-דינו של כבוד רשם בית המשפט המחוזי, ת"א (כתוארו אז) מיום 9.10.83(ת"א 179/83), שבמסגרתו חויבה המערערת (הנתבעת בבית המשפט קמא) לשלם למשיבה (התובעת בבית המשפט קמא) את סכום התביעה במלואו: סך 552,055, 6שקלים (ישנים) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בשיעור % 3על הסך 363,933, 2שקלים מחל מיום 23.1.83, ובתוספת הוצאות כנקבע בפסק הדין. כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום 23.1.83(בסדר דין מקוצר). המערערת הגישה מצדה בקשה לרשות להתגונן (המ' 2042/83), הנשענת על תצהירו של המצהיר, ששימש בתאריך הרלוואנטי כממונה על הכספים אצל המערערת. עם הגשת ההמ' 2042/83התרחשו הדברים הבאים: א. ביום 13.7.83הוציא בית המשפט קמא הזמנה, שלפיה חויב המצהיר להופיע בישיבה שנקבעה ליום 19.9.83על-מנת להיחקר על תצהירו. ב. מסתבר, שהמצהיר ייצג את שדות התעופה בישראל בוועידה פינאנסית שהתקיימה במינכן, הנקראת: .international civil airports association ג. הוגשה בקשה לכבוד הרשם, שבה נתבקש לדחות את מועד חקירתו של המצהיר. בקשה זו נדחתה על-ידי כבוד הרשם ביום 18.9.83מהטעם, שנסיעה לחו"ל, כמו כל עיסוק אחר, צריכה להידחות מפני ההזמנה שהוציא בית המשפט. ד. עקב דחיית הבקשה הגישה המערערת את ההמ' 6763/83, שאליה צורף תצהיר מאת יועצה המשפטי של המערערת, ובה חזרה המערערת על בקשתה, שבית המשפט ייאות לדחות את הישיבה מיום .19.9.83במסגרת אותה ההמרצה אנו קוראים את הדברים הבאים: המצהיר הוא שטיפל אישית בהסכם, שעליו סב הדיון בתובענה שלפנינו, ורק לו נהירות נסיבותיה של ההתקשרות. כן נאמר, שהמערערת עשתה מאמצים, שמאן דהוא אחר ייתן תצהיר חלופי, שיבוא תחת תצהירו של ישראל לוין, אך מסתבר, שאין כל אפשרות למצוא מי שיודע את העובדות הרלוואנטיות שיהיה מוכן להשיב על טענותיה של המשיבה. גם ההמ' 6763/83 נדחתה על-ידי כבוד הרשם (החלטה מיום 19.9.83), תוך ציון העובדה, שביום הוצאת ההזמנה (13.7.83) היה המצהיר ארץ. ההחלטה הנזכרת חרצה, למעשה, את גורלה של ההגנה בתובענה הנ"ל. שכן אי-התייצבותו של המצהיר הביאה לידי כך, שהתצהיר, שצורף לבקשה לרשות להתגונן (2042/83), נמחק, ותוכנו לא הובא בחשבון. הדגש מושם על העובדה, שבית המשפט קמא לא הסתפק בעובדת מחיקת התצהיר על-מנת לדחות את הבקשה לרשות להתגונן, כי אם דן בעובדות שהיו לפניו לגופן, והגיע לידי המסקנה, שגם אם היה התצהיר נשאר על כנו, לא הייתה המערערת יכולה לזכות ברשות המבוקשת להתגונן. לבסוף נדחתה הבקשה להתגונן, ובו ביום ניתן פסק הדין, בערעור שלפנינו, שלגביו העלו הצדדים את טיעוניהם על-פי סיכומים בכתב. .2בערעור שלפנינו מעלה המערערת שתי השגות: א. החלטתו של כבוד הרשם למחוק את התצהיר לא התחייבה מהעובדות שהיו לפניו, וכן - ב. מסקנתו של בית המשפט קמא לגוף העניין אין לה סימוכין בחומר שהיה לפניו. אדון בכל אחת מהטענות הללו, כדלהלן: א. מחיקת התצהיר: .3ל יכולה לקום מחלוקת לגבי העובדה, שאי-התייצבותו של המצהיר לא הייתה תולדה של רוע הלב או מתוך כוונה לדחיית השמיעה, לשמה. פשיטא: הימצאותו של המצהיר בחו"ל נתבקשה מכורח הנסיבות, שהרי המצהיר ייצג את מדינת ישראל בוועידה בינלאומית, שלמדינה היה אינטרס להיות מיוצגת בה. הנסיבות שלפנינו מלמדות, שהיעדרו של המצהיר ביום השמיעה לא היה תוצאה של רצון להתחמק או לזכות בדחייה מיותרת. יפים לגבי המקרה שלפנינו דברי בית-משפט זה בע"א 561/77, 742[1], בעמ' 642, מפי כבוד השופט שמגר (כתוארו אז): "...כי סדרי דין משרתים מטרה מהותית מעל ומעבר לתפקיד הפורמלי של התוויית דרכי פעולה קבועות, מסודרות ויעילות... אולם כאשר הנסיבות בכללותן מורות על טעות בתום-לב והטעות ניתנת לתיקון, ללא גרימת נזק לצד שכנגד, על-ידי הטלת הוצאות או חיוב בריבית, יכול בית-המשפט לפנים משורת הדין למחול לאלה ששגו". ובהמשך הדברים צוטטה ההלכה האנגלית [5] (1884) Smith . ,crooper vכפי שהובאה בע"א 26/65 [2], בעמ' 183-184: "...מטרת בתי-המשפט היא לחתוך את זכויות הצדדים ולא להענישם על שגיאות ששגו בניהול ענינם בפניו על-ידי פסיקה שלא על-פי זכויותיהם המטריאליות... אינני יודע על כל סוג של טעות, אשר אין על בית-המשפט לתקנו, בתנאי שהדבר ניתן להיעשות מבלי לגרום עיוות דין לצד שכנגד, אלא אם כן הטעות נעשתה מתוך כוונת מרמה או מתוך כוונה להונות. בתי- המשפט אינם קיימים לקיום משמעת, אלא על-מנת להחליט בענינים השנויים במחלוקת...". חברנו המכובד, השופט אלון, שישב בדין באותו ע"א 561/77, 742[1], הצטרף לעמדתו של כבוד השופט שמגר (כתוארו אז), ובעמ' 643מול אות השוליים ג נאמרו הדברים הבאים: "חשיבות ההקפדה על סדרי הדין אינה צריכה לפנים, שהרי בהם ערובה ליציבות המשפט ולבירור אמיתו של דין. אך יש והציווי להוציא דין אמת לאמיתו, מטיל על בית-המשפט להקל עם אחד מבעלי-הדין ששגה בסדר הדין, כאשר לא ייגרם על-ידי כך נזק לחברו בעל-הדין". חברנו המכובד הביא, בהמשך דבריו (שם), דוגמה מ"דברי הראב"ד מפושקייר (posquieres) שבדרום צרפת, מגדולי חכמי ההלכה במאה ה-12, שאמרם בענין מסויים שבו שגה בעל-דין בטענה שטען: ,שאין לנו לילך אחר טענתו אלא להוציא דין אמת לאמיתו... ששגגה היתה בידו והיה סבור לחזק טענתו; ולכן הדבר תלוי בבית-דין, אם יראו כי משגגה ומפתיות טען מה שטען... שלא ילכו בה אחר מיצוי הדין אלא שיתקנו הדבר (תמים דעים, סי' נו)". בערעור שלפנינו הוכחו נסיבות מיוחדות, שמן הראוי היה שבית המשפט ייקח אותן בחשבון ולא ימצה את הדין עם המערערת, שעמדה חסרת אונים מול הנסיבות המיוחדות הללו. מכל מקום, אין הנסיבות שהוכחו מצדיקות את הצעד הדראסטי של מחיקת התצהיר. חרף זאת, לא אכריע בערעור על יסוד טעם זה בלבד. שכן בית המשפט קמא סבר, שגם לגופו של עניין לא מגלה התצהיר הגנה. השאלה היא, אם פני הדברים אכן תואמים מסקנתו זו של בית המשפט? בכך אני מגיע לחלקו השני של הערעור. ב. כלום מלה התצהיר הגנה? .4בבואי להשיב על שאלה זו אצא מתוך ההנחה המקובלת על כולנו, שבשלב זה של הדיון אין השופט (או הרשם) רשאי לקבוע עובדות בדרך שעובדות נקבעות על-פי תצהיר לצורך הליך ביניים (ספרו של כבוד הנשיא י' זוסמן, סדר הדין האזרחי (בורסי פרץ את טובים, מהדורה 4, תשל"ד) 513-514). ואם מגלה התצהיר הגנה אפשרית, תינתן לנתבע רשות להתגונן, ודי לו לנתבע להראות הגנה אפשרית בפיו, ולוא רק בדוחק, ובית המשפט חייב לתת את הרשות להתגונן (שם, בעמ' 514-515). השווה גם ע"א 137/57 [3]). .5מצינו, שהמחלוקת בין הצדדים סבה בעיקר על פירושו של הסכם שנערך בין הצדדים ביום 19.11.79(הוא מוצג ת/1), שבמסגרתו התחייבה המשיבה (התובעת) לבצע עבור המערערת (הנתבעת) עבודות סלילה מסוימות, ובהתאם לכך הגישה למערערת חשבון ביניים וחשבון סופי, כמתבקש מסעיפים 62, 63, 64להסכם. ערכם של העבודה שבוצעה ושל החומרים שבהם השתמשו נקבע בחשבון הביניים על-פי מחירי הרכיבים, שפורטו בהצעת הקבלן (המיבה) שצורפה להסכם, תוך הצמדתם למדד תנודות הבנייה, המחושב לפי המדד הנ"ל. עם הגשתו של כל חשבון ביניים בודק מפקח מטעם המערערת את החשבון תוך 14יום מקבלת החשבון, והמערערת חייבת לפרוע % 92.5מתוך כל סכום שאושר, בניכוי סכומים ששולמו לקבלן על החשבון, וזאת תוך 30יום מתאריך אישורו של המפקח. היתרה: % 7.5מהסכום תשמש כדמי פיקדון (להלן - הפיקדון) בידי התובעת עד לסידורו של החשבון הסופי. המשיבה התחייבה להגיש תוך 60יום מגמר העבודות חשבון סופי, שעל המנהל (כהגדרתו בהסכם) יהיה לקבוע את השכר הסופי המגיע למשיבה. כל סכום שיוכח בדרך זו ישולם למשיבה תוך 45יום. גדר המחלוקת בין הצדדים הינה: בעוד שהמשיבה סברה, שתנאי ההסכם מאפשרים לה להצמיד גם את דמי הפיקדון לפי מדד התנודות הנזכר, החל מתאריך עיכוב הפיקדון (שהוא תאריך תשלום חשבונות הביניים) ועד לתשלומו בפועל, טענה המערערת לעומתה, שאין היא מחויבת לשלם הפרשי הצמדה בגין כספי הפיקדון. הרשם המכבד פירש את תנאי ההסכם כגירסת המשיבה, ופירושו זה היה, בין השאר, ביסוד דחיית הבקשה לרשות להתגונן. בהקשר זה ברצוני להוסיף, שהצדדים אינם חולקים על עצם החישוב האריתמטי, ורק העיקרון הוא שבמחלוקת. כן מוסכם, שאין לפנינו מקרה של הצמדת סכום מסוים תוך הפעלת שיקול- דעתו של בית המשפט. נושא ההצמדה מצא לו ביטוי במסגרת ההסכם, ואין להיזקק להוראות החוק המצוי בנושא זה. מכל מקום, יש לבחון את עמדתם של הצדדים בנושא זה מתוך ההסכם עצמו ובהתחשב בכוונתם של הצדדים, שלגביה היה מפגש הרצונות. .6עיינתי בסעיפים הרלוואנטיים שבהסכם והגעתי לידי המסקנה, שלפחות בשלב זה קשה לפרש את הוראותיו של ההסכם פירוש חד-משמעי, ורק בחינת כוונתם של הצדדים יכולה להוביל לפירוש, התואם את מפגש הרצונות בנושא הריבית וההצמדה. שתי עובדות היו ביסודה של מסקנתי זו: האחת - ההסכם איפשר למשיבה (התובעת) למשוך במשיכה מוקדמת עד לשיעור % 35ממחיר ההסכם המקורי, ללא הצמדה וריבית (פריט 5של נספחה'). העובדה האחרת היא: בהסכם נקבעה הוראה מפורשת באשר לתשלום הפרשי הצמדה וריבית בקשר לתשלומי הביניים, אך הוראה דומה אינה קיימת לגבי "דמי הפקדון". נוכח עובדות אלה חשים אנו את הפגיעה שנפגעה המערערת עם מחיקתו של תצהיר ההגנה. במסגרת אותו תצהיר (במיוחד בפריטים 7ו- 8על פיסקאות המשנה שבהם) משתמעת הגנה, שאם תוכח כדבעי עשויה לעזור למערערת במאבקה המשפטי נגד המשיבה. ומכאן, בין השאר, מדוע אני ממליץ לפני חבריי המכובדים, שיש מקום לקבל את הערעור. .7בינתיים הגיעה לידי חוות-דעתו המלומדה של חברי, השופט ש' לוין, שהגיע למסקנה הפוכה משלי. חברי המכובד יצא מההנחה, שעל המקרה דנא חלה ההלכה שבע"א 757/82 [4]. הלכה זו מקובלת גם עלי, ולא התכוונתי לסטות ממנה כמלוא הנימה. אלא שחרף הדמיון הלכאורי שבין שני המקרים, סבורני, בכל הכבוד, שיש לדון בכל מקרה לפי נסיבותיו ובכל הסכם לפי התנאים המיוחדים שלו. ואכן מרשה אני לעצמי לאבחן את המקרה שלפנינו מהמקרה שנון בע"א 757/82 [4], באלה: א. באותה ההלכה הנזכרת שמע בית המשפט קמא את הוכחותיהם של הצדדים, ורק אז עלה בידו לקבוע את כוונתם המוסכמת. לא כך הדבר בערעור שלפנינו, כאשר נותרה המערערת ללא כל הגנה עקב מחיקת התצהיר. ב. התניות שבשני ההסכמים אינן זהות, ועדיין יש מקום לבדוק, אם אין בהעדר זהות זה כדי להשליך על התוצאה. ג. במקרה שבו עסקינן סומכת המערערת בתצהירה גם על טענת "נוהג". לפי האמור בתצהיר, היה "נוהג" זה מוכר וידוע למשיבה ולכל אלה שערכו הסכמים דומים עם המערערת, ולפיו פעלו הצדדים מאז ומתמיד. טענה מעין זו לא הועלתה בע"א 757/82 [4] הנזכר, ואם תוכח כדבעי, עשויה היא להשפיע על התוצאה לטובת גירסתה של המערערת. עינינו הרואות: הזהות בין שני המקרים אינה ברורה. .8סיכום הדברים: איני משוכנע בצדקת מחיקתו של התצהיר, וגם איני משוכנע, שהפירוש שנתקבל על דעתו של הרשם המכובד היה הפירוש היחידי המתבקש מתניותיו של ההסכם. אם יוחזר התיק לבית המשפט קמא, והצהיר ייחקר על תצהירו, יתגבש לפני בית המשפט חומר מספיק, שיאפשר לו להגיע למסקנה נכונה. אילו הייתה דעתי נשמעת, הייתי מקבל את הערעור, מבטל את פסק-דינה של הערכאה הראשונה וכן את ההחלטה מיום 19.9.83(המ' 2042/83). התיק יוחזר לבית המשפט קמא על-מנת שידון בו מהשלב שלפני מתן ההחלטה הנ"ל. בנסיבות המקרה הייתי מטיל על המשיבה הוצאות בסכום מופחת, סך 750שקלים חדשים (בשתי הערכאות), שהמשיבה תשלם למערערת. סכום זה יישא הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין בבית-משפט זה עד ליום התשלום. הנשיא מ' שמגר: אני מסכים למסקנות של חברי הנכבד, השופט חלימה. בשלב זה יש אך מקום למסקנה מסכמת אחת, והיא, כי יש מקום לקיום הליכים בבית המשפט קמא, וכי ההכרעה בשאלה, אם תוסק אותה מסקנה שהוסקה בע"א 757/82 [4], תיפול רק אחרי שמיעת הראיות ולא לפניה. השופט ש' לוין: .1ביום 23.1.83הגישה המשיבה תובענה בסדר דין מקוצר נגד המערערת, ובה תבעה הפרשי הצמדה בסך של 552,055, 6שקלים על דמי הפיקדון" שזו עיכבה מכל תשלום חודשי לפי סעיף 62של החוזה. ביום 15.3.83הגישה המערערת הודעה על בקשה בדרך המרצה, ובה עתרה לקבלת רשות להתגונן. להודעת הבקשה צורף תצהירו של מר ישראל לוין, "הממונה על הכספים/חשב" (המערערת), שאישר, כי העובדות שעליהן סבה התביעה ידועות לו בתוקף תפקידו, וכי "האמור בבקשת הרשות להתגונן נכון לפי מיטב ידיעתי ועל פי היעוץ המשפטי אשר ניתן לי". ביום 3.7.83, הוא המועד שנקבע לשמיעת הבקשה, הופיעה נציגת המערערת לפני הרשם המלומד וביקשה להמיר את התצהיר בתצהיר אחר מפורט יותר. חרף התנגדותו של פרקליט המשיבה נעתר הרשם לבקשה, דחה את מועד שמיעתה והורה, שהתצהיר יוגש תוך שבעה ימים. התצהיר הוגש אך ביום .17.7.83מועד שמיעת הבקשה נקבע ליום .19.9.83ביום 24.8.83ניתנה הודעה לנציגת המשיבה, שברצונה של המערערת לחקור את המצהיר על תצהירו. אין חולקין על כך, שאותה שעה נמצא מר ישראל לוין - המצהיר - בתחומי המדינה. עד ליום 19.9.83לא קרה מאומה; אך בבוקרו של הדיון הגישה הערערת בקשה בהמ' 6763/83 לדחות את חקירת המצהיר ואת הדיון בבקשה למועד אחר מן הטעם, שהמצהיר נסע לוועידה בינלאומית במינכן, וכי הוא עתיד לשוב ארצה אך ביום .17.10.83בסעיף 4לתצהיר כתב היועץ המשפטי של המערערת, כי ניסיונותיו "להחליף את תצהירו של מר ישראל לוין בתצהיר של אדם אחר המכיר את העובדות נכשלו וזאת באשר מר לוין אישית טיפל בתביעה הנדונה ורק לו ידועות כל העובדות הכרוכות בבקשת הרשות להתגונן". יום קודם לכן דחה הרשם המלומד בקשה לדחיית הדיון, והוא חזר על החלטתו בתום הדיון, באמרו: "משהוגש תצהירו של מר לוין ב- 17.7.83ובהתחשב בכך שהדיון נדחה כבר בעבר ע"מ לאפשר הגשת התצהיר הזה, היה על הנתבעת לוודא שהמצהיר אכן יהיה בביהמ"ש ביום הדיון. לא למותר לציין שהזמנה לדיון להיום נשלחה לנתבעת ביום 13.7.83, לאמור, בעת שמר לוין היה בישראל...". לאחר הדברים האלה עתרה נציגת המערערת להתחשב בתצהיר גם ללא חקירה, תוך שהיא מציינת, שהיא שלחה מכב למצהיר לבוא ולהיחקר אך ביום 6.9.83, אך הרשם המלומד דחה את הבקשה. הוא לא הסתפק בטעמים פורמאליים אלא הוסיף אף את הדברים הבאים: "עד כמה שתצהירו (של מר לוין) מפרש את החוזה שבכתב בין הצדדים הרי הוא מיותר, ואם הכוונה להוסיף דברים מעבר לכתוב בחוזה, הרי אף אם היה מקום לכך, המצהיר עצמו אומר בסעיפים 6, 7, 8לתצהירו שהוא מצהיר על דברים שהם מפורסמים וידועים בענף, ואם כך, בוודאי יכול היה להימצא אדם נוסף היודע את הדברים ה,מפורסמים' שיכול היה להצהיר במקומו של מר לוין. עניינים אחרים עליהם הצהיר מסתמכים על ייעוץ משפטי שקיבל (סעיפים 8(ב), 9(ב) לתצהיר) ואין מקום לתצהיר, אלא יישמע הטיעון המשפטי. התוצאה היא שהתצהירים יהיו כלא היו". לאחר מכן הסכימו בעלי הדין, שכל נספחי הבקשה לרשות להתגונן, לרבות החוזה, ייחשבו כחלק מן הראיות בתיק; בסופו של הדיון נדחתה הבקשה, וניתן פסק-דין כנגד המערערת. מכאן הערעור שלפנינו. .2המערערת קובלת, בראש ובראשונה, על כי הרשם המלומד סירב לדחות את הדיון בבקשה עקב אי-הופעת המצהיר לחקירה. לדעתי, אין שום עילה להתערב בשיקול-דעתו של הרשם בעניין זה. הדיון כבר נדחה פעם אחת בעטיה של המערערת, והרשם לא היה חייב לדחות את הדיון, כאשר בקשת הדחייה הוגשה ברגע האחרון, וכאשר ברור, שההודעה לבוא ולהיחקר הומצאה למערערת עוד כשהמצהיר נמצא בארץ. לדעתי, אין כל דמיון בין המקרה שלפנינו לבין המקרה שנדון בע"א 561/77, 742[1], שם התעכב המצהיר באופן בלתי צפוי בחוץ-לארץ ולא הגיע לשמיעת הבקשה, והייתה נכונות להגיש תצהיר חלופי מטעם אשתו; חלקתי על דעת הרוב בעניין ההוא, אך ההבדלים בין שני המקרים גלויים לעין; במקרה שלפנינו כבר נדחה הדיון פעם אחת, ולא ניתן הסבר, מדוע הוגשה בקשת הדחייה ברגע האחרון. גם לא הוסבר, מדוע לא ניתן היה להמיר את תצהירו של מר לוין בתצהיר אחר בעניין שבלשון התצהיר הינו "ידוע, מפורסם" ו"בבחינת נוהג המקובל בחוזים מסוג זה". שאר סעיפי התצהיר עניין הם לפרשנות משפטי, ולעניינם לא היה בתצהיר כדי להעלות או להוריד; צר לי, אך לא ראיתי להטריד את עצמותיו של הראב"ד מפושקייר כדי לפרש הוראה שבסדרי דין שהותקנה בשנת .1963 .3לגוף העניין, תמים דעים אני עם הרשם המלומד על כל נימוקיו. עניין דומה בא לפני בית-משפט זה בע"א 757/82 [4], שניתן ב- 1.8.85ואשר בו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בה"פ 636/81, שגם עליו סמך הרשם המלומד את החלטתו. הסעיפים הרלוואנטיים בשני החוזים הנוגעים בדבר הם דומים במידה רבה: גם שם הייתה המזמינה רשאית לעכב חלק (%10) מכל חשבון חלקי מאושר, ואף שם נבלעו תשלומי הביניים בתשלום הסופי, ודינו של התשלום הסופי חל גם על דמי הפיקדון; כמו שכתבה השופטת שטרסברג-כהן בפסק-דינה, בעמ' 223: "עוד קבע בית המשפט, כי עניין ההצמדה, על-פי לשון החוזה, חל על תשלום ,שכר החוזה' כולו, וכי יש לנקוט שיטת חישוב אחת - הן לחשבון הסופי והן לחשבונות החלקיים - שמטרתה ליצור מכנה אחיד מבחינת המדד בין סכומיהמפרעות המנוכות מסכום החשבון הסופי לבין החשבון הסופי, מאחר שהשניים מהווים תמורה לאותה עבודה, ולא ייתכן לחשבם שלא לפי מכנה אחיד; זוהי פרשנות הולמת וראויה להוראות החוזה הלוקות בחוסר בהירות, והיא מתייחסת ללשון החוזה, לרוחו ולכוונת הצדדים ועולה בקנה אחד עם ההיגיון הפשוט ועם ההיגיון הכלכלי והמשפטי שמאחורי תנאי החוזה...". המערערת התייחסה גם לנספח "ה" שצורף לתיק. לעניין זה מקובלת עלי הנמקת הרשם לדחייתה, ועל כל פנים, אין בינה לבין השאלה שלפנינו ולא כלום. הייתי דוחה את הערעור. הוחלט איפוא לקבל את הערעור ברוב דעות, כנאמר בחוות-דעתו של השופט חלימה. מסמכיםאי התייצבות לדיון