קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אשרת שהייה לאיש דת: לפניי עתירה כנגד החלטת משרד הפנים (להלן:"המשיב") לדחות את בקשתו של מר שמירה ספיון (להלן: "העותר") לאשרת שהייה מסוג א/3 הניתנת לאיש דת. הרקע העובדתי העותר הינו נתין סרי-לנקה כבן שלושים ושש. ביום 2.8.2007 נכנס העותר לארץ כשברשותו אשרה מסוג ב/1 המאפשרת לו לשהות בישראל כעובד סיעודי. במהלך התקופה בה שהה בישראל, בזמנו הפנוי, הפך העותר, כך לטענתו, לדמות מרכזית בכנסייה הנוצרית האוונגליסטית ליוצאי סרי-לנקה. ככל הנראה בשל עברו כאיש דת במדינת מוצאו (נספח ג 4-2 לכתב העתירה). בשנים בהם פעל העותר בכנסייה, היא הוכרה כעמותה על ידי רשם העמותות (נספח ב1 לכתב העתירה). ביום 18.1.2010, פנה העותר למשיב במטרה להתחיל בהליך המרת אשרת השהייה שלו, מאשרת עבודה סיעודית לאשרה של איש דת (נספח ז' 1 לכתב העתירה) וביום 21.1.2010 הגיש העותר בקשה להחלפת האשרה שבידיו לאשרת רישיון ישיבה לאיש דת (להלן: "הבקשה") (נספח ז' 2 לכתב העתירה). בבקשתו, פירט העותר את הנסיבות האמורות, ציין כי עבודת הסיעוד אינה מאפשרת לו לבצע את שליחותו הדתית בצורה נאמנה, בעיקר בשל התפתחותה של הכנסייה. העותר הוסיף לבקשתו מכתב המלצה מראשי המרכז הנוצרי בסרי-לנקה, בו נכתב כי הם רואים בכנסייה בישראל סניף של המרכז. (נספח ב' 2 לכתב העתירה). בנוסף, ציין העותר כי אינו מתכוון להאריך את שהותו בישראל מעבר לתקופה המוגבלת באשרתו הנוכחית (חמש שנים). ביום 7.4.2010 פנה העותר אל המחלקה לעדות נוצריות של משרד הפנים (להלן: "מחלקת העדות") בבקשה שתמליץ על העותר לקבל אשרת איש דת ותעביר את המלצותיה, בהתאם לסעיף ב.4 לנוהל הטיפול במתן אשרת כניסה/ מתן רישיון ישיבה/ הארכת רישיון הישיבה לאנשי דת (א/3) (נספח ח לכתב העתירה) (להלן: "הנוהל"). העותר פעל כך, לטענתו, על מנת לזרז את ההליך. ביום 5.7.2010, לאחר שטרם קיבל תשובה לאיזו מפניותיו, פנה העותר פעם נוספת למשיב (נספח ט לכתב העתירה). בין לבין, ביום 9.8.2010, ובעת שהמתין לתשובת המשיב, פגה אשרת העותר לשהייה בישראל וכן הופסקה עבודתו אצל המעסיק, שהחליט שלא להאריך את היתר ההעסקה שלו עצמו. במהלך חודש ספטמבר 2010 פנה העותר אל חברת כוח אדם ,וזו החלה לחפש עבורו מעסיק חדש. לאחר שנמצא מעסיק, פנתה החברה למשיב, על מנת שיחדש את אשרתו של העותר לעבודה סיעודית (נספח י' לכתב העתירה). המשיב סרב לכך מהטעם שלא ניתן לבקש אשרות במסלולים מקבילים, ובקשתו של העותר לאשרת איש דת, עודנה תלויה ועומדת. בעקבות סירוב זה, הגיש העותר ביום 29.11.2010 עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב (להלן: "העתירה הראשונה") . בסמוך לאחר מכן וביום 3.1.2011 הודיע המשיב כי ייבחן את הבקשה המקורית. ביום 5.1.2011 נענתה בקשת העותר למחלקת העדות בשלילה בטענה כי "המרכז הנוצרי סרי-לנקה ישראל" אינו גוף מוכר על ידי מחלקת העדות, ולכן אין היא יכולה להמליץ כמבוקש (נספח יא לכתב העתירה). כמו כן, ביום 18.1.2011 נדחתה בקשתו של העותר להחלפת האשרה (נספח יב לכתב העתירה). החלטה אחרונה זו היא ההחלטה מושא העתירה דנן. חשוב לציין כי במהלך ההתדיינויות נעתר המשיב לבקשת העותר והסכים, אם עתירתו תדחה, להאריך לעותר את אשרתו הסיעודית. טענות הצדדים העותר טוען כי החלטת המשיב ניתנה בשיהוי ניכר. לטענתו, המשיב לא פעל בשקידה ראויה והתעכב יתר על המידה במתן מענה לבקשתו. לדידו של העותר, החלטת המשיב היא בלתי סבירה. ההחלטה מבוססת לחלוטין על המלצתה השלילית של מחלקת העדות. לשיטתו של העותר, על המשיב לבחון את הדברים באופן עצמאי ובלתי תלוי, ואל לו להישען, באופן מוחלט, על עמדת הגורם הממליץ. כמו כן, המלצת המחלקה אינה יכולה להחליף את ההחלטה גופה. לעניין ההחלטה מושא העתירה, מוסיף העותר וטוען כי ההחלטה לא נומקה במועד פרסומה. לטענתו, בעובדה זו יש כדי לפגוע בסבירות ההחלטה. באין החלטה, או כאשר ההחלטה אינה מנומקת, הדבר פוגע בזכותו לתקוף אותה בצורה יעילה. בנוסף, טוען העותר כי אין זה ראוי כי המשיב ינמק את החלטתו בשלב מאוחר למועד נתינתה. כמו כן לטענת העותר, המלצת מחלקת העדות אינה סבירה כשלעצמה. המחלקה לא נימקה ברמה מספקת את המלצתה, וקבעה כי אין המדובר במוסד דתי מוכר. לטענתו, אין למשיב קריטריונים ברורים להכרה במוסד דת לצרכי אשרה, ולכן, כאשר מחלקת העדות לא נימקה מדוע לא יוכר המרכז הנוצרי של סרי-לנקה, כמרכז דתי, יש בכך משום הפליה לרעה. מנגד, טוען המשיב, כי ההחלטה ניתנה כהלכה ולפי הנהלים הנוגעים לעניין. ביום 5.11.11 התקבלה החלטת המחלקה לעדות נוצריות ולפיה: "המרכז הנוצרי סרי - לנקה בישראל אינו מוכר על ידי המחלקה לעדות נוצריות, ועל כן לא ניתנה המלצה לבקשתו של העותר". לטענת המשיב, אין המדובר במוסד דת כלל, אלא במרכז קהילתי. לטענת המשיב, לא כל כל גוף נוצרי הפועל בישראל זכאי לקבל המלצה לאשרת איש דת עבור נציגיו, וכמובן שאין לגוף נוצרי כלשהו, אף אם הוא גוף מוכר בישראל, זכות קנויה לקבל עבור נציגים מטעמו אשרות כניסה ושהייה בישראל. על פי הנוהל, לא ניתן להעניק אשרת איש דת ללא המלצת המחלקה לענייני דתות (סעיף ב' 4 לנוהל). לפיכך, טוען המשיב כי אם לא היה ניתן משקל מכריע להמלצה, או אז היתה החלטתו בלתי סבירה. המשיב מוסיף וטוען, כי העותר לא הגיש את בקשתו בהתאם לנוהל. לפיו, ככלל, לא תינתן אשרה למי שכבר נמצא בישראל בעודו מגיש את הבקשה (סעיף ב' 7 לנוהל). בנוסף, על פי הדין, על מנת לקבל אשרת איש הדת, הבקשה חייבת להיות מוגשת מטעם המוסד ולא מטעם מקבל האשרה עצמו (תקנה 6 ג' לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד - 1974 (להלן: "תקנות הכניסה לישראל"). מטעמים אלו מצא המשיב לנכון לדחות את בקשת העותר. המשיב טוען כי דין העתירה להדחות ,משהעותר לא עמד בתנאי המהותי לקבלת המלצה של המחלקה לענייני דתות, לפיה המדובר באיש דת, המיועד למלא תפקיד דתי במוסד מוכר,ובקשה להכירו כאיש דת הוגשה בארץ המוצא. העותר לא צירף כל בקשה או אישור מהמוסד הדתי לפיו יעזוב את הארץ עם סיום תפקידו, וכאמור, המוסד כלל איננו מוכר על ידי המחלקה לעדות. דיון אין לו לזר זכות קנויה להיכנס לישראל. כל מדינה רשאית לקבוע אילו זרים יבואו בשעריה, אילו מהם ישהו בתחומה, ומוסמכת היא ואף רשאית להרחיק מתחומיה זרים שאינם רצויים לה. סמכות זו נגזרת במישרין מריבונות המדינה, ומתחם שיקול הדעת המסור לה בכגון דא רחב ביותר. לפיכך, ההלכה הנוהגת היא, כי בית המשפט לא ימהר להתערב בהחלטות הנוגעות לכניסה למדינה אלא בהתקיים טעמים מיוחדים לכך (ראו בשינויים המחויבים בג"צ 482/71 קלארק נ' שר הפנים, פ"ד כ"ז (1) 113, בג"צ 7277/94 פלוני נ' המושל הצבאי לחבל עזה, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 22.6.95, בג"צ 1689/94 ג'ולי הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15, עע"מ 4332 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום /בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא (1) 15 (השופט גולדברג); עע"מ 4332/06 איגור ספרו נ' משרד הפנים, פורסם באתר נבו, ניתן ביום 25.9.06. תקנה 6(ג) לתקנות הכניסה לישראל קובעת: "איש דת הרוצה לשהות בישראל לשם מילוי תפקיד דתי בקרב עדתו בישראל לפי הזמנת מוסד הדת, רשאי מוסד הדת להגיש עבורו בקשה לאשרה ורישיון לישיבת ארעי מסוג א/3 (איש דת); ניתנו האשרה והרישיון יודיע המוסד ללשכה על כניסתו של איש הדת לישראל ויהיה אחראי ליציאתו מישראל עם תום תפקידו" בנוסף לתקנה זו, קיים נוהל הטיפול במתן אשרת כניסה/ מתן רישיון ישיבה/ הארכת רישיון הישיבה לאנשי דת (א/3), מספר נוהל 5.9.0001 (כפי שהוגדר לעיל: "הנוהל"). נוהל זה מנחה את משרד הפנים בכל הנוגע להענקת אשרה לאנשי דת, הלכה למעשה. הסעיפים הרלוונטיים לענייננו הם כדלהלן: "על מגיש הבקשה לקיים את התנאים הבאים: ... ב.3 אישור מהמוסד הדתי בו ישרת איש הדת כי המוזמן ישרת אצלם בתפקיד דתי וייצא את הארץ עם סיום תפקידו. (הדגשה במקור - י.ש). ב.4 המלצת המחלקה לענייני דתות שאיש הדת המוזמן ימלא תפקיד דתי במוסד דת מוכר על ידי המחלקה לענייני דתות ... ב.7 ככלל מתן אשרה כאיש דת לראשונה תינתן לזר עוד בהיותו בארצו ולא יתאפשר שינוי מעמד לא/3. מקרים חריגים יועברו להחלטת המטה. ... ג.7 במקרים חריגים בהם שוהה הזר בישראל, והמוסד הדתי מבקש עבורו רישיון איש דת יובא עניינו להחלטת מטה הרשות." המשיב, אשר דחה את בקשתו של העותר להמרת אשרתו הסיעודית באשרת איש דת, בחר לנסח את החלטתו באופן הבא: "לאחר בחינת הבקשה לגופה ולאור ההמלצה השלילית שקיבל מרשך (העותר) מאת המחלקה לעדות נוצריות מיום 5.1.2011, הוחלט לדחות את בקשת מרשך לאשרת איש דת." ההחלטה ניתנה כשנה לאחר שהונחה בקשת העותר על שולחנו של המשיב. במהלכה, פנה העותר שוב ושוב אל המשיב, על מנת לנסות ולדלות פרטים לגבי התקדמות הדיון בבקשותיו, אך לשווא. החלטת המשיב שניתנה זמן רב לאחר הפניה, כללה מספר מילים, ולא הייתה מנומקת דיה. אינני יכולה שלא לתמוה מדוע התמהמה המשיב זמן כה רב טרם מתן החלטתו. הרי לשיטתו התשובה ברורה וחד משמעית; משהמוסד הדתי אליו משתייך העותר אינו מוסד מוכר על ידי מחלקת העדות הנוצריות ומשהמחלקה לענייני דתות (שאף היא התמהמה במתן החלטתה) לא המליצה על העותר, הרי שאין כל מקום לקבל את הבקשה. בנסיבות אלה, היה על המשיב להשיב לפניית העותר בסמוך לפנייתו, ולא להמתין כשנה. הרשות המנהלית מחויבת לעמוד בנורמות מסוימות בכל פעולותיה, יהיה סיווגן אשר יהיה. ביניהן החובה לפעול בשקידה ראויה כמו גם חובת ההנמקה. גמיש, אלה אינן חסינות אם הרציונל העומד בבסיס חובות הרשות הוא צמצום הפערים בין הרשות לאזרח. על המשיב היה לפרט את החלטתו ובהקשר זה היטיב בא כוח העותר לצטט את כב' השופט לנדוי בבג"צ 111/53 קאופמן נ' שר הפנים,פ"ד ז' 534, 541)": "את טענות הצד שכנגד אפשר לסתור כשהן ידועות. עם ספינקס אי אפשר להתווכח". מטרתן של חובות הרשות היא לאזן, במידת מה, את פערי הכוחות בין הרשות לבין הפרט. לחובות אלו חשיבות מפליגה במשפט המנהלי. כך למשל, בספרו, 'הסמכות המנהלית', מדגיש כב' השופט י. זמיר את הבעייתיות של שיהוי מצד הרשות המנהלית: "אפשר אפילו כי השיהוי יהיה גרוע מתשובה שלילית. בין היתר, תשובה שלילית ניתן לתקוף מיד בבית המשפט, לברר אם ניתנה כדין ולחייב את הרשות לעשות מעשה אם ניתנה שלא כדין. אך מה יעשה אדם הנזקק לרשות המנהלית ואין היא משיבה לו בשלילה [...] מצב זה גורם לחוסר ודאות ואולי אף לערעור היציבות בניהול העניינים של אדם הממתין לתשובת הרשות." (י' זמיר, הסמכות המנהלית (2010) בעמ' 1093). וכך מציינים שרגא ושחר בספרם: "החובה לפעול במהירות ראויה היא ממושכלות היסוד של מינהל תקין" (אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המנהלי (2008), עילות התערבות, בעמ' 337) ועוד: "הפעלת הסמכות באיחור פירושה, פעמים רבות "עינוי" הציבור, או "עינוי" יחידים" (שם, בעמ' 343) בנוגע לחובת הרשות לנמק החלטותיה, גם כאן, יפים דבריהם של שרגא ושחר בספרם: "הנמקת החלטתה של הרשות והבאת הנימוקים לידיעת האזרח הן בעלות חשיבות מרובה להתנהלות הרשות המנהלית ולמערכת היחסים בינה לבין האזרח" (שם, בעמ' 347) חובת ההנמקה אינה רק החובה לנמק את ההחלטה, אלא כוללת את חובת מסירת הנימוקים לנוגעים בדבר. בענייננו, נראה כי הרשות לא עמדה כראוי בחובות אלה. עיכוב של שנה בנסיבות העניין, בהן מדובר בזר אשר אורחות חייו תלויות בתשובת הרשות, איננו סביר. במיוחד כאשר העותר פנה אל הרשות תכופות וזו לא הגיבה. בנוסף, הנימוק "לאחר בחינת הבקשה גופה ולאור המלצתה השלילית של מחלקת העדות הנוצריות", לקוני וחסר. לא ניתן להבין דבר מנימוק זה. האם המלצת המחלקה לעדות היא השיקול היחיד? ואם לאו, הכיצד ניתן לדעת מה בדיוק בחנה הרשות לגופה של הבקשה, אם לא פירטה דבר בנושא. כאמור, החלטת הרשות היא לקונית וקצרה ולוקה בחסר. עם זאת, על אף הפגמים שבהחלטה, מצאתי כי יש לדחות את העתירה. מתחם שיקול הדעת אשר ניתן למשיב בסוגיית הענקת אשרות לשהייה בישראל, הוא רחב ביותר. בית המשפט אינו בא בנעליו של המשיב ואינו מחליף את שיקול דעתו של המשיב בשיקול דעתו שלו עצמו. לבית המשפט סמכות להתערב בהחלטותיו של משרד הפנים כאשר קיימים טעמים מיוחדים לכך, אשר מצדיקים זאת (בג"ץ 584/04 העמותה למען כנסיית ישוע האדון (ע"ר) נ' המשרד לענייני דתות (לא פורסם, , ניתן ביום 6.3.2006) (להלן: "עניין כנסיית ישוע האדון")). השאלה בענייננו היא, האם בנסיבות העניין יש מקום להתערבותו של בית המשפט. נהליו של משרד הפנים חשובים להנעת גלגלי האדמיניסטרציה בצורה יעילה וחלקה. כפי שעל הרשות עצמה לפעול על פי הנהלים, וכאשר לא תעשה כן, תטה הכף לכיוון חוסר סבירות, כך גם על האזרח, הפונה אל הרשות, לקיים את הנהלים אשר מכוונים כלפיו. האזרח יכול לצפות להתנהגות נאותה של הרשות רק בתנאי שהתנהגותו נאותה אף היא. אין ספק שחובת הרשות לתקינות והגינות מוגברת, בהיותה גוף ציבורי, אך אין בכך כדי להפחית מהנטל שעל כתפי הפרט (לחשיבותם של הנהלים ועמידה בהם ראו: עת"מ 10482-05-09 פוברני נ' מנהל אוכלוסין - משרד הפנים (מאגר נבו, ניתן ביום 3.8.2009). מצאתי, כי הרשות פעלה באופן לא תקין, הן בשיהוי במתן החלטתה והן בחוסר ההנמקה. יחד עם זאת, לא מצאתי כי די בפגמים אלו על מנת להצדיק התערבות בית המשפט, זאת לאור הפגמים בבקשתו של העותר ולאור העובדה שאשרתו הסיעודית אכן הוארכה. העותר בחר לבקש אשרת איש דת בעודו בישראל ובניגוד לקבוע בתקנה 6 לתקנות הכניסה לישראל. זו אינה דרך המלך לבקשת אשרה מסוג זה, והנוהל העוסק בכך מפרט כי ככלל לא תינתן אשרה לאיש דת, אלא בארצו. על פי הנוהל, על הבקשה להיות מוגשת מטעם המוסד הדתי, ולא מטעם מקבל האשרה עצמו. עניין זה מוסדר בתקנות ולא בנוהל. ישראל מצפה מהמוסד המזמין אליו אנשי דת להיות ערב למקבל האשרה. בדרישה כי המוסד הוא זה שיגיש את הבקשה יש טעם רב. בהתנהלות בין המוסד לרשות יש משום הסכם, ורק כך יכולה הרשות להיות סמוכה ובטוחה כי איש הדת אכן ימלא תפקידו, ולא יחרוג ממועדי השהיה בארץ על פי האשרה שניתנת לו. בענייננו, העותר עצמו, הוא זה שהגיש את הבקשה ולא המוסד הדתי אליו הוא משתייך - המרכז הנוצרי סרי-לנקה. בכך יש משום פגם משמעותי בבקשתו. תנאי מהותי נוסף הינו קבלת המלצה של המחלקה לענייני דתות שלפיה המדובר באיש דת, המיועד למלא תפקיד דתי במוסד מוכר. אשרת איש דת נחשבת לאשרה "אטרקטיבית", עובדה זו מעלה את החשד ומגבירה את החשש מפני ניצולה לרעה. לפיכך, קיימים מנגנונים כגון זה, על מנת שרק אלו אשר גמרו בליבם, מבעוד מועד, להיות אנשי דת בישראל ואשר כוונותיהם נכונות וטהורות, אכן יקבלו אשרה זו (עניין כנסיית ישוע האדון). זאת ועוד, המוסד הדתי אליו משתייך העותר אינו מוסד מוכר על ידי המחלקה לעדות נוצריות. התנאי להכרה במוסד הדתי הוא אכן תנאי קרדינאלי לקבלת אשרת איש דת, ותנאי זה, כאמור, לא התקיים. כמו כן, מנספח ב'1 לעתירה שהנו: "תעודה לרישומה של עמותה" עולה כי העמותה נרשמה לשם: "הכשרת בית תפילה לקהילה הסרי לנקית בישראל. הכנת ארוחות בימי שישי שבת וראשון לחברי הקהילה. עזרה לנזקקים בקרב הקהילה. מקום מפגש לחברי הקהילה לפעולות תרבותיות וחברתיות". על פני הדברים נראה כי אכן המדובר במוסד קהילתי ולאו דווקא מוסד דתי. כל האמור לעיל מצביע על ליקויים ניכרים בבקשתו של העותר להמרת אשרתו לאשרת איש דת. נראה כי בקשתו של העותר לא עמדה בתנאים לקבלת אשרת איש דת. לטעמי, תנאים אלו הם מרכיבים ראשיים בנוהל, ואי עמידה באחד מהם, מביאה בהכרח לדחיית הבקשה. קל וחומר, משנמצאו בבקשת העותר מספר ליקויים משמעותיים. הרשות אכן התנהלה באופן שאינו ראוי, והעיכוב במתן החלטה פגע בעותר אשר לא היה יכול לחדש את אשרתו הסיעודית במקביל לבקשתו לאשרת איש דת. אך, כאמור, במסגרת העתירה לבית משפט זה, האריך המשיב את אשרתו הסיעודית של העותר. בנסיבות אלו, אין בפגם זה כדי להצדיק התערבות בהחלטת הרשות לדחות את בקשת העותר. לעניין ההנמקה החסרה בהחלטתו של המשיב, נראה כי גם פגם זה אינו פגם אשר יורד לשורש ההליך. טוב היה עושה המשיב אם היה מציין בהחלטה עצמה מדוע נדחתה הבקשה לגופה, פרט להמלצה השלילית של מחלקת העדות. העתירה בפני בית המשפט אכן אינה המקום להעלות לראשונה את נימוקי הדחייה. אולם, כאמור, בנסיבות העניין, מספיקה ההמלצה השלילית של מחלקת העדות, על מנת שהחלטת המשיב תהא סבירה. מכל מקום, כמפורט בפסק דין זה, נמצאו בבקשת העותר לקבלת אשרת איש דת, מספר ליקויים משמעותיים, והמשיב לא יכול היה להעתר לה. לאור כל האמור לעיל דין העתירה להידחות ואני דוחה את העתירה. אין צו להוצאות.אשרה (ויזה)מסמכיםמשרד הפניםאשרת שהייהדת