קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול גירוש בת זוג פיליפינית מהארץ: 1. העותרים, מבקשים בעתירתם, כי בית המשפט יורה לשר הפנים (להלן - המשיב) "להסדיר את מעמדה של העותרת 2 בישראל ולנפק לה רישיון לישיבת ארעי שיוארך מפעם לפעם ככל שיידרש, וכן לבטל את צו הגירוש שהוצא כנגדה על אתר". 2. ואלה עיקרי העובדות העולות מן העתירה: העותר הנו אזרח ישראל. העותרת הנה אזרחית הפיליפינים. העותרת נכנסה לישראל ביום 28.1.99 כדי לעבוד בסיעוד בירושלים. לצורך זה ניתנו לה אשרה ורישיון לישיבה בישראל עד יום 19.2.03. ביום 18.12.02 עזבה העותרת את ישראל. ביום 19.1.03 שבה העותרת לישראל. עם בואה, נעצרה בנמל התעופה והתברר כי אשרת הכניסה שניתנה לה בוטלה, הואיל ומעסיקתה התלוננה נגדה והודיעה למשיב, כי היא איננה מעונינת בהמשך העסקתה. לבסוף, הותר לעותרת להיכנס לישראל ולשהות בה עד ליום 19.2.03, מועד פקיעת רשיון הישיבה שניתן לה. ביום 22.1.03, הגישה העותרת בקשה להארכת רישיון ישיבתה בישראל. ביום 11.2.03 נדחתה הבקשה. 3. מהות הקשר בין העותרים לא פורטה בהרחבה בעתירה. כל שנאמר לעניין זה הוא, כי במהלך שהותה של העותרת בישראל, קשרה היא קשר זוגי עם העותר. במשך כחצי שנה, עד להגשת העתירה, התגוררו השניים יחדיו וניהלו משק בית משותף. העותרים לא פעלו להסדרת מעמדה של העותרת בישראל מכוח יחסיהם הזוגיים, כל עוד היה לעותרת רישיון לישיבה בישראל מתוקף עבודתה בסיעוד. עוד צוין בעתירה, כי בכוונת העותרים להינשא זה לזו בנישואין אזרחיים לאחר שהעותרת תשלים את הליכי הגירושין מבעלה בפיליפינים. 4. בד בבד עם העתירה, הגישו העותרים בקשה לעיכוב ביצועו של צו ההרחקה שהוצא נגד העותרת. בקשה זו נדחתה ביום 18.2.03. 5. הצדדים הסכימו לסכם טענותיהם בכתב על יסוד העתירה והתצהיר שצורף אליה. 6. סיכומי העותרים כוללים סקירה על מעמדו של מוסד הידועים בציבור בפסיקה ובחקיקה בישראל. העותרים טוענים, כי אין מקום להפלות את הידועים בציבור לעומת בני זוג נשואים לעניין הענקת זכות לישיבת קבע בישראל לבן הזוג הזר והסדרת מעמדו כשהוא שוהה בישראל ולא מחוצה לה. העותרים מסכמים, כי טיב היחסים ביניהם הוא כידועים בציבור, והואיל ואין כאמור להפלותם לעומת בני זוג נשואים, יש להיעתר לבקשתם. המשיב מבקש לדחות את העתירה על הסף. לטענתו, לאחר עזיבת העותרת את ישראל השתנו הנסיבות, ועליה להגיש בקשה חדשה לאשרת כניסה לישראל. לגוף העתירה טוען המשיב, כי עובדת היותם של העותרים ידועים בציבור שנויה במחלוקת. העותרים לא הצביעו לפני המשיב על ראייה כלשהי להוכחת טענתם, ולפיכך הנחת המוצא של המשיב היא, כי העותרים אינם ידועים בציבור. יתרה מזה, אף במסגרת העתירה לא הוצגה כל ראיה של ממש לתמיכה בטענה זו. התצהיר שצורף לעתירה הוא סתמי, וגם הסכם הממון הועלה רק בסיכומים ולא נתמך בתצהיר כנדרש. 7. דין העתירה להידחות. 8. העותרים לא צרפו לעתירה את הבקשה מושא העתירה, ואף לא את החלטת המשיב בבקשה, וזאת בניגוד למצוות תקנה 5(ד) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. בנסיבות אלה, הרקע העובדתי המשמש בסיס לעתירה מצטמצם לנטען בה. העותרים לא טענו בעתירתם, כי היחסים ביניהם באים בגדרו של מוסד הידועים בציבור וכי בקשתם מתבססת על עובדה זו. העותרים הסתפקו בטענה כללית וסתמית, המתיישבת גם עם קשר זוגי רגיל ובלתי מחייב, לפיה הם מנהלים משק בית משותף מזה כשנה וחצי, ומתעתדים להינשא כאשר העותרת תתגרש מבעלה המתגורר בפיליפינים. העותרים צרפו לסיכומיהם - ללא קבלת היתר - הסכם ממון. הסכם זה נערך לאחר הגשת העתירה, ואין בו כדי לשנות את מצב הדברים. כפי שנאמר בבג"צ 3493/01 אומר לזרוב אפריימוב נ' משרד הפנים (טרם פורסם): "העותרת לא הצביעה על קיומה של עילה להתערבותנו. עצם העובדה שהיא ערכה הסכם נישואין עם העותר הראשון לאחר שניתן נגדה צו גירוש - אומרת דרשני". 9. בנסיבות אלה, אין כל מקום להתערב בהחלטת המשיב, לפיה נדחתה בקשת העותרים להעניק לעותרת רישיון לישיבה בישראל מתוקף יחסיה עם העותר. בעניין זה, אין לי אלא להפנות לדבריו הבאים של בית המשפט העליון (כב' השופט מישאל חשין) בבג"צ 1926/99 יורי פילגוק ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם): "המניעה האחת הנשמעת מפי העותר ומפי העותרת היא שהוא והיא חיים במשותף, כי אוהבים הם זה את זה, וכי ראוי לתת להם להמשיך בחייהם אלה. טענה זו אינה מקובלת עלינו. לא באנו חלילה לפגוע בקשרי האהבה בין העותר לבין העותרת, אך לא ידענו כיצד יש בהם בקשרי אהבה כדי להעניק לעותר זכות לשהות בארץ ולעבוד בה. לו זה היה הדין, כי אז יכולים היו כל באי עולם לבקש אותה בקשה. תוצאה זו הנה, כמובן, בלתי מתקבלת על הדעת, ולא שמענו כי יש מדינה בעולם הנוהגת אחרת. בהקשר זה נוסיף ונדגיש שוב, כי לא העותר ולא העותרת, לא הוא ולא היא, לא טענו כלל, ולו ברמז, על כך שנישאו זה לזה." (וכן ראו בג"צ 3183/99 קסה מהרטה ואח' נ' שר הפנים, דינים עליון, נ"ו, 133). 10. לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. משרד הפניםגירוש מארץ