קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא בריכה ללא רישיון / רישיון להפעלת בריכה: 1. זה הוא פסק דין שניתן לאחר שהמאשימה חזרה בה מכתב האישום והביעה הסכמתה שהנאשמים בתיק זה יזוכו מאשמה. 2. בתאריך 21.5.2000 הגישה המאשימה כתב אישום כנגד הנאשמים בתיק עמק 1123/00. על פי כתב האישום, ניהלו או מנהלים הנאשמים בריכת שחיה, כעסק טעון רישוי מבלי שיש בידם רשיון כדין לכך, זאת בניגוד לסעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים תשכ"ח - 1968, תקנותיו וצויו. 3. לאחר סיום שמיעת ההוכחות, ניתנה החלטה ביום 18.1.2001 כי הצדדים יסכמו בכתב, המאשימה לא עמדה במועדים אותם קצב בית המשפט. ביום 24.4.2001 הוגשו סיכומי הנאשמים, וביום 21.5.2001 הודיעה המאשימה כי החליטה לחזור בה מכתב האישום כנגד הנאשמים. 4. הנאשמים ביקשו מבית המשפט לעשות שימוש בסמכותו על פי סעיף 94 [א] לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 ולזכותם. כמו כן, ביקשו להורות על תשלום הוצאות הגנתם, על פי סמכותו לפי סעיף 80 [א] לחוק העונשין, התשל"ז - 1977. 5. לאור הצהרת ב"כ המאשימה באשר לאי התנגדותה לזכות הנאשמים מכל אשמה ולאור הקבוע בסעיף 94 [א] לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982, אני מזכה את הנאשמים מהאישומים המפורטים בכתב האישום. 6. בסעיף 80 [א] לחוק העונשין התשל"ז - 1977 נקבע: ”משפט שנפתח שלא דרך קובלנה יראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל אשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94 [ב] לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 בסכום שיראה לבית המשפט...“. ברע"פ 960/99 דני מקמילן נ' מדינת ישראל פורסם, תקדין-עליון, כרך 99 [3] תשנ"ט/תש"ס - 1999 קבע השופט אנגלרד: ”לטעמי, זיכוי במסגרת סעיף 94 [א] סיפא לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשנ"ב - 1982 הוא בבחינת "זיכוי מלא". המחוקק קובע בפשטות כי חזרת התובע מן האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, מביאה איתה את זיכויו של הנאשם מאותו אישום. במסגרת זיכוי זה אין מקום לתת משקל למחשבותיה ולשיקוליה של התביעה בחזרה מן האישום. החזרה מן האישום מונעת מתן פסק-דין מנומק מאת בית- המשפט. בנסיבות אלה יש להניח, לצורך זכותו של הנאשם להוצאות הגנה מאוצר המדינה, כי הזיכוי הוא מלא“. בחוק נקבע כי זיכוי כשלעצמו אינו מספיק לשם תשלום הוצאות, ומעבר לזיכוי נדרשת לשם התשלום התקיימות של אחת משתי עילות; העילה האחת היא העדר יסוד להאשמה מלכתחילה, והעילה השנייה היא קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות את התשלום. 7. במקרה שבפני, לאחר ששמעתי את הצדדים והעדויות, ניתן לקבוע כי הדו"ח של עד התביעה מס' 1 אלימלך דורון עליו התבסס כתב האישום, אינו מהווה תשתית ראייתית מספקת לכתב האישום. בעדותו בבית המשפט, בתשובה לשאלה: ”מה העסק שראית במקום?“ ענה העד: ”לפי בדיקה שלי, זה לא נבדק“. לשאלה חוזרת נוספת, ”מה העסק שראית במקום?“ ענה העד: ”בריכת שחיה. לא ניתן היה לבדוק אם זה בית דירות או לא, אכסניה, הבחור לפי ציטוט שלו רשם בית דירות“. [ראה פרוטוקול מיום 18.1.2001 עמ' 5 שורות 3-7]. בנוסף, בדו"ח עצמו ת/1, בתשובה לשאלה הרשומה בטופס, ”איזה עסק פועל בכתובת הנ"ל?“ רשם הפקח: ”בית דירות“. העולה מן העדות והדו"ח הוא, כי דברים אלמנטריים לא נבדקו ועל כן, לא היה יסוד לאשמה שיוחסה לנאשמים מלכתחילה. די בסיבה זו כדי לזכות הנאשמים בהוצאות הגנתם, ואין לי צורך להיכנס אל נסיבות נוספות המצדיקות את חיוב המדינה. 8. במקרה דנן, הזיכוי שזוכו הנאשמים לאחר חזרת המדינה מן האישום הינו זיכוי מוחלט, ולא נמצא בהתנהגות המבקשים כל פגם המצדיק אי פסיקת הוצאות לזכותם. בפסק-דין מקמילן הנ"ל, בדעת רוב מפי השופטת דורנר נקבע: ”הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט“. 9. לאור כל זאת אני מורה למאשימה לשלם לנאשמים סך של -.1,500 ש"ח. בריכת שחיה / בריכת מים