דחיית בקשה לקבלת רישיון נהיגה מעל 15 טון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא דחיית בקשה לקבלת רישיון משאית מעל 15 טון: 1. הערעור הוא על החלטת רשות הרישוי, שניתנה על פי סעיף 51 לפקודת התעבורה. מלכתחילה הוגש ההליך בדרך של עתירה. מאחר שמדובר בערעור לפי סעיף 55 לפקודת התעבורה, ניתנה על ידי החלטה ביום 10/9/03, לפיו הייתה העתירה להודעת ערעור. 2. המערער הוא בעל רשיון נהיגה מסוג 03 (משא) והוא הגיש בקשה לרשיון מסוג 013 (משא כבד מעל 15 טון). לצורך הוצאת הרשיון, נשלח המערער לבדיקות התאמה במכון הרפואי של בטיחות בדרכים. בין המבחנים הרפואיים השונים, עבר המערער גם מבחנים פסיכודיאגנוסטיים. תוצאות הבדיקות היו, שאין להמליץ על הרחבת דרגת הרשיון הקיימים, בשל ממצאים כאלה או אחרים שנקבעו בדו"ח הפסיכולוגי של הנבדק, תוך הבהרה שיש צורך במעקב של עבירות תנועה ועבירות פליליות, לתקופה מסוימת. על החלטה זו הגיש המערער ערר, לועדת הערר, לפי תקנה 195 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961. לאחר זימון מחדש של המערער ושמיעת טיעוניו, החליטה ועדת הערר לדחות את הערר, לאחר ששקלה, בין היתר, את עברו הפלילי והתעבורתי של המערער, כאשר העבר הפלילי כולל גם תיק מב"ד, שבינתיים הוגש בגינו כתב אישום המתברר בביהמ"ש, וכן את מסוגלותו לקבל את הרשיון המבוקש. רשיונו של המערער מסוג 03 לא הותלה ואילו בהתייחס לבקשה לרשיון בדרגה 013, הוחלט כי המערער יוכל להבדק שנית על ידי המכון הרפואי לבטיחות בדרכים החל מחודש יוני 2004 (להלן: החלטת ועדת הערר). 3. המערער טוען כי החלטת ועדת הערר אינה מנומקת, ואינה מושתתת. המערער מדגיש כי סיים שירות צבאי מלא, כי הוא משרת במילואים, עומד בכל המטלות המוטלות עליו, לרבות נשיאת כלי יריה ועבודה כנהג משאית, במסגרת שירותו הצבאי. המקצוע היחיד של המערער הוא בנהיגה. מעיסוק זה הוא מפרנס את עצמו ואת בני משפחתו, אין לו מקצוע אחר. המערער עבר את המבחנים הנדרשים לקורס בנהיגה של אוטובוס ציבורי וזעיר, ועמד בכל הדרישות והמבחנים ואף קיבל תעודה שסיים את הקורס. על משאית הוא נוהג החל משנת 1995 והוא ממשיך למלא את כל הנדרש ממנו, לרבות שירות מילואים. המשיבה עתרה, כטענה מקדמית, לסילוק הערעור על הסף מן הטעם שאינו מגלה מחלוקת משפטית, המקנה לבימ"ש זה סמכות לדון בערעור. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה כי אין להתערב בהחלטת הרשות המוסמכת, לאור כלל הנסיבות שהיו בפניה, לרבות המשקל הנכון שניתן לכל אחד מהם. 4. לעניין הטענה לסילוק הערעור על הסף, יש אכן להפנות לסעיף 55 (א1) לפקודת התעבורה, המגביל את סמכותו של בימ"ש זה לדון בערעור על החלטה של רשות הרישוי, בשאלות משפטיות בלבד. לכאורה, המחלוקת המתעוררת בתיק זה אינה בשאלה משפטית. יחד עם זאת, יכול שהשאלה מה המשקל הניתן לשיקולים השונים ששקלה הרשות המוסמכת, להיות בגדר של מחלוקת שהיא גם מתחום מחלוקת משפטית, וככזו, לא הייתה מונעת הגשת הערעור בפני בימ"ש זה. לכן, אין מקום לדחות את הערעור על הסף. 5. לגופו של עניין, משניתנה חוות הדעת הרפואית כפי שניתנה, ומאחר שכנגד המערער יש הליך משפטי פלילי שעניינו חשד לכאורי לניסיון לסחיטה באיומים, ומאחר שתיק זה עדיין נמצא במהלך בירור העובדות, וכן לאור הנימוקים הנוספים שהיו בבסיס החלטת הרשות, אין מקום להתערבותו של ביהמ"ש, בשלב הזה. ההלכה היא, שעל ביהמ"ש הבוחן החלטה מנהלית, לבדוק אם ההחלטה נתקבלה במסגרת גבולות הסמכות, נתקבלה כדין, כאשר בפני אותה רשות יש מרחב סביר לתמרון, ואין ביהמ"ש נדרש להתערב באותו מתחם, אלא במקרים חריגים. 6. אין להתעלם מן העובדה כי עיסוק הנהיגה, מחייב את העוסק, מעבר לידע המקצועי, גם בקווים התנהגותיים שונים המתחייבים מנהיגה על רכב מסוג משאית, במיוחד באותם מאפיינים שיש בהם כדי להצביע על מסוגלות למלא מקצוע זה, תוך התחשבות במשתמשים האחרים בכבישים. ועדת הערר היא בגדר הרשות המקצועית המוסמכת לפסוק ולהכריע גם ברמה המקצועית, וגם במסוגלות הכללית, להיות בעל רשיון כאמור, כאשר החזקה ברשיון כזה תאפשר גם עיסוק באותו מקצוע. על דרך ההשוואה ניתן להשוות לסמכות הנתונה לרשות אחרת, שלה הסמכות להעניק רשיון לעסוק בתחומים מקצועיים, אשר מחייבים גם רמה מקצועית נדרשת וגם קווי אופי הנלווים לאותו עיסוק (ראה לצורך השוואה ע"א 549/80 משה ורדי (זברזין מדיסלב) נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לה(2) 589, 613ד - 614א, ע"א 2389/90 מ"י נ' רומי פורטונה, פ"ד מו(2) 280, 283ז, כן בג"צ 1715/97 לשכת מנהלי השקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר ואח', פ"ד נא(4) 367, 389ז-390ה, וכן ע"א (חי') 4726/97 שר הבריאות ואח' נ' ש.נ.ס. שיקום נפגעי סמים בע"מ, ניתן ביום 1/3/98, תק-מח 98(1), 31 וה"פ (חי') 402/00 יוסף ארמלי נ' ד"ר א' שנון ואח', ניתן ביום 15/3/01, תק-מח 2001(1), 6823). לאור כלל הנסיבות שהיו בפני ועדת הערר, ומאחר שהועדה קבעה כי יש מקום למעקב נוסף, ובסופו של דבר יכול שעניינו של המערער יגיע לפתרונו, והעיכוב הוא זמני בלבד, לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטת הרשות. החלטה זו של ועדת הערר אין להתערב בה, במיוחד כאשר העיכוב שנקבע - על אף הפגיעה האפשרית בפרנסתו של המערער - הוא עיכוב סביר, בהתחשב בתחום המקצועי, שעניינו נהיגה על רכב מסוג משא מעל 15 טון. 7. אשר על כן, הערעור נדחה. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משפט תעבורהרישיון נהיגה