בית המשפט ציין כי אין לראות בחולה סיעודי שהוא דייר בדיור ציבורי ואשר עזב את דירתו לצורך קבלת טיפול סיעודי, כמי שפינה את הדירה ו/או נטשה. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פינוי דייר מוגן סיעודי: תביעה מיום 15.12.98 לפינוי מושכר ברח' קיבוץ גלויות 51/7 בנהריה. בכתב תביעתה טוענת התובעת כי השכירה לנתבעת דירה בת 3 חדרים בכתובת הנ"ל בחודש יוני 86 והיא זכאית לדרוש את פינוי המושכר שאיננו מוגן על פי חוק הגנת הדייר נוסח משולב תשל"ב 1972 לאחר שהנתבעת נטשה את המושכר. התביעה נסמכת על חוזה שכירות שבין התובעת כסוכנת של גופים שונים וביניהם הסוכנות היהודית וקרן היסוד המגבית המאוחדת לישראל, לבין הנתבעת מיוני 86. על פי הסכם השכירות מדובר בדירה בשכונת רגום בנהריה ששטחה 64 מ"ר ותקופת החוזה היא ל- 12 חודשים. מכיוון שהתביעה הוגשה בסדר דין מקוצר הגישה הנתבעת ב- 19.1.99 באמצעות בנה מנהריה, בקשה לרשות להתגונן ובמסגרת התצהיר התומך בבקשה הסביר הבן כי אמו הקשישה מתגוררת בדירה למעלה מ- 30 שנה וזהו מקום מגוריה הקבוע האחד והיחיד. הנתבעת לא עזבה מעולם את הדירה אלא לצרכי אשפוז והבראה ועל פי המלצות של רופאים לתקופת שונות שבין ימים ספורים ועד לחודשים אחדים ואולם תמיד שבה הנתבעת אל דירתה. אין לנתבעת הסדר עם גוף כלשהו על פיו רשאית הנתבעת להתגורר דרך קבע במקום אחר ובדעתה לדאוג למגוריה בדירה בסיוע מטפלת צמודה. עוד הוסיף המצהיר והסביר כי גם הוא מתגורר בדירה וגם מטעם זה אין זה נכון שהדירה ננטשה. המצהיר הוסיף והסביר בבקשתו כי בתאריך 24.11.98 הוגשה מטעם הנתבעת בקשה רשמית לרכישת המושכר מכוח חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) תשנ"ט 1998 והוא מייחס לתובעת שיקול זר בהגשת התביעה בסמוך למועד הגשת בקשת הרכישה, על מנת להכשיל את בקשת הנתבעת לרכוש את הדירה שבה היא מתגוררת עשרות בשנים. עותק צילומי מבקשת הרכישה צורף לתצהיר. לתיק בית המשפט הוגשו במהלך הדיון מסמכים נוספים הקשורים לבקשת הנתבעת לרכוש את הנכס. כך הוגש המסמך ת/3 הנושא תאריך 8.12.98 שכותרתו מימוש זכויות על פי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) תשנ"ח 1998 ותשובת התובעת מתאריך 1.1.99 על פיה הוקפא הביצוע לגבי תנאי מעבר דיירים משכירות לרכישה בשיכון ציבורי וזאת על פי החלטת ממשלה. עוד הוגשו לתיק בית המשפט מסמכים הקשורים לביקורות שערכו אנשי התובעת בנכס ביולי 98 ובשנת 2001 כאשר על פי הממצאים הרשומים הנתבעת איננה מתגוררת בדירה בפועל. עד התביעה מר אבי צרונה הסביר במהלך עדותו בפברואר 03 כי על פי מכלול הבדיקות שקיים בנכס אין הנתבעת מתגוררת בנכס לכל הפחות ממחצית 98 ועד ליום מתן עדותו ומדובר בסדרה ארוכה של ביקורים לצורך בדיקה בין השנים 98-2003. על פי נוהלי התובעת מוגשת במקרה כזה תביעה לפינוי וכלשונו: ”לשאלתך האם יש נוהל הקובע מיהו דייר נוטש אני משיב לך שאכן יש נוהל ועל פיו דייר שלא נמצא בדירה חצי שנה לפחות יש לראותו כמי שנטש את הדירה. אני לא ראיתי נוהל כתוב בעניין זה אבל ידוע לי שכך הוא. ” עוד הסביר העד את הנוהלים לצורך מעבר משכירות לרכישה: ”דייר עמיגור אשר מעוניין ברכישת הדירה חותם על תצהיר בעניין מגוריו בדירה, צאצאים, ואם הוא חותם על הטפסים המתאימים מזמינים שמאי וממשיכים בתהליך. על פי הנחיות משרד השיכון דייר שעבר את גיל 65 והוא בודד, זכאי לרכוש דירה במחיר מלא. אלה ההנחיות.” בנה של הנתבעת הסביר כי בשנת 65 עלתה המשפחה מפולין וקיבלה את הדירה בשכירות למגורי המשפחה אשר כללה 4 נפשות. האם, אשר בזמן מתן העדות היתה כבת 90, התגוררה בנכס עד שנת 97 ובשנה זו נפלה ושברה את עצם הירך ולא היה מנוס אלא למצוא עבורה לתקופה מוגבלת מקום טיפול במשפחתון. הדירה לא ננטשה והוא עצמו דואג לטפל בדירה, לשלם את החשבונות והכל במטרה לאפשר חזרת האם לדירה. בכתב הסיכומים מדגיש ב"כ הנתבעת כי נכון ליום הגשת התביעה, וגם לדידה של התובעת, לא היתה בידיה אינפורמציה בעלת ערך אשר ניתן היה לבסס עליה טענה לנטישה. הדו"ח היחידי אשר הציגה התובעת בעניין זה הינו דו"ח ביקור מיולי 98 שבו מציין המבקר במפורש כי ישנה אינדיקציה שהנתבעת שוהה בבית אבות. לא נעשה נסיון של ממש לברר את העובדות והרי לגירסת התובעת עצמה היה על נציגיה להמתין תקופה של חצי שנה ולאמת ולאשש את הקביעה כי במשך מחצית השנה הזו לא התגוררה הנתבעת בדירה. בדיקה כזו לא נערכה ובאופן תמוה מצאה התובעת לנכון להגיש את תביעתה הבלתי מבוססת בסמוך למועד הגשת בקשת הרכישה. אין כל רלוונטיות לעובדות הנמסרות מפי עד התובעת לתקופה שלאחר הגשת התביעה ורק מטעמי זהירות מדגישה הנתבעת כי בכוונתה לחזור ולהתגורר בדירה מיד לכשיתאפשר לה. עילת התביעה כפי שהוגדרה בכתב התביעה היא דרישה לפינוי מושכר עקב נטישה ואין לאפשר לתובעת להרחיב את חזית המחלוקת לעניין ניתוח תנאי חוזה השכירות שבין הצדדים. אם ייקבע, כפי שמבקשת הנתבעת, שלא היה כל בסיס לטענת הנטישה, יש לדחות התביעה. בפרט כך הוא לנוכח הצהרת ב"כ התובעת בכתב סיכומיה כי אילו היתה נמסרת מטעם הנתבעת הודעה המסבירה מבעוד מועד את הנסיבות אשר אילצו את הנתבעת לעזוב את הדירה באופן זמני, "ייתכן והגשת התביעה היתה נדחית". מכיוון שחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) נכנס לתוקפו עם פרסומו ברשימות ביום 29.10.98 ובמועד הגשת בקשת הרכישה היתה הנתבעת זכאית לרכוש את הנכס ומכיוון שטענת הנטישה הופרכה, יש לדחות התביעה. התובעת מדגישה כי הנתבעת התגוררה בנכס מכוח הסכם שכירות שאינה מוגנת על פי דין ואשר תוקפו על פי התנאים המקוריים הוגבל ל-12 חודשים ואשר התובעת רשאית להביא לסיומו בכל עת הן מכוח הוראות חוק השכירות והשאילה תשל"א 1971 והן מכוח ההסכם עצמו. התובעת נהגה באורך רוח ובתום לב עם הנתבעת ולא מיהרה לממש את זכויותיה אלא לאחר שהתברר לה כי הנתבעת איננה מתגוררת עוד בדירה. פינוי הנכס איננו נדרש אלא על מנת לאפשר למחוסרי דיור אחרים, דיור הולם. הדירה אינה נחוצה עוד לנתבעת והיא אינה זכאית לדרוש מימוש זכות לרכישה מכוח חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) שהרי ביצועו של החוק נדחה מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2001) ולאחר מכן מכוח חוק ההסדרים במשק המדינה לשנת הכספים 2002. לאחר שבחנתי טיעוני הצדדים אני בדעה כי דין התביעה להדחות. מוכן אני להניח כי בנסחה את התביעה כפי שנוסחה התכוונה התובעת בסעיף 4 לתביעתה לטעון כי בהחלטתה להביא לידי גמר את יחסי השכירות שבין הצדדים עמדו לנגד עיניה שיקולים עניינים בלבד ובמקרה זה, פינוי הנכס על ידי הנתבעת שאיננה משתמשת עוד בדירה ואין היא זקוקה לה. הרי לכאורה לא נזקקה התובעת לשיטתה לנימוק זה אם אכן תנאי החוזה הם כפי שהם וכפי שמבקשת התובעת לטעון בכתב סיכומיה. הניסוח אשר לפנינו לא נרשם בכדי שכן ברור לדעתי כי אופי ומהות העסקה שבין הצדדים איננה מצטמצמת למסגרת החוזית המוצגת בכתב התביעה. גם התובעת איננה גורסת שמדובר בהסכם של שכירות לתקופה של 12 חודשים אשר ניתן לביטול מכל שיקול שהוא ולפי החלטה חד צדדית של התובעת. מדובר ביחסי שכירות הנמשכים למעלה מ- 30 שנה ומטרתם להעניק קורת גג במסגרת הדיור הציבורי לחסרי דיור. בחינת העסקה על פי תכליתה ומיהות הצדדים, מחייבת מסקנה לפיה יש לקרוא אל תוך הוראות החוזה גם את נוהלי התובעת המסדירים כללים מחייבים של עשה ואל תעשה ביחסים שבין הצדדים. מכאן הסבר התובעת כי אילו אכן היתה מודעת לכך שהנתבעת עזבה את דירתה באופן זמני לצורך טיפול רפואי כזה או אחר, לא היתה הנתבעת נדרשת לפנות את הדירה שבה היא מתגוררת מעל 30 שנה, בהסתמך על ההוראות הגורפות והדווקניות של חוזה השכירות הנספח לכתב התביעה. מקובלת עלי עמדת הנתבעת לפיה בדיעבד מתברר שלא היה מקום לטענת הנטישה והנתבעת אכן עזבה את דירתה לצרכי טיפול רפואי. אין נפקות משפטית לטענת התובעת כי גם אם כך הוא אזי מתברר כי הנתבעת הינה חולה סיעודית וגם מטעם זה זכאית התובעת להביא לידי גמר את יחסי השכירות שבין הצדדים. אדרבה, בנסיבות שכאלה, גם מכוח הפירוש הנכון של מערכת היחסים החוזית וגם מצד הדין, אין מקום לקביעה כי הנתבעת עזבה את דירתה וכי נוצרו הנסיבות המצדיקות פינויה מן הדירה. חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) תשנ"ט 1998 מסדיר במפורש וברחל בתך הקטנה זכויות של זכאי שהוא חולה סיעודי אשר אושפז ועזב את דירתו לצורך כך, לרכוש את הדירה בדיור הציבורי כאשר התובעת אף היא בגדר של "חברה לדיור ציבורי" כמשמעותו בחוק. מכאן שאין לראות בחולה סיעודי שהוא דייר בדיור ציבורי ואשר עזב את דירתו לצורך קבלת טיפול סיעודי, כמי שפינה את הדירה ו/או נטשה. עד התובעת אישר למעשה כי לא עמדה בפני התובעת תשתית של ממש להוכחת טענתה בדבר פינוי הדירה, עובר להגשת כתב התביעה וכלשונו: ”ביולי 98 ערכתי ביקור ורשמתי את מה שמסרו לי השכנים שייתכן שהנתבעת בבית אבות. מדובר בשכנים בשארה ומרים. הדו"ח מסומן ת/8. ואז פעלתי להגשת התביעה. לא היו ביקורים נוספים בשנת 98. לפיכך מתבקשת המסקנה כי התובעת לא הוכיחה את מרכיבי העילה הנחוצים לשיטתה שלה על מנת להצדיק סיום יחסי השכירות במהלך חד צדדי כפי שננקט על ידי התובעת. לכן אני דוחה התביעה בתיק זה. הנתבעת מיוצגת על ידי פרקליט במינוי מכוח חוק הסיוע המשפטי , על כן בשלב זה אין צו להוצאות ואולם אוסיף ואדון בעניין ההוצאות על פי בקשות שיגישו הצדדים, אם ימצאו לנכון. מקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)