קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הכרה בדיכאון כתאונת עבודה / הפסקת עבודה בגלל דיכאון: השופט י' פליטמן   1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב (בל 991/95; השופטת ח' בן יוסף ונציגת ציבור ח' רווה), לפיו נדחתה תביעתו של המערער להכרה במצבו הנפשי הדכאוני, בגינו הוא חדל לעבוד לטענתו, כתאונה בעבודה.   2. על פי עובדות המקרה כפי שנקבעו בפסק דינו של בית הדין האזורי, אזי:   א. המערער היה הבעלים ועובדה היחיד של חברת אילנות בע"מ, שעסקה במתן שירותי פירסום בעיתונות ובכלי התקשורת עבור חברת "אופטיקנה".   ב. הפירסום עבור "אופטיקנה" היה עיקר עיסוקה של חברת אילנות בע"מ.   ג. בין המערער ובין מר רסין מנהל "אופטיקנה", התקיימו קשרי עבודה וידידות משך שנים רבות. זאת, עד שהוברר למר רסין, כי המערער גובה עמלה גבוהה מהמוסכם ביניהם.   3. גירסת המערער לאירוע בעבודה ואשר אירע לאחריו:   לגירסת המערער, נקבעה לו פגישה עם מר רסין ליום 12.5.1994 לצורך הצגת תוכנית פירסומת של "אופטיקנה" לטלביזיה ולרדיו. הפגישה קיבלה תפנית חדה, במהלכה התעמת איתו מר רסין קשות, חקר אותו תוך השמעת איומים לגבי העמלה שהוא גובה ותוך האשמתו באישומים שונים והטיח בו, כי גנב ממנו מאות אלפי שקלים במשך שנים. אותו רגע הבין המערער לטענתו, כי מסכת יחסי העבודה והאימון הטובים ויוצאי הדופן שהיו ביניהם עד כה תמו; וכי כל עתידו בענף בו עסק 15 שנה מגיע כנראה לקיצו עקב אי פרעון חובותיו לאמצעי הפירסום. באותו רגע חרב עליו כל עולמו, הוא הופקר לפתע לשאת לבדו בנטל חובות אסטרונומיים לאמצעי התקשורת שערב להם אישית מבלי ש"אופטיקנה" תכסה אותם. בבת אחת קם, עליו, על ביתו ועל משפחתו איום קיומי ממשי וזאת לאחר שנים רבות של שפע כלכלי יחסי. כתוצאה מכך בימים שלאחר מכן הוא היה בחרדה עמוקה, לא נרדם בלילות וחדל לתפקד ולעבוד מאז.   (להלן - "האירוע הנטען בעבודה"). לאחר הפגישה מיום 12.5.1994, נפגש המערער בבית משפחת רסין עם שרית, אשת רסין שטיפלה בחשבונות העסק, וקיבל ממנה המחאה על סך 16.000 ₪. ביום 4.6.1994 נפגש המערער על פי בקשתו עם רסין ורעייתו אצל עו"ד קניג על מנת להגיע להסכם עבודה חדש.   4. בית הדין האזורי קבע בפסק דינו, "כי השאלה הרלבנטית לענינינו היא - האם ביום 12.5.1994, בפגישה שנקבעה מראש בין התובע למר רסין לצורך הצגת תוכנית הפרסומת של "אופטיקנה" לטלביזיה ולרדיו, הוברר לתובע על-ידי מר רסין כי המשך ההתקשרות בין הצדדים מוטל בספק או כי ינותק הקשר".   בהסתמך, בין השאר, על הודעת המערער לחוקר המוסד ועדותו של מר רסין, התרשם בית הדין קמא, כי בנסיבות המקרה, הפגישה מיום 12.5.1994 "היתה פגישה עסקית בין מזמין השירות למבצע השירות, כאשר מזמין השירות דורש הפחתת עמלה - דבר אשר התובע עצמו ציין (בחקירתו הנגדית) בין המתחים הקבועים במסגרת ניהול עסק בתחום הפירסום... ואשר על כן, משהתובע עצמו לא ראה במועד התרחשות הענינים ב-12.5.1994 כמועד ניתוק הקשר בין הצדדים, ומאחר ואכן לאחר מועד זה היו פגישות נוספות בין התובע למנהל "אופטיקנה" בנסיון להסדיר התשלומים ביניהם ואת המשך הפעילות המשותפת - לא הרים התובע הנטל להוכיח אירוע חריג מסויים כגורם להתמוטטותו הנפשית בהתאם לדרישות החוק". לאור זאת נדחתה התביעה.   5. בערעורו חלק ב"כ המערער על דחיית גירסתו העובדתית לגבי קורות הפגישה מיום 12.5.1994 והשפעתן עליו. לדעתו, אותה פגישה סימנה את קו השבר ביחסי האמון שבין המערער למר רסין.   ב"כ המשיב טענה מאידך, כי דין הערעור להידחות מטעמי פסק הדין, משלא הוכח קרות אירוע חריג בעבודה בפגישה מיום 12.5.94.   6. אשר לדעתנו -   א. התמוטטות נפשית או החמרת מצב נפשי - אינה בגדר מחלת מקצוע המנויה ברשימת מחלות המקצוע; ואינה בגדר פגיעה בעבודה על פי תורת המיקרוטראומה בהעדר מיקרוטראומה פסיכיאטרית (דב"ע נו/260-0 מלכה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ל"ב 625).   ב. יחד עם זאת אין מניעה, כי התמוטטות נפשית או החמרת מצב נפשי - תוכר כתאונה בעבודה, ובלבד שיתקיימו התנאים להכרה באותה פגיעה כבתאונת עבודה.   ג. תנאי להכרה בפגיעה נפשית כבתאונת עבודה הינו - קרות ארוע מיוחד, מוגדר בזמן ובמקום במהלך חיי עבודת הנפגע, שניתן לקושרו עם הפגיעה הנפשית. לעניין זה ראה, דב"ע נו/260-0 הנ"ל בו דובר על הוכחת "אירוע תאונתי", כ"תנאי ראשוני לבחינתו של האירוע כתאונת עבודה גם כאשר מדובר במחלה נפשית". וראה גם בג"ץ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי - עובדיה כרם, בו נעשה שימוש במינוח הלקוח מבחינתו של אוטם שריר הלב כתאונה בעבודה, דהיינו - הוכחת "אירוע חריג" כתנאי להוכחת רכיב התאונה הנדרש לצורך הכרה בתאונת עבודה.   ד. אילו היתה מתקבלת גירסת המערער לגבי נסיבות האירוע בעבודה מיום 12.5.1994 - אין ספק, כי היה מקום למינוי מומחה יועץ רפואי על-ידי בית הדין, שישאל השאלות הרלבנטיות בדבר הקשר הסיבתי בין אותו אירוע למצבו הנפשי; שכן, אין ספק כי האירוע מיום 12.5.1994 כנטען על ידו, ראוי היה להחשב כארוע מיוחד בחיי עבודתו. ברם, גירסתו נדחתה ע"י בית הדין האזורי; והכלל במקרים מעין אלו הינו, כי ערכאת הערעור איננה מתערבת במימצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מן העדויות.   ה. לאחר עיון בכל חומר התיק לא מצאנו בנסיבות המקרה מקום לסטיה מאותו כלל. נהפוך הוא. הקביעה העובדתית בפסק הדין האזורי, לפיה הפגישה מיום 12.5.1994 לא היתה בעיני המערער עצמו פגישה מיוחדת, מעוגנת כדבעי בחומר הראיות. כך למשל, בהודעתו לחוקר המוסד מיום 20.12.1994 טען המערער, כי אחר הפגישה מיום 12.5.1994, הוא היה זה שיזם את המפגש אצל עו"ד קניג ביום 4.6.1994 ל"עיון מחדש בכל תנאי ההתקשרות".   באותה פגישה אצל עו"ד קניג, שהוקלטה על ידו, הוא מדבר על כך, שלאחר הפגישה מיום 12.5.1994 הוא הציע למר רסין במכתב שכתב לו, לעבור לשיטת התקשרות אחרת. לאחר מכן היתה פגישה ברוח טובה אצל שרית בביתה שממנה הוא הבין, כלשונו: "בצורה חד משמעית שלא יעכבו יותר תשלומים ושיש כוונה כללית כן להתקשר בשיטת רטיינר וכל מה שנשאר זה נושא של ליישר את ההדורים" (ראה התמליל שהוגש לבית הדין).   ו. בנסיבות אלה, בדין נפסק, כי המערער לא ראה בפגישה מיום 12.5.1994 כפגישה בה "חרב עליו כל עולמו", ו"נכרת מטה לחמו", כך שגירסתו לקרות אירוע מיוחד באותו יום - אין לקבלה וממילא ראויה להידחות גירסתו, הנסמכת עליה, בדבר החמרת מצבו הנפשי בעטיה.   7. סוף דבר - לאור האמור, דין הערעור להידחות ללא צו להוצאות.      התחום הנפשידיכאוןהכרה בתאונת עבודהתאונת עבודה