קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הארכת מועד צו סגירה: ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים באילת (כב' השופט רום) בתיק חע"מ 21251/08 מיום 2.12.10, לפיה דחה בית המשפט את בקשת המערער להאריך מועד כניסתו לתוקף של צו לסגירת עסק, שניתן במסגרת גזר דין. העובדות בתאריך 7.3.10 נגזר דינו של המבקש, לאחר שהורשע במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של ניהול עסק ללא רישיון ואי קיום הוראות צו שיפוטי (אשר הורה על סגירת העסק כבר בשנת 2007). במסגרת ההסדר גם ניתן צו סגירה נוסף, שנכנס לתוקף ביום 10.11.10. בתאריך 2.11.10 עתר המערער להאריך את המועד בשישה חודשים נוספים, מהטעם שהצדדים מנהלים מו"מ וקרובים לקבלת היתר בניה שיוביל למתן רישיון עסק. עוד נטען בבקשה, כי מדובר בעסק הפועל מזה 20 שנה, מחזיק בכל האישורים, ולכן צפוי לקבל רישיון עסק בקרוב. בית משפט קמא דחה את הבקשה מבלי לקיים דיון. אשר לסמכותו ליתן צו כאמור, לא קבע בית משפט קמא מסמרות, הגם שהפנה לע"פ (ב"ש) 133/79 מדינת ישראל נ' חיים ממן לפיו, בית משפט אינו מוסמך לעשות כן. לגופו של עניין, קבע בית משפט קמא, כי לא הונחו בפניו טעמים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה נוספת, ולכן דחה את הבקשה. בקשה נוספת לעיון חוזר, נדחתה. המערער טוען כי מדובר בעסק פעיל שנים רבות. המערער הוא בנה של אשתו של בעל העסק המקורי אשר נפטר בשנת 2005. לטענת המערער לעסק היה היתר בניה, אשר ככל הנראה הלך לאיבוד, ובהעדר היתר בניה לא ניתן לקבל רישיון עסק. לפיכך, הגיש המערער בקשה להיתר בניה ומנהל כיום משא ומתן מתקדם עם מנהל מקרקעי ישראל לצורך הכשרת הבניה. לטענתו, עם תשלום דמי ההיתר על פי השומה שהוציא המנהל, יחתום המנהל על הסכמתו לתוספת הבניה, וינתן ההיתר ואחריו רישיון העסק. המערער טוען כי אינו זקוק כלל להסכמת המנהל, אך היה מוכן לשלם את הסכום תחת מחאה על מנת לקבל את ההיתר, ואף פנה למחלקת הרישוי במשיבה, והובטח לו כי יקבל רישיון עסק זמני. אשר למועד צו הסגירה, טוען המערער כי הצדדים הסכימו על דחיית הצו ל- 8 חודשים מיום גזר דין, אולם המערער הניח כי במידת הצורך יוכל לבקש מבית משפט קמא הארכת מועד. המערער טוען כי בית משפט קמא שגה בכך שדחה את הבקשה, היות והצדדים מנהלים משא ומתן, ואף הועדה המקומית אליה הוגשה הבקשה להיתר בניה, הודיעה על הסכמתה ליתן למערער רישיון זמני, בכפוף לביצוע מספר פעולות. המערער ביצע את דרישות העיריה, וסוכם כי סגנית מהנדס העיר תמליץ למחלקת רישוי עסקים ליתן רישיון זמני. מכאן, שלא ברורה למערער התנגדות המשיבה. המערער קובל על כך שבית משפט קמא לא הביא בחשבון את 50 שנות פעילותו של העסק, והעובדה שהוא מהווה מקור פרנסה למשפחות רבות, כי מדובר בעתירה ראשונה להארכת מועד, ובפגיעה בלתי מידתית במערער. עוד טוען ב"כ המערער, כי היה מקום לקיים דיון במעמד הצדדים, וכי סמכותו של בית משפט ליתן אורכה הינה סמכות טבועה. המשיבה מתנגדת לקבלת הערעור. לטענתה, בית משפט אשר נתן צו סגירה בהתאם לסעיף 16 לחוק, אינו רשאי לדחות מועד כניסתו לתוקף מעבר למועד שקבע בהחלטתו המקורית, מאחר ואין מדובר בעונש אותו ניתן לעכב או לדחות, אלא בצו. עם מתן הצו, סיים בית משפט קמא את מלאכתו. גם לגופו של עניין מתנגדת היא לקבלת הערעור. מדובר בצו סגירה שניתן בעקבות הרשעה שניה, לאחר שכבר הורשע המערער בניהול עסק ללא רישיון והוצא נגדו צו סגירה בשנת 2007. כתב האישום הנוכחי, הוגש גם בגין עבירה של הפרת צו שיפוטי, לאחר שהמערער לא קיים את הצו הראשון. אשר לאופק התכנוני או הרישויי, טוענת ב"כ המשיבה, כי אין כזה. המשיבה קיבלה לאחרונה מכתב ממנהל מקרקעי ישראל, לפיו הם מתעתדים לסלק את המערער מהחוף, נוכח בניה בלתי חוקית בעסק, החורגת מגבולות חוזה החכירה, כי לא מתקיימים מגעים בין המערער לבין המנהל להוצאת היתר, ואין בכוונת המנהל לאשר את הבנייה. נוכח עמדת המנהל, לא ינתן היתר בניה לחריגות הבניה, ובהעדר היתר בניה, לא ינתן למערער רישיון עסק. משכך, אין מדובר במצב שבו קבלת רישיון העסק בהישג יד. המשיבה גם כופרת בטענות ב"כ המערער לפיהן הובטח לו רישיון זמני. דיון לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לדחות את הערעור. לא אכנס לשאלת הסמכות, לאחר שהבקשה לא נדחתה מטעם זה. עם זאת, נוכח הפסיקה שאוזכרה לעיל, ובהעדר הוראה מקבילה בפקודת העיריות להוראת סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, ספק אם בית משפט מוסמך לעשות כן. לגופו של עניין, לא הראה המערער כל טעם לדחיית כניסת הצו לתוקף. אם נחיל בשינויים המחוייבים את המצב המשפטי בהליך לפי סעיף 207 לחוק התכנון והבניה, ידוע כי הארכה כאמור תינתן רק מקום שקיים צפי תכנוני. מילים אחרות, מקום שבו ההיתר בהישג יד, ודרושה תקופה קצרה להכשיר את הבניה הלא חוקית. לצורך כך, על פי תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), תש"ע-2010 נדרש המבקש לצרף תצהיר לאימות העובדות שבבסיס הבקשה: "לרבות הטענה כי קיים סיכוי ממשי כי היתר הבניה ינתן בתוך פרק זמן קצר, תיתמך גם בתצהיר של איש המקצוע המטפל בהליך הרישוי...". על המבקש אם כך, להניח תשתית עובדתית לכאורה, באמצעות תצהיר של איש מקצוע, כי ההיתר הינו בר השגה והשגתו קרובה. אם נקביל זאת למקרה שבפנינו, היה ניתן לצפות כי הבקשה תיתמך בתצהיר הן של המערער והן של איש מקצוע, אשר יבהירו אילו הליכים ננקטים לצורך קבלת רשיון העסק (כולל היתר הבניה שהוא למיטב הבנתי המכשול העיקרי לקבלת רישיון עסק). בפועל, לא הוגש כל תצהיר, ולכן לא הונחה בפני תשתית עובדתית ומקצועית, להראות כי רישיון העסק עתיד להתקבל בידי המערער בקרוב. מעבר לכך, טענותיו של המערער, אשר אינן נתמכות בתצהיר, נסתרות על ידי המשיבה, הטוענת כי לא מתנהל כל משא ומתן עם המערער בשלב זה, נוכח התנגדות המנהל לקיום העסק וסירובו להסכים למתן היתר הבניה. המערער לא חלק על כך וציין כי הוא הגיש עתירה כנגד המנהל. מאחר והסכמת המנהל נדרשת לצורך קבלת היתר בניה, גם רישיון העסק תלוי בכך, ונוכח הסירוב, ברי כי אין מדובר ברישיון עסק שנמצא בהישג יד. אוסיף, כי המערער מתעלם מצווים שיפוטיים מזה שנים רבות. יש לזכור כי ההליך נשוא צו הסגירה אינו ההליך הראשון בפרשה, אלא מדובר באישום שהוגש בגין אי קיום צו סגירה קודם. למותר לציין כי לא ניתן סעד זמני בערעור, ובכל זאת, המערער ממשיך ומנהל את עסקו למרות צו הסגירה. המערער למעשה מתעלם לחלוטין מצווי בית המשפט, באופן המעורר תהיות, מדוע הוא טורח לנסות לשנותם. גם מטעם זה אין להעתר לבקשה. לבסוף אציין כי הבקשה נשוא הערעור היתה להאריך את תוקף הצו למשך 6 חודשים החל מחודש 11/10. מועד זה חלף עבר לו עד שנשמע הערעור, ורישיון העסק לא התקבל. בכך יש להוסיף ולהראות כי המערער לא צדק בתחזיותיו לפיהן הרישיון עתיד להתקבל תוך תקופה זו, וגם היום הוא מצוי בדיוק באותו המצב, בו ההיתר אינו בהישג יד. אשר על כן, אני דוחה את הערעור. המערער ישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ₪.הארכת מועדצו סגירהצווים