הוכחת בעלות על דירה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא הוכחת בעלות על דירה:   1. זוהי תובענה לפסק-דין הצהרתי לפיו דירה הידועה כחלקה 157/6 בגוש 7342 ברח' קהילת ורשה 3 חולון (להלן: - "הדירה") הרשומה על-שם משיבה 4 (להלן: - "החברה") ורשומה לגביה הערת אזהרה לטובת משיבים 2-3, שייכת למשיבים 1, 3 בחלקים שווים ואמורה להרשם כך בלשכת רישום מקרקעין. כן מבוקש עיקול הדירה לטובת המבקש, והכל מכח סע' 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז - 1967 (להלן: - "החוק").   2. הרקע:   א. המשיב 1 (להלן: - "החייב") חייב למבקש סכום כסף על-פי פסק-דין חלוט (נספח "א" לתובענה) שבגינו נפתח נגדו ע"י המבקש תיק הוצל"פ.   ב. החייב ורעייתו לשעבר, משיבה 3 (להלן: - "המשיבה"), התגוררו בדירה הנ"ל, אלא שהערת האזהרה לא נרשמה לטובתם, אלא לטובת המשיבה ומשיב 2 (להלן: - "הבן") דווקא; וזאת על-פי הסכם שנחתם ביניהם לבין החברה ביום 13.1.97 (נספח "ו" לתובענה).   ג. המבקש גורס שהחוזה והערת האזהרה נרשמו באופן זה כדי שנושי החייב לא יוכלו להפרע מהנכס, וזאת, למרות שאת הדירה רכשו החייב והמשיבה, מכספם, והם משלמים את תשלומי המשכנתא עבורה.   3. לית מאן דפליג שנטל ההוכחה לשכנוע בית המשפט שהזכויות בדירה שייכות לחייב ולמשיבה ולא לבן ולמשיבה מוטל על כתפי המבקש, הטוען זאת. בע"א 8789/96 מריאנה פולק נ' סיסמיקה חיפוש נפט בע"מ (בפירוק), פד"י נג (5) 689, 701 נקבע בענין סע' 34(ב) לחוק כדלקמן: "ההסדר שנקבע בסע' 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל הוא מרחיק לכת מעבר להליכי ההוצאה לפועל ה"רגילים" והוא במהותו "... הרמת מסך מעבר לזכויות קנייניות רשומות"... הסדר כזה יש להפעיל בצמצום ובזהירות ואחרי בירור שיפוטי- ולא מינהלי-נאות".   ובהמשך:   "... בית המשפט יצהיר כך רק אם "שוכנע כי המקרקעין שאינם רשומים ע"ש החייב הם של החייב... גם כאן חל הכלל כי המוציא מחברו עליו הראיה, ו-"מי שתובע מכוחו של סע' 34(ב) חייב להרים את נטל השכנוע ולהוכיח כי הנכס המסויים, הרשום על-שמו של אדם זר, הוא לאמיתו של דבר, של החייב".   4. ברוח הפסיקה האמורה יש לבחון את הראיות שהובאו בפני לענין זה:   א. בתובענה עצמה, ובתצהירו של מר טריגר יוסף, התומך בה, מתבסס המבקש על אמירות של החייב במסגרת חקירת יכולת שנערכה לו בפני ראש ההוצל"פ ביום 19.2.01. מהפרוטוקול (נספח "ג" לתובענה) עולה שהחייב צבר חובות לשוק האפור והוא והמשיבה מכרו את דירתם הקודמת בשנת 1996, כיסו חלק מהחובות "וקנינו דירה קטנה יותר. היה הסכם כי אני אשלם את המשכנתא". באותה חקירה סיפר גם החייב שהתגרש מאשתו ו"אשתי משלמת משכנתא על הדירה שלה".   החייב נחקר שוב בפני ראש ההוצל"פ במסגרת חקירת יכולת ביום 9.9.99 (נספח "ד" לתובענה") ושם סיפר על אשתו (ולא גרושתו) ועל חוב חודשי למשכנתא בסך 2,400 ₪. וכן אמר - "שווי הדירה שלנו 160,000 דולר".   הצהרות אלו של החייב הן המהוות את הבסיס והתימוכין לסעד המבוקש ע"י המבקש. למר טריגר עצמו אין כל מידע נוסף, אישי, מעבר לפרוטוקולים האמורים.   ב. גרסת החייב אינה מצויה בפני. אמנם, הוגש על-ידיו תצהיר, אך הוא נמנע מלהתייצב לדיון בבית המשפט ולחקירה על תצהירו, ולכן, יש להתעלם מתצהיר זה.   ג. גרסת המשיבה והבן הובאה בתצהירים שהגישו והם אף נחקרו נגדית. גרסתם אחידה, ולפיה - החייב והמשיבה התגרשו ב-1.11.00 לאחר שנים של סכסוכים שנבעו מהיות החייב מהמר שהסתבך בחובות לשוק האפור. דירה קודמת של המשיבה והחייב נמכרה על-ידיהם, כוסו בה חובות והיתרה חולקה ביניהם בחלקים שווים. המשיבה קיבלה 60,000 $ ורכשה ב-13.1.97 ביחד עם הבן את הדירה. עד שנישא, גר בה הבן עם המשיבה. מאז שנישא - עבר להתגורר בדירה אחרת. כיום - גם המשיבה אינה מתגוררת בדירה, והדירה מושכרת.   המשיבה פירטה בתצהירה את מקורות המימון: מחיר הדירה היה כ-190,000 $ + הוצאות שונות. כ-117,000 $ קיבלה המשיבה כהלוואה מבנק למשכנתאות. 60,000 $ - ממכירת הדירה הקודמת. כ-6,000 $ - הלוואה מבנק יהב על-שם המשיבה. כ-13,000 $ - הלוואה מבנק יהב - של שם המשיבה ועל-שם הבן. בנוסף - נתן לה הבן את כל סכומי הכסף שהשתכר בעבודתו מאז גיל 18.   המשיבה טוענת עוד בתצהירה שהיא זו שמשלמת את תשלומי המשכנתא ושהחייב אינו מתגורר עמה בדירה. בחקירתה הנגדית שבה המשיבה והצהירה שהחייב מעולם לא נשא בתשלום כלשהוא בקשר עם הדירה (עמ' 9) ואף לא שילם את תשלומי המשכנתא.   הבן אישר את טענות המשיבה.   ד. על כפות המאזניים מונחת, איפוא, מצד אחד, עדותו של החייב בפני ראש ההוצאה לפועל, בה טען טענות שונות לגבי רכישת הדירה ותשלומי המשכנתא, כשברור שהיתה לו, בעדות זו, מטרה ברורה, לצייר את מצבו קשה ככל האפשר, כדי להקטין את נטל התשלומים החודשיים בהם יחוייב, ומבלי שהתאפשר לבחון אמיתותה ומהימנותה של עדות זו, ומהצד השני, עדויותיהם וראיותיהם של הבן והמשיבה, לפיהם רכשו את הדירה במשותף, כשנה וחצי לפני שניתן פסק-הדין לטובת המבקש, ואף טרם שהוגשה התביעה, שכן, הדירה נרכשה בחודש ינואר 1997 ותיק בית משפט שלום בתביעת המבקש נגד החייב נושא מס' 113274/97.   אמנם, ברכישת הדירה ע"י המשיבה והבן ולא ע"י החייב והמשיבה שהיו עדיין נשואים, יש כדי לעורר תמיהה, אך בתמיהה זו אין די. המשיבה הבהירה שבעלה הסתבך בהימורים וחובות, דירתם הקודמת נמכרה לכיסוי החובות, ומהכסף שקיבלה מיתרת המכירה, רכשה היא ביחד עם הבן את הדירה, והחייב השתמש ביתרה שקיבל, כפי הנראה, לכיסוי חובות נוספים. אך טבעי הוא, שבמקרה כזה, לא תהיה המשיבה מעוניינת לעבור חוויה קשה זו שוב ולא תרצה עוד שותפות בדירה עם החייב.   ה. ב"כ המבקש מצביעה על סתירות בדברי המשיבים, בין היתר, באשר למקורות המימון, אך גם אם קיימות סתירות כלשהן, אין בהן די. המבקש הוא שנכשל בהרמת הנטל, ואילו המשיבה והבן הצליחו להצביע על מקורות עצמאיים למימון רכישת הדירה על-ידיהם, ללא כל מעורבות של החייב, ואף ללא כל יכולת של החייב למעורבות, לנוכח מצבו הכלכלי הקשה. החייב עצמו אף חתם על 2 תצהירים בשני מועדים שונים ובהם הצהיר שאין לו כל זכויות בדירה. ב"כ המבקש לא הצליחה לסתור את טענות המשיבים בענין זה, לא הראתה שאין ממש בטענותיהם, לפיהן הם הנושאים בעול המשכנתא, ומאז נישואי הבן - המשיבה היא שנושאת בהם. ב"כ המבקש לא הוכיחה טענתה שהחייב מתגורר בדירה, במיוחד לנוכח העובדה שהוכח שהמשיבה והבן השכירו הדירה.   5. מכל האמור לעיל, לא הורם נטל השכנוע שהדירה שייכת למעשה לחייב ולמשיבה ולא למשיבה ולבן, ולכן, דין התובענה להדחות.   בנסיבות הענין, איני עושה צו להוצאות.  בעלותמקרקעין